"סרט תקופתי", כך מכנה לייב לב לוין את הסרט "נדל"ן סיפור אהבה" שבו הוא מככב (לצד ויקטוריה רוסובסקי). "סרט של ישראל אחרת, שאולי הייתה ואולי לא". ובאמת אחד האלמנטים הבולטים בסרט, שזכה השנה בפרסי הסרט והתסריט בפסטיבל הסרטים בחיפה, הוא העובדה שהוא סרט שכולו שפיות. נורמליות. טוב, אולי להוציא את עניין מחירי הדיור בתל אביב. סיפור קטן על זוג צעיר שמצפה לתינוקת ומחפש דירה בחיפה. זוג שמצליח לדחוס ליום אחד של חיפושי דירות מריבה, פיוס והתאהבות בחיפה, עיר עם תחתית אבל גם עם כמה פסגות. התסריט מבוסס על חוויות אישיות של התסריטאית, ענת מלץ, ולוין מגלם דמות שנכתבה בהשראת בן הזוג שלה ועדיין אב שני ילדיה, סיון שטיבי ("המדובב", "להציל את דוד יעקב").
נדל"ן סיפור אהבה - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי נחשון)
אומנם שום דבר לא היה שפוי בזמן צילומי הסרט, וגם לא אחריו – "נדל"ן סיפור אהבה" צולם בתקופת הקורונה ("חדי העין ישימו לב שבסצנה בתחנת הרכבת יש מאחורינו כמה אנשים עם מסיכות", חושף לוין, "אבל הסצנה עובדת אז לאף אחד לא אכפת"). וגם לא בתקופה שבה היה אמור הסרט לצאת – הפרמיירה העולמית נערכה בטוקיו ב- 28 באוקטובר 2023, אבל היציאה שלו לאקרנים בארץ נדחתה שוב ושוב בעקבות המלחמה. השבוע זה קורה, והפנינה הקולנועית הקטנה הזו תוכל לשמש גם כמפלט האסקפיסטי שלכם לשעה וחצי, אם רק תרצו.
הגדרת הליהוק לדמות של אדם, בן הזוג של ויקטוריה, הייתה בחור מזרחי בן 35. לוין, 30, שכל הגנים שלו הם מייד אין רוסיה ובלגיה, לא בדיוק ענה על הדרישות אבל הסוכנת שלו התעקשה שילך לאודישן. "לרוב מלהקים אותי לחתיך השרוט", מודה לוין, שברקורד שלו אפשר למצוא בין היתר תפקידים ב"הצבי" (כאן), "בלאק פייס" (רשת) והסרט "מישהו יאהב מישהו", "אבל היא חשבה שאני יכול להתאים", הוא מספר. כשהוא הגיע לאודישן הבינה מלץ שאת מה שהיא זקוקה לו, צ'ארמר בלגניסט, לא משנה מאיזו עדה, לוין בהחלט עשוי לספק.
כדי ליישם את מה שקוראים בלעז "כניסה לדמות", לוין לא הסתפק בפחות מהטוב ביותר. בפגישה אחת מוצלחת על בקבוק טקילה של ארבעתם – לייב, ויקטוריה, ענת וסיון – הבין לייב ש"הבנאדם שאני עומד לגלם הוא חתיכת טיפוס מטורף".
באיזה מובן?
"הפרסונה שלו. יש לו כוח כבידה כזה, עיניים מהפנטות. מבט שלא עוזב אותך. ואני בא מבית סובייטי, להסתכל יותר מדי בעיניים זאת כבר חוצפה, והוא עם העינים העצומות שלו מביט וקשה להזיז את המבט, יש לו כריזמה מטורפת. הבנתי שאני צריך לעשות עבודה ולמזלי יש בנאדם שרוצה לתת מעצמו כמה שיותר כי הוא גם מאוד אהב את התסריט, אז אמרתי 'פאק איט'".
שלושה שבועות לפני תחילת הצילומים עלה לוין על רכבת לחיפה ונצמד לשטיבי בזמן שנותר עד לצילומים כדי לספוג את האווירה. "באתי מצויד במשני תודעה, עשינו סיבוב, ישבנו על בירה על הים ואחר כך אצלו עם וודקה ואני פשוט שותה את הבן אדם, לומד אותו", הוא נזכר. "בשלב מסוים נגמרו הבירות אז נסענו להביא עוד. הוא נהג. עלינו במעלה ההר והגענו למכולת, קנינו שישיה ונכנסנו לאוטו. אלה רחובות די צרים. סיון התיישב ליד ההגה ואמר לי 'אתה יודע איך אדם נוהג?' ואז הוא דופק רייס של 90 קמ"ש ברחוב, ואני תופס את הכסא כי עוד שנייה אנחנו מתרסקים, והוא חלק, שולט בנהיגה ונכנס בתוך חנייה, שלאק. ושנינו שיכורים, ואני מתחיל להבין למה נכנסתי.
"סיון דיבר המון על נהיגה, האוטו מבחינתו הוא שלוחה של עצמו, אבל אני עצמי לא אהבתי לנהוג כל כך. הסגנון שלי זה יותר נהיגה מפוחדת, זהירה ובוא נסיים עם זה. האוטו הוא דמות בסרט. ההפקה קנתה את האוטו ורשמה אותו על שמי כדי שאני אוכל להתאמן עליו. בכל הקטעים באוטו אני נהגתי, רוורסים משוגעים".
בסרט הוא לא יוצא סופר-הירו, הוא גבר שלא רוצה לקחת אחריות.
"הוא גבר שלא רוצה לעבור לחיפה. הוא מאמין שיהיה בסדר. ובתוך מערכת יחסים תמיד תופסים קונטרה, בטח שני אנשים כל כך אקסצנטרים".
איזה אלמנט שלו היה לך הכי מאתגר לאמץ?
"האלימות. אני לא בנאדם שהולך מכות. הוא נתפס אצלי על עניין הגבות. אני מתהלך עם הגבות מורמות קצת עם התבוננות של ילד, והוא ראה את זה. הוא רצה שאני אוריד את הגבות, שיהיו מאיימות כמעט. כי אם יש סצנה שאנחנו מבקרים בדירה, ובעל הבית מדבר לא יפה לאישה שלי, אני לא אהיה הפריימעכר שיגיד 'חבר'ה, בואו נרגע', אלא 'אני אסביר לך למה אתה לא יכול לדבר ככה לאשתי, כי אתה כנראה לא מבין'. אז תפסנו כפפות ועברנו אצלו סשן של אגרוף".
נדלקת על האישיות שלו? רצית משהו לעצמך?
"כן, ואני חושב שזה קצת נטמע בי. אני כבר לא אותו הלב שהייתי קודם. בהתחלה זה היה ממש בולט - אני זוכר שחזרתי לאימא שלי באיזה סופ"ש ויצאנו לסופר רוסים שלה לקנות משהו, והיא רצתה שאני אנהג. ישבתי ליד ההגה ועוד לפני שהיא הספיקה לסגור את הדלת כבר התחלתי לנהוג, והיא צורחת, 'מה אתה עושה?! אתה לא לב! אתה מפחיד אותי'".
בסרט זה היה נראה מאוד טבעי עליך.
"זה הפך לטבעי. זה נשמר אצלי בארכיון של מה שאני יודע שאני יכול להיות, ואז אם אני נגיד יוצא ורוצה להרגיש ביטחון מוחלט, אז אני שם קורט אדם בהליכה או כשאני מסתכל על בחורות. אם בא לי להעביר איזה צ'ארם לא מתפשר, אני תופס קצת אדם. זה אשכרה ללמוד שפה חדשה. וככל שאתה מתעמק יותר בהכנה לדמות, אתה לומד את השפה יותר טוב".
אתה יכול לשדרג את האישיות שלך עם איזה עדכון תוכנה.
"ככל שאני אכיר את הוראות השימוש שלו יותר טוב, אני אוכל לשחק את אדם יותר מדויק".
לוין נשאר בחיפה שלושה שבועות, במהלכן הוא גר אצל הדודה של שטיבי, שעליה מבוססת הדמות של אימו של אדם בסרט. "התפקיד הזה היה הרבה יותר טוב מרוב הדברים שעשיתי, כי היה לי רפרנס. זה הכי פחות משחק", הוא מאבחן. "אגב, גם ויקטוריה עשתה חתיכת עבודה. אנשים לא הבינו כמה היא שיחקה טוב כי הם לא יודעים כמה היא הפוכה מהדמות שלה. עצבן אותי מאוד שהיא לא קיבלה מועמדות לפרס אופיר. זה סרט בלי כסף אז נשיג את הקולות ברגליים".
אמן. סיון גם ביים אותך על הסט?
"הוא ניסה", צוחק לוין, "אבל ענת סילקה אותו מאוד מהר. היא שמה גבולות גזרה מאוד ברורים, אבל מבחוץ הוא היה כוח מניע שנתן המון. למשל הסצנה שבה השרוול שלי עולה באש - המפיק ראה את זה בתסריט ונבהל כי אין כסף לפעלולן. הוא ממש לא רוצה להתעסק בביטוח של שחקן שנשרפה לו היד, והם חשבו לוותר על זה. אבל סיון אמר 'לא'. והוא נכנס ליוטיוב והתחיל לחפש שכבות הגנה מפני כוויה. בסוף הוא גילה שיש מעין בצק שאפשר להכין מקמח תירס ודבק פלסטי, ואתה שם את זה על היד. זה עבד. לא קיבלתי כוויה. צילמנו את הסצנה הזאת שלוש פעמים".
היו דברים אצלו שהחלטת במודע לא לקחת?
"אני לא יודע בדיוק להגדיר את זה, אבל תראי, בסוף ענת וסיון נפרדו. נולדו להם שני ילדים מלאכים בלידת עכוז, שאגב גם משתתפים בסרט, אבל זה נגמר. ותמרה ואדם – מה אנחנו רוצים להאמין שיקרה? הרי הסיכום של הסרט הוא שיש סיכוי. אלו המילים האחרונות. זאת אמונה, כמו 'המשיח יבוא'. וזה כל כך יפה. זה רגע מקסים של תחושה של גאולה".
סיון אהב את הסרט?
"הוא עף עליו ועלינו. למרות שהוא בטח היה עושה אותו אחרת, אבל בסופו של דבר הוא באמת היה בוסט ענק".
יש מטען רגשי שענת מגיעה איתו כבמאית ומורגש על הסט?
"לא, היא הייתה די נקייה. שמרה על זה מאוד מקצועי. היא ידעה להכווין, אני זוכר שהיו כמה ריבים על הסט, בסצנה של הרכבת רבנו על קומפוזיציה. היא במאית שיודעת מהי התוצאה הסופית שהיא רוצה להגיע אליה, ואני מכורח האדם שנכנסתי אליו רציתי שזה יהיה אמיתי, 'תרימי את המצלמה', אבל היא ידעה שהיא פועלת במסגרת של קולנוע ישראלי וידעה איזה סרט היא הולכת לעשות".
״כל אחד והדפקות שלו״
הוא נולד בהרצליה כלייב לב שלמה בנימין ישראל לוין, לאימא, זמרת היידיש רות לוין, שעלתה מברית המועצות בשנות ה-70 וגידלה אותו לבדה עד שהיה בן חמש, אז היא נישאה לאביו החורג ועברה לירושלים. כשקריירת המשחק שלו התחילה לתפוס תאוצה – הכול התחיל מתפקיד בסדרה "מתיר עגונות" של יוסי מדמוני – הוא עבר לתל אביב והיום הוא חולק דירה עם שותף בשכונת שפירא.
ב-7 באוקטובר הוא היה בהפסקה בצילומים בגיאורגיה שאותה ניצל כדי לקפוץ לפריז. כשהגיע לעיר התברר לו שהמדינה בוערת והוא עבר כמה ימים הזויים בעיר, דחוסים בגלילות פידים של אתרי חדשות ואלכוהול, בסופם חזר להמשך הצילומים בגיאורגיה. משם טס לטוקיו לפרמיירה העולמית של הסרט – מלץ ורוסובסקי נשארו עם המשפחות שלהם בארץ – שם התבקש לענות לשאלות כמו "מה ההבדל בין חיפה לתל אביב", שגרמו לו להבין שחצי מהסרט ירד לטימיון. "ואז נחתתי בארץ, לתוך הדיכאון, אבדון, כל הטוב הזה".
לצד כל אלה, החיים עצמם של לוין עשוים לספק דרמה לא פחות מרשימה – עד גיל בר המצווה שלו הוא לא העסיק את עצמו בשאלה מי האבא הביולוגי שלו. אבל כשהטקס היהודי הפציר במבוגר האחראי להיפטר מעולו של זה ולהגיד 'ברוך שפטרנו', לוין התחיל לתהות מי בדיוק הוא זה שאמור להיפטר ממנו. הוא החל להציב לאימא שלו חידות כדי לדלות ממנה מידע – איך הוא נראה? במה הוא עובד? מאיזו עדה הוא? "בשלב מסוים קיוויתי שזה ג'ורג' קלוני או בראד פיט, שאולי אימא שלי הזרימה אותו לזריזה אחרי איזה שיח בגן העצמאות", הוא מגחך. האמת, התברר לו, הייתה קרובה משחשב. "בסוף התגבשה דמות של אדם שבעצם הכרתי, הוא היה המנהל של מועדון התרבות יידיש שאימא שלי הופיעה בו די הרבה. גם אני הייתי מגיע להופעות שלה שם. התברר שהם היו שנה ביחד, ואז נפרדו ואז חזרו למפגש אחד, ואז קרה אני".
6 צפייה בגלריה
בתמונה: בראד פיט וג'ורג' קלוני. לא בתמונה: אביו של לוין. מתוך "זאבים"
(צילום: באדיבות אפל TV פלוס)
את הקשר עם אביו הביולוגי הוא יצר כשהיה בן 17, כשחבר שחיפש נושא לסרט גמר הזרים את לוין לכיוון פגישה מתועדת ביניהם. "זה בן אדם שהערכתי, הוא כריזמטי ומגניב, עם אישיות ממגנטת, והוא ידע שאני הבן שלו אבל הם הסתירו את זה ממני, לכי תביני למה. כל אחד והדפקות שלו. נפגשנו ובהתחלה היה מאוד לחוץ. כל המערכת יחסים איתו לא הייתה טובה בהתחלה. לא הרגשתי שהוא כל כך מבסוט מהדבר, הוא התחתן שוב ונולד להם ילד ולא הרגשתי שם רצוי מאוד. אבל גם אני עברתי דברים בראש שלי, אולי אני אכלתי סרטים".
כשהתבגר עוד קצת שיתפה אותו אמא שלו בחוליות נוספות בסיפור. "התברר שהיא הגיעה אליו כשהיא כבר בהיריון וזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא למד שיש כזה, לא היה סטורי אז", הוא מחייך. "אז הוא נלחץ ולא רצה קשר, ואמר לה שהיא לא מקבלת שקל והיא אמרה 'סבבה, זה לא היה בשביל הכסף". אז יכולתי להבין שזה די מלחיץ שמישהי באה אליך ככה. בפרספקטיבה של היום אני מבין את שני הצדדים בעסקה הזאת. היא רצתה ילד והוא לא".
"זוהרים" - שיר הנושא מתוך פסקול הסרט
(צילום: באדיבות סרטי נחשון)
ההבנה הזאת שינתה את הקשר?
"כן. לפני שלוש-ארבע שנים נכנסנו לשלב טוב יותר של היחסים, עכשיו אני מגיע אליהם מלא, כמעט כל שישי. ובסוף הם גם המשיכו לעבוד יחד, זה לא שהקשר נותק".
העבודה על "נדל"ן" שינתה משהו בתפיסה שלך על זוגיות?
"לפני 'נדל"ן' היתה לי רק זוגיות אחת ממש רצינית, עם אלישבע וייל, שחקנית. היינו שנתיים וחצי יחד אבל נפרדנו כל שבועיים, שיכורים, צרחות, דרמות, שחקנים, הכי קלישאה. לא חושב שהבנתי משהו על יחסים בעקבות הסרט. ההבנות על יחסים באו לי הרבה יותר מאוחר".
אתה לא נראה טיפוס דרמטי. יותר מהורהר.
"אבל היו קריזות ופסיכוזות. היו כמה וכמה מהן. צורח לה מחוץ לבית, אלישששש, טס למקומות רק כדי לפגוש אותה, כמו אז לפריז ב-7 באוקטובר, שהיה ניסיון להגשים איזה משהו שתכלס לא היה בר הגשמה. עכשיו אני יוצא עם מישהי ממש מתוקה, רקדנית בת שבע בדימוס, רוני. אנחנו ממש בהתחלה, חודשיים וקצת".
6 צפייה בגלריה
"היינו שנתיים וחצי יחד, אבל נפרדנו כל שבועיים - הכי קלישאה". על אלישבע וייל
(צילום: טל שחר)
ואיך אתה עם גיל 30?
"בינתיים הוא טוב אליי. 29 היה סיוט. מזעזע. הפרידה, השאלות, הספקתי את כל מה שרציתי? מרגיש כמו רגל בקבר. השבועיים האחרונים של גיל 29 היו מחרידים. את היום שלפני יום ההולדת שלי העברתי בצפייה בדוקואים על הנובה, אמרתי שאני ממילא מרגיש חרא, אז אני אקדיש את התחושות האלה לעבודה על הדמות. גיל 30 זה החיים שאחרי המוות. למי אכפת. כולנו גופות מהלכות".
השאלה היא אם נהלך בחיפה או בתל אביב.
"אם את שואלת אותי, התכנון שלי עד 7 באוקטובר היה לעבור לחיפה, אבל נשארתי כי יש לי עבודה פה והתחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה. כל כך מלכלכים ומטנפים על העיר הזאת אבל אחרי הסרט הזה כולם רוצים לעבור לשם. בכל הסרט לא נאמרת מילה טובה אחת על חיפה חוץ מבסצנה האחרונה, שאז אתה מגלה שמדובר בעיר קסומה, שבנויה מכל כך הרבה ערים קטנות והכל על צלעי הר ונקודות מכושפות. יום אחד אולי זה יקרה".
