"אני התגלגלתי להיות עיתונאי, זו לא הייתה שאיפת חיי", חושף העיתונאי רון בן ישי. "כשהייתי סטודנט בירושלים, פתחו במרכז ההדרכה של 'קול ישראל', אז היה רק רדיו, קורס שדרים וכתבי שדה. אמרתי לעצמי 'שדרים, כתבי שדה, וואלה. מה יש להפסיד?' זה היה בשנת 1966, אני זוכר בדיוק איזה יום אפילו, ב-14 ביוני, מפני שבדיוק באותו יום התחתנתי. ומאז אני בשטח".
כך החלה הקריירה של העיתונאי, מכתבי השטח האגדיים, שהגיע במסגרת תפקידו לאזורי הקרבות הבוערים ביותר בעולם, ומצא את עצמו לא אחת בסכנה. במסגרת עבודתו נפצע שלוש פעמים בשטח, ואף זכה בצל"ש הרמטכ"ל על הצלת חיי חיילים במלחמת יום כיפור. בריאיון מיוחד לפודקאסט "העיתונאים של המדינה" בן ישי מספר על דרכו המקצועית הארוכה ומרובת ההישגים. האזינו לריאיון המלא
בן ישי עבד לאורך השנים לסירוגין גם ב"ידיעות אחרונות", עד שהצטרף לקבוצה ב-2005 והוא משמש מאז כפרשן ynet ו"ידיעות אחרונות" לענייני צבא וביטחון. ב-2018 הוענק לו פרס ישראל לתקשורת. בין נימוקי ועדת הפרס: "רון בן ישי בולט כ'איש השטח' המובהק, עיתונאי שנמצא בקו הראשון במלחמות ובאירועים ביטחוניים מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. בן ישי, שאביו נהרג במלחמת השחרור, הוא בוגר הפנימייה הצבאית ליד בית הספר הריאלי בחיפה. היה קצין בצנחנים ובחטיבת גולני. הוא מייצג את דמותו של העיתונאי המקצועי, האמין, היסודי והאמיץ, שכתבותיו מבוססות, לא על מקורות עלומים, אלא בראש ובראשונה על התנסות אישית ועבודת שטח מעמיקה".
צפו בריאיון המלא
העיתונאים של המדינה – רון בן ישי
שמו של בן ישי הופיע לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ככותב ב-1977, אבל זאת הייתה גיחה חד-פעמית למדור הצבאי. ב-1978, זמן קצר אחרי שהצטרף לעיתון באופן רשמי, נשלח לוושינגטון, שם סיקר את שיחות השלום עם מצרים. החשיפה הגדולה הראשונה שלו בעיתון הייתה ניסוח עקרונות הסכם השלום בקמפ דיוויד, דווקא בימים שבהם נראה היה שהשיחות ניצבות בפני כישלון.
"סאדאת כבר נתן הוראה לעוזריו לארוז את המזוודות, עוזבים, השיחות התפוצצו" הוא משחזר. "היו לי יחסים טובים עם המזכיר הצבאי של בגין, אפרים פורן ובמקרה, ממש במקרה, באותו יום, הוא ירד לקנות סיגרים, על חשבונו, ואני הלכתי לקנות על חשבוני טבק למקטרת, באותו מקום. וככה ליד דוכן הטבק, אני פתאום רואה את פרויק'ה. והוא אומר לי, 'רון, לא כל מה שאתה שומע תאמין. יש התקדמות. סאדאת עושה הצגה כדי לסחוט מאיתנו עוד ויתורים, אבל אם אתה שואל אותי, יהיה הסכם'. היו שם יותר מאלף עיתונאים מכל העולם, אמריקאים, ישראלים, ערבים, וכולם היו בטוחים שהעסק נגמר. אני החלטתי ללכת נגד הזרם, ועל זה קיבלתי בונוס כספי יפה מאוד".
אחרי הקדנציה בוושינגטון, חזר בן ישי ל"רשות השידור" ומילא עוד שורה של תפקידים בתקשורת, בהם מפקד גלי צה"ל. כשחזר ל"ידיעות אחרונות" נודע במסעותיו אל אזורי מתיחות וקרבות ברחבי העולם. לדוגמה, ההצטרפות אל כוחות המוג'הידין הקיצוניים ביותר באפגניסטן. "נכנסתי בתור כתב של מגזין 'טיים' האמריקני לאפגניסטן, כמובן ש'ידיעות אחרונות' יצא נשכר מהדבר הזה. לא בזהות הישראלית שלי, אלא בדרכון דרום אמריקאי. מי שהכניס אותי לאפגניסטן היה המודיעין הפקיסטני".
תיארת בכתבה משם איך הלוחמים במדבר מצחצחים את הסנדלים שלהם ומתאפרים. ואתה שואל אותם למה אתם עושים את זה, ולוחם בשם פארוק אומר לך, "כשנגיע לגן עדן אינשאללה, נהיה יפים שנפגוש את הבתולות".
"הם האמינו בזה. כשאתה אומר מוג'הידין, יש לך היום דימוי מאוד מסוים של עורפי ראשים וכל זה. המוג'הידין שאני הכרתי במערות שם, בחלקם באזור תורה-בורה ובחלקם באזור ג'ללבאד, היו אנשים די תמימים, אבל רצחניים. אתה יושב איתם במערה, והם לוקחים צ'ארס, מין אבקת קנאביס כזאת ששמים מתחת ללשון, אז הם מאוד צוחקים וזה. אני פחדתי שאם אני אקח צ'ארס, אז אני אפלוט משהו בשינה שלי בעברית, או משהו כזה. אז אמרתי שאני לא יכול מנימוקים דתיים".
בפודקאסט מספר בן ישי בהרחבה על ביקוריו בסוריה, בעיראק, בלוב ובתימן, שם נתקל במיודעינו החות'ים שגירשו את היהודים משטחם. בנוסף הוא צבר חוויות גם בקולומביה, ברומניה, בצ'צ'ניה ובמלחמות הבלקן ביוגוסלביה לשעבר. היו לו גם מסעות מרתקים באפריקה, בעקבות סוחר הנשק יאיר קליין, ולאחרונה גם סיקור של המלחמה באוקראינה. מובן מאליו שגם ביקר בעזה עם כוחות צה"ל במלחמה הנוכחית.
אתה כבר יודע מאיפה הדחף הזה?
"זה נובע בהתחלה מהסיפורים שאימא שלי הייתה מספרת לי. כילד הייתי אכלן גרוע ואין דבר שמטריד יותר אמא יהודייה מאשר ילד שלא אוכל. אז היא הייתה מספרת לי כל מיני עלילות אקשן, צייד, וכן הלאה. אחר כך היו הספרים של ז'ול ורן, קארל מאי. עניינו אותי ספרים על עיתונאים שמתחרים אחד בשני".
בעשורים הארוכים בקריירה העיתונאית מלאת הסיכונים שלו, צבר לא מעט סיפורים מסמרי שיער. באחד מהם נסע בשליחות 'ידיעות אחרונות' לקשמיר, "בעקבות חטיפה של ישראלי, יאיר יצחקי, ויצא ככה שבמסגרת מאמצי התיווך אני הוחזקתי כבן ערובה על ידי המחתרת המוסלמית בקשמיר, על סירה באגם סרינגר", גם הסיפור הזה מסופר במלואו בפודקאסט.
ב-20 השנים האחרונות בן ישי משמש כפרשן בכיר ב-ynet וב"ידיעות אחרונות", והיה אחד מהפרשנים הראשונים שעבר מעבודה עבור עיתון יומי לאתר חדשות שמתעדכן ברצף עם התרחשות האירועים.
הרמטכ"ל הנוכחי וצמרת הפיקוד שלו נולדו אחרי שאתה התגייסת לצה"ל. יש לך יתרון אדיר של ניסיון וידע בהבנת שדה הקרב והתהליכים שמסביב. מתייעצים בך? אתה יכול לתת להם המלצה?
"אני נזהר מאוד. נגיד ככה, אני משתדל לא לתת עצות למקבלי ההחלטות, זה לא תמיד הולך לי. לפעמים יש שיחות רקע, אתה יושב עם אלוף, או אפילו עם הרמטכ"ל, והוא אומר, 'מה אתה חושב?' אבל המלחמה משנה את פניה. הניסיון שאני צברתי בשנות ה-70 לא רלוונטי למה שקורה היום.
"אני גדלתי, בניגוד לנכדים שלי היום היו לי הזכות והמזל, לגדול במדינה שהייתה תמימה. האמנו בהנהגה - הייתה לנו ביקורת, אבל האמנו בהנהגה, האמנו במפעל הציוני, האמנו במה שאנחנו עושים. היום זה לא ככה, וזה נורא מצער אותי, לא בשבילי, אני מתמודד. אבל הנכדים שלי גדלים לתוך מצב שבו הם לא מאמינים או מטילים ספק בהכול. וזה לא טוב".
