כשמשפחתה של מארינה מקסימיליאן עלתה לארץ מברית המועצות לשעבר, לפני 35 שנים, היא הייתה בסך הכול בת שלוש - אבל במערכה האחרונה מול איראן, היא קיבלה, לדבריה, חותמת של ישראליות בחסות ההרס הרב והטראומה הלאומית. "הבית הראשון שגרנו בו בארץ והבית הראשון של סבא וסבתא שלי ברמת גן - על שניהם נפלו טילים", היא מספרת בריאיון ל-ynet, ומוסיפה על החוויה האישית שלה כבת למשפחה של מהגרים, שמחפשים את הקשר לאדמה. "בתור ילדה לעולים לא יכולתי להסתובב בארץ וההורים שלו היו מראים לי - 'הנה פה למדתי, פה שירתתי', אין לנו את זה, ופתאום את אומרת - 'זה הבית הראשון שלנו והוא נפל. אנחנו קצת יותר ישראלים עכשיו'".
במהלך אותם שבועיים סוערים, מקסימיליאן ובעלה, המוזיקאי גיא מנטש, אירחו במושב את הוריה - לאחר שלא היה בדירתם מרחב מוגן. המוזיקאית החזיקה את המשפחה על צירה כשדאגה לרווחת כולם, בהם גם בנותיהן ליצ'י (9.5) ודומיניק (5). "הילדות לא צריכות לדעת כלום מהעולם שקורה בחוץ", היא מסבירה, "עשינו להן קייטנה של החיים - אימא שלי העבירה שיעורי מוזיקה, שיעורי אנגלית, ריקודים, ספורט ומשחקי קופסה, ורק שיהיה להם כיף ושלא ידעו שום דבר מהאימה שמתרחשת בחוץ. זוהי משימת חיינו".
לצד הרצון לגונן עליהן ולצפות את העולם בדברים טובים, אני מניחה שליצ'י הגדולה בטח כבר שואלת שאלות קשות.
"ברור, הבחורה הזאת היא עמוקה וסוערת, חכמה ומבריקה. שתיהן. גם דומיניק שומעת את הדברים האלה. לפני שהיא הולכת לישון היא שואלת 'ומה אם לא תתעוררו כשתהיה אזעקה?'. אנחנו בטיפול רגשי מתחילת המלחמה, וגם עשינו טיפול הומאופתי שמאוד-מאוד עזר לנו. זו סיטואציה שילד לא צריך להכיל לבד".
"באלבום הזה אנחנו במונוגמיה מוחלטת"
השיחה עימה מתקיימת בתקופה שבה מקסימיליאן עסוקה במיוחד - יצירה של מוזיקה חדשה וגם תפקיד קולנועי מסקרן. המוזיקאית לוהקה לסרט החדש של הבמאי האמריקאי-ישראלי דני איי, שמגיע אחרי Twelve Hours in October, שחוזר לשבת הארורה ההיא. The Frequency of Fear, שבו מקסימיליאן צפויה לככב, יעסוק במבצע הביפרים. "אלה סרטים שלא כל כך מיועדים לארץ, אלא להסברה העולמית, כי זה הארדקור - אנחנו חיים את זה. אני משחקת שם תפקיד של באד-אס רצינית מאוד, שבעצם מהנדסת את המבצע הזה".
בימים של שגרה מלאכותית שנמתחת בין מערכה מדממת אחת לאחרת, מקסימיליאן ומנטש - מלבד תפקידם כהורים - ממשיכים ביצירה משותפת של מוזיקה, כשבימים אלה הם עמוק בעבודה על אלבומה הבא של הזמרת - החמישי במספר, והשלישי שמבוצע בשפה העברית.
"כל האלבום נכתב בעצם אחרי 7 באוקטובר, כשנקודת הפתיחה שלי ליצירה היא אחרת לחלוטין", מקסימיליאן משתפת בתהליך. "כשנכנסנו לאולפן היה לנו ויכוח על הסינגל הראשון שיצא מתוכו. גיא אמר לי על הפזמון המקורי - לא מה שיצא בסוף - שהוא 'לא מספיק פופי, לא מספיק להיט, לא מספיק זכיר', ואמרתי לו, 'בתקופה כזאת שאני לא יודעת בכלל מה טוב בלהיות בן אדם - למה נולדנו עם כל האכזריות הזאת מסביב - לא אכפת לי מפזמון זכיר, אני עושה מוזיקה כי זה נותן לי סיבה לחיות'. שיחה כזאת בכלל מביאה משהו אחר לגמרי לאולפן, כי אני פתאום משמיעה דברים שהבריאו אותי, מוזיקה שעזרה לי להירפא מאבל, מאובדן, מהטרגדיה של החיים שכולנו עוברים פה".
איך אתם משתנים בין התפקידים, מהורים ליוצרים?
"בכל אחד מהכובעים אנחנו מאוד שונים. אנחנו לא מתנהגים בסטודיו כמו שאנחנו מתנהגים בדייטים, או כמו שאנחנו מתנהגים בתור אבא ואמא. זה נותן עוד מרחב של שיח", היא מעידה ומוסיפה שלמרות שהם יחד כבר יותר מ-12 שנים, הם עדיין מצליחים להפתיע זה את זה.
"אני בן אדם מאוד רציני בסטודיו, בתור בת זוג אני הרבה יותר שטותניקית וקלילה, בתור אמא זו גם משימת חיים אחרת, אז הג'אגלינג מוסיף הרבה עניין. יש זוגות שזה לא מתאים להם, לנו זה עובד. אני מעריצה אותו ומאמינה בו שהוא יכול הכול. וכל אלבום נשמע עוד יותר טוב מהקודם. אני נהנית מהתהליך הזה, זאת עוד הזדמנות לאינטימיות, עוד הזדמנות להכיר. ביום-יום של גידול ילדים זה נהיה מאוד טכני - איסופים, מי מקפיץ, מי בלילה ומי בייביסיטר. אני לא מוכנה לחיים שהם מזכירות".
ועל האלבום הזה אתם עובדים באופן אקסלוסיבי, או גם עם מפיקים נוספים?
"באלבום הזה אנחנו במונוגמיה מוחלטת", היא צוחקת, "בזוגיות ובאלבום".
בימים אלה מקסימיליאן הוציאה את הסינגל השלישי מתוך האלבום המדובר, שנוצר בעקבות חוסר האונים שהמוזיקאית חשה כלפי ריבוי המקרים של אלימות במשפחה. "מגיע לי טוב" שם זרקור על סימני האזהרה שאפשר למצוא במערכות יחסים כאלה. "זה ממש תפס אותי. יש לזה המון פנים. המחשבה הייתה שבבתים של השיר יהיו את הסימנים האלה - ושמי שתזהה את עצמה לא תתבייש להגיד, 'היי, אולי זו אני'".
כבר בשלב ההפקה ההתחלתי מקסימיליאן פגשה המון הזדהות ממאזינות ומאזינים שזיהו את הקרובים שלהם, או את עצמם, במתואר בשיר. "סימנים יש אורות אדומים/ חברים אומרים לי/ אם את כלום בלעדיו זה סימן שכדאי/ להמשיך בלי", היא שרה במה שנשמע כמו זעקה. "גם לנו כחברים, יש מקום שבו אנחנו יכולים להגיד - 'אתה חבר שלי ואתה עושה פה משהו שהוא לא לגיטימי'. זו סיטואציה מאוד זהירה, צריך להיות מאוד עדינים וחכמים, שלא יסתירו גם ממך".
בתהליך העבודה על השיר והקליפ שמלווה אותו, מקסימיליאן חברה לפורום מיכל סלה, כדי ליצור ביחד דימויים שעשויים "להושיט יד" ולמשוך החוצה את המתמודדות והמתמודדים עם סיטואציות דומות. המסרים העיקריים שמתמקדים בשיתוף קרובים או אנשי מקצוע, ובחשיבות של התמודדות משותפת, מופיעים אף הם במילותיו.
בקליפ, שביימה דריה גלר, משתתפות שבע נשים שחברו לזמרת דרך הפורום. "הן ניצחו את המעגל הזה והיום הן עוזרות לנשים אחרות", מוסיפה מקסימיליאן. "זה היה פשוט מצמרר להכיר אותן. אחת מהנשים, חכמה מאוד, אמרה לי - 'הייתי בפנים ולא האמנתי שזה קורה לי, כי אני אישה חזקה, אני עצמאית, זה לא יכול להיות'. המילה 'אלימות' היא מילה שאת לא רוצה להזדהות איתה, והמילה ׳שליטה׳ עזרה לי להבין. לא תמיד יש אלימות פיזית, אבל פתאום את מרגישה שמישהו קצת שולט בך - מה את לובשת? עם מי את מתכתבת? לאן את הולכת? מה את עושה? אני בוחרת או שאני הולכת על ביצים כי למישהו אחר זה לא נוח?
5 צפייה בגלריה
"אין שום מקום אחר בחיים שלי שאני יכולה ככה להיות משוחררת". מארינה מקסימיליאן
(צילום: שי פרנקו)
"שמתי לב שיש ניואנסים, שהם בעצם הסממנים, שנמצאים בכל מערכת יחסים, וזה מה שנורא הלחיץ אותי - לדוגמה קנאה זה דבר טבעי. אובססיביות במידה זה דבר טבעי. אני מכירה את עצמי קצת באובססיה, להתבודד כשאני מאוהבת או בתקופה טובה בזוגיות, לפעמים לא בא לי על אף אחד, בא לי רק על המתוק שלי. ללכת ביחד לכל מקום - זה רומנטי, אבל כשזה מתחיל להיות לא מאוזן - האם זה קורה בגלל שהוא מפחד עם מי היא נמצאת ושאולי תגיד עליו משהו? יש לנו בתור חברה מה לעשות ואותי זה מאוד מאוד עודד".
מלבד מילות השיר, העבודה על הפקתו יחד עם מנטש סחפה את השניים לעיסוק משותף בנושאים מורכבים וניסיון להביע אותם גם באמצעות הצלילים. "זה נושאים לא פשוטים בכלל, גם בתור גבר מתוק אני חושבת שהיה לגיא קשה לשמוע, חזרתי מיום הצילום מטולטלת מאוד", היא משתפת. "היה לי מאוד חשוב שהפזמון יהיה המנון אופטימי של כוח. אין בשיר שום דבר קורבני או מסכן. השירה כבר מחזקת, עצם זה שאת שרה 'מגיע לי טוב, מגיע לי יותר', זה מניפסט".
"משהו נסדק בקשר שלנו עם המולדת שלנו, וזה שורט ממש"
גם אם זו הפעם הראשונה שמקסימיליאן שמה זרקור על תופעה חברתית שלא נותנת לה מנוח, ניכר שמאז ומתמיד היא ערה למציאות החיים המקומית שנוכחת בשירים שלה. "מפה לשם יוצא שאני כותבת לא מעט שירים לאומיים, שירים שקשורים בחיבור שלי לארץ", היא מעידה כשאנחנו משוחחות על שירים כמו "הלב שלי בבית" שמסמפל את "אין לי ארץ אחרת", ולצידו גם את "חזקים ביחד", שנכתב בתקופת המחאות בקורונה. "זה חיבור שאני מרגישה בתור עולה. הייתה תקופה שהרגשתי שיש המון שירי אהבה לארץ ששרנו כשהיינו ילדים - שירי ארץ ישראל הישנה, והרגשתי שהמדינה שלנו, והקשר שלי עם המדינה, ראויה לזה שנכתוב לה שירי אהבה חדשים.
"בשנים האחרונות שמעתי עם הבנות שלי את השיר 'אני בניתי בית בארץ ישראל, אני שתלתי עץ בארץ ישראל, אני כתבתי שיר בארץ ישראל' ["ארץ ישראל שלי", שכתבה דתיה בן דור, ע"ט] והדמעות חונקות אותי. זה כל כך לא מובן מאליו. לצערנו הרומנטיקה פה תמיד הייתה עקובה מדם וכואבת, ובאיזשהו מקום לקחתי על עצמי לכתוב שירי אהבה חדשים למדינה שלנו, מתוך האהבה המיוחדת שיש לי למדינה הזו בתור מהגרת, ואני עומדת מאחוריהם על כל הגוונים.
מארינה מקסימיליאן – "ביחד" בהופעה בהאנגר 11
"זה מעלה שאלות מאוד מטלטלות כי לטייל בעולם זה דבר שהוא תמיד כיף ומומלץ, תמיד עניין אותי להיות עם הבנות איפשהו, לנסוע, לגדל, לטעום פה ולטעום שם, אבל כשאנחנו מדברים על זה עכשיו זה כואב. כשחברים נוסעים זה כואב, כי אנחנו יודעים שזה לא רק כיף, אלא זה כי משהו נסדק בקשר שלנו עם המולדת שלנו, וזה שורט ממש. גיא הוציא שיר שנקרא 'קופנגן'. שבפזמון הם שרים 'אני נאחז מחפש סיבה לחיות כאן/ כמה אני מפחד לחיות שם', אולי להישאר זה לוותר. בתור הורים אנחנו שואלים את עצמנו שאלות קשות".
בזמן שהשאלות הקשות ממשיכות להיערם זו על גבי זו, מקסימיליאן ממשיכה בדבר שהכי מרפא אותה לדבריה - להופיע, ליצור מוזיקה וגם בתפקיד המאזינה שאוהבת לרקוד. מאז ומתמיד בשירים שלה הופיעו השפעות של מוזיקה אלקטרונית, כשהיום, היא מסבירה, הקהל פתוח יותר לשמוע סגנונות נוספים. "תמיד היה אצלי את הקלאסי, הג'אז, הפופ והטראנס, ופשוט עם השנים, הדברים מקבלים את האיזון שלהם", היא מסבירה.
"לי ולדוד, [די-ג'יי] דרוויש, יש את ההרכב הזה כבר 15 שנים, זה הרבה זמן. אבל בגלל שלא רציתי לבלבל את הקהל, בגלל שטראנס נחשב תחום מאוד אוונגרדי ומחתרתי, שמרנו עליו בסוד. רק בשנים האחרונות, בעצם בעיקר מאז האירוע של [קהילת] הנובה, אנשים הבינו את הערך העמוק והרוחני של המוזיקה הזאת, שזה לא סתם עכשיו בשביל לאבד את עצמך - זה מקום למצוא את עצמך.
"בתור רקדנית רחבות, בשבילי זו תרופה. אני אוהבת לרקוד כמו שאני אוהבת מוזיקה, ואני לא חייבת לספק אף אחד על מחיר כרטיס, זה החופש להיות מי שאנחנו בצורה הכי מקסימלית. זו האנרגיה שדוד נותן. כשהייתי פעם ראשונה במסיבה שלו חזרתי הביתה ואמרתי לאימא שלי שבפעם הראשונה הרגשתי שייכת. לא בגלל שאנשים מתלבשים שם יפה, לא כי איפור, מדבקות וטרנדים, אלא בגלל שכל אחד שם הוא ציפור נדירה והוא מאפשר לעצמו להיות מי שהוא - הכי חופשי. אין שום מקום אחר בחיים שלי שאני יכולה ככה להיות משוחררת, פשוט אדם בעולם. זה בטבע ובמוזיקה, ואת הדבר הזה אני רוצה להעביר הלאה לאנשים. בטח בתקופה שאנחנו נמצאים בה כרגע".
בהמשך השיחה שלנו, מקסימיליאן מזכירה בגרון חנוק מדמעות גם את לאור אברמוב, בנו של די-ג'יי דרוויש, שנרצח במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. באותו הבוקר, בשעה שהמחבלים פשטו על המסיבה ברעים, הסתתר אברמוב במיגונית והספיק להתכתב עם אביו. במשך חמישה ימים לא ידעה המשפחה מה עלה בגורלו עד שהגיעה הבשורה המרה שהוא נרצח. במופע המחווה הראשון לזכר קהילת הנובה, שהתקיים בקיץ שעבר, הופיעו דרוויש ומקסימיליאן יחד על הבמה בסט שהדי-ג'יי הקדיש לבנו המנוח.
5 צפייה בגלריה
"זה לא סתם עכשיו בשביל לאבד את עצמך - זה מקום למצוא את עצמך". מרינה מקסימיליאן ודי ג׳יי דרוויש, במופע לזכר נרצחי הנובה
(צילום: רועי אלמן)
"הכרתי את לאור מאז שהיה בן שמונה, ומבחינתי מה שקרה באותו יום זה משהו שקרה הכי קרוב שאפשר", סיפרה אז אחרי הופעתם המשותפת, שמאז עלתה פעמים נוספות. "לראות חבר קרוב עובר דבר כזה זה מאוד מטלטל. לראות אדם כמו דוד, שבוחר לנתב את הכאב שלו ולהמשיך לייצר אירועים ולהרקיד את האנשים שבהם הריקוד נהיה דבר קדוש. אני מעריצה אותו, וזה מה שהכי חשוב לי בהופעה איתו - להחזיר לו כוחות כדי שימשיך לעשות טוב בחיים".
באיזשהו מקום, ההשפעה של טראנס עלייך עוברת לשיר החדש - בשני המקרים את מדברת על העצמה ושחרור. כמו אנרגיה שמתגלגלת.
"ממש, אני בדיוק באה למדבר לרקוד, לפרוק ולהיטען ולאגור כוחות. גם כשאנשים שרים 'עולה על שולחנות', שזה הלהיט הגדול שלי, הוא מדבר על נושאים מאוד רציניים ואמיתיים. מבחינתי זה להירפא מכל הדברים שכובלים אותנו בחיים. וזה לגמרי המשימה שלי בחיים - לשמח, לרפא באמצעות המוזיקה. גם גיליתי בתקופה הזאת שמוזיקה זו סיבה לחיות, כי אני אוספת סיבות מחדש".
ביום שישי הקרוב, 18 ביולי, מקסימיליאן תשוב לאמפי שוני למופע פסנתר שיתקיים בשקיעה. "זה המפגש הגולמי ביותר עם הקהל, זה כמו להיות בסלון ביחד, לקבל את השירים כפי שהם נכתבו", היא מבטיחה. "לכמה שירים מצטרפים אליי הבסיסט שלי גלעד אברו והגיטריסט של מיכאל הרשקביץ', אבל זה לגמרי מופע סולו אינטימי. בהתחלה הייתי עושה אותו בתקופות מיוחדות, כשהרגשתי שנדרש דבר אינטימי יותר, ואז קלטנו שיש בו עוצמה שצריך להביא אותה גם לבמות הגדולות. קורה שם משהו מאוד מיוחד". בחודש הבא, ב-13 באוגוסט, היא תגיע עם כל חברי ההרכב להופעה בקו רקיע. "לשכוח לרגע מהאקטואליה ומהעדכונים, לצלול ולהרגיש את הכלים החיים בועטים בגוף ולפרוק את הכול ביחד, כמו שהמוזיקה יודעת לעשות. אני מרגישה שאנחנו יוצאים מההופעות בריאים יותר".
