הפעם הראשונה שהשם סמדר שיר הופיע ב"ידיעות אחרונות" הייתה ה-17 בנובמבר 1993 במדור "ילדים זה כיף". והוא נפתח כך: "כרמל בת שנתיים ושבועיים הייתה הראשונה שהתעוררה בגלל קונצרט הרעמים שבקע מתוך החושך. בינינו, פחד מוות. שני ציוצים היסטריים שלה העירו את ליאב אחותה הגדולה, וחמש דקות אחרי שהן התנחלו מתחת לשמיכה שלנו, דידו לתוך החדר גם מור וירדן, אחוזות צמרמורת. היחיד שרצה להיכנס למיטה ונשאר ברצון היה הכלב מיסטר פיש".
את זוכרת את המדור הזה?
"מיסטר פיש היה הכלב הראשון שלנו והוא גם נסע איתנו לעשר שנים לארצות הברית וחזר איתנו מארצות הברית, בלי אזרחות. וכן, אלה הם חיי".
האזינו לפרק המלא:
העיתונאים של המדינה
סמדר שיר
43:45
ועל זה את כותבת במדור.
"מתוך הנחה שאם עכשיו חורף ומתחיל הקונצרט של הברקים והרעמים וילדים פוחדים מזה, אז בואו ננצח אותם. תתפלא, זה דברים שהורים מזכירים לי לפעמים, גם אחרי 20 שנה. 'את זוכרת שפעם כתבת שכשטסים לחו"ל עם 4-5 ילדים אז כדאי שלכולם יהיה כובע אדום, אז צלצלתי לך ושאלתי אם אפשר גם כובע סגול'".
הריאיון עם סמדר שיר, סופרת, מחזאית ופזמונאית זוכת פרסים, נערך במסגרת הפודקאסט "העיתונאים של המדינה" לרגל 85 שנה לעיתון. מדובר בסדרת כתבות עם הכתבים הוותיקים וכותבי הטורים המובילים.
את כותבת מוכרת, מילדות אנחנו פוגשים את יצירותייך לכל הגילאים. אבל מתי בעצם התחלת לכתוב?
"בגיל 4-5 הייתי חוזרת מהגן, אימא במטבח מבשלת, ואני נכנסת למטבח, ילדה קטנה עם צמות ומתחילה לדקלם שיר ארוך על הירח, שנובח, ושוכח. אימא רושמת את זה מהר על העטיפה של המרגרינה או של הקמח ולמחרת כשהיא מביאה אותי לגן היא שואלת את הגננת 'למדתם אתמול שיר על הירח?', הגננת אומרת 'לא'. אז אמא שלי אומרת, 'טוב, אז היא המציאה עוד שיר'. אף אחד כבר לא התרגש מזה. אבל מרגע שלמדתי לכתוב, אמצע כיתה א', זה כבר היה שיטפון, כל הזמן לכתוב".
צפו בפרק המלא:
העיתונאים של המדינה – סמדר שיר
כתבת לעיתוני ילדים ונוער.
"בכיתה ג', ד', כן. קודם ב'הארץ שלנו' ואחרי זה 'מעריב לנוער', כן".
הרגשת שזה העיסוק בשבילך?
"לא, ממש לא. בתוכניות שלי, בחלומות שלי, היו לי מקצועות שונים לגמרי, רציתי ללמוד רפואה ורציתי להיות רופאת ילדים. אחר כך חשבתי שאהיה וטרינרית כי תמיד יש בעלי חיים בבית. אעזור לפרות להמליט וכל מיני כאלה, ובערב אני אכתוב סיפורים על כל מה שעברתי. בסופו של דבר פניתי לכתיבה כמעט מחוסר ברירה. משנה לשנה התגברו אצלי תופעות של חוסר יכולת לזהות מספרים. רק בגיל 25 כשהגענו לארצות הברית אז המאבחן באוניברסיטה שאל אותי 'איך התגברת על הדיסקלקוליה שלך?' ואמרתי 'מה, בחיים לא שמעתי את המילה הזאת'".
חזרת מארצות הברית להמשך העבודה בעיתון "מעריב", אבל לא לזמן רב.
"חזרתי ל'מעריב' והמו"ל הציע לי קידום מאוד גדול. אבל בעלי הרופא חיכה לתוצאות של מכרז של ניהול מחלקה וחשבתי שזה לא מוסרי לקבל הצעה כזאת לפני שאנחנו יודעים ב-100 אחוז שאנחנו נשארים בארץ. חזרנו ארצה מציונות, אבל אם אין פרנסה אז אין פרנסה, אתה יודע. בעלי זכה במכרז ואז הודענו שאנחנו קונים בית ונשארים בארץ, ואז אמרתי 'אוקיי, אני יכולה לקבל את ההצעה שהצעת לי'. ואז האיש ההוא ב'מעריב' אמר 'מה שקרה עכשיו לימד אותי שאצלך העבודה זה לא במקום הראשון, אז תגידי לי עוד כמה ילדים את מתכננת'. כל כך נעלבתי. נכנסתי הביתה ואמרתי לבנות שלי 'אם מישהו שואל אתכם שאלה כזאת, אני מרשה לכם לקלל בכל הקללות שיש'.
"חבר קרוב שעבד ב'לאשה' אמר לי 'את רוצה לפגוש את נוני מוזס?' והוא בא, ואני עליתי להשכיב את כרמל. וכשירדתי, אחרי רבע שעה, עשרים דקות, הודיעו לי שעברתי לידיעות".
התחלת במוסף "זמנים מודרניים". כתבת עוד מדורים בהמשך, כולל מדור ייעוץ לנוער בשם "סמדר תגידי" אבל גם כתבות וראיונות אישיים עם דמויות בולטות של התקופה. והיה גם מדור בשם "שניים", שבו הפגשת שני אנשים מוכרים אבל מתחומים שונים לגמרי. למשל ב-97' ראיון נדיר עם סמדר הרן, שאיבדה את בעלה ושתי בנותיה בפיגוע טרור מזעזע בנהריה 18 שנים קודם, ועם דודו דותן, שחקן, קומיקאי.
"דודו ביקש אותה, הוא אמר שהיא מגדלור בשבילו. גם בימינו, כשיש לנו כל כך הרבה גיבורי ישראל שהלוואי שנהיה ראויים להם. לדעתי כל אחד חייב להכיר אנשים כמו סמדר הרן, כמו מרים פרץ, ואני יכולה רק להשפיל את הראש ולומר תודה שאתם חולקים איתי את המסע".
זוגות אחרים שראיינת כללו את מרגול וגליה אלבין, טוביה צפיר וישראל אהרוני, גברי בנאי ושלומי שבת, את מבינה מה הנוסחה שהצליחה?
"זה נראה שהם דיברו בכזאת חופשיות, אבל אנחנו היינו מתנחלים בסטודיו של יונתן בלום הצלם לחמש-שש שעות. רק לתמלל את זה לקח 15 שעות. הייתה שם הרבה עבודת קרקע, חריש עמוק מה שנקרא, כמעט על כל משפט. פתאום היה צריך לחשוב 'אם מיכל שליו מבקשת את זהבה בן, איך נציג את השאלה כך שהיא לא תישמע מתנשאת?"
סיפור נוסף שדגנו בארכיון, בין טלנובלה לטרגדיה, ב-1972 המדינה סוערת בגלל סיפור על תינוקת שננטשה בתוך אסלה בבית קפה. בחדר השירותים בבית קפה "רוול" בתל אביב. ב-2001 את מוצאת את הבחורה שמאז החליפה את שמה לרוול והיא בעצמה אימא לשתי בנות.
"אני עם רוול בקשר עד עצם היום הזה. היא בחורה מקסימה, טובת לב רכה. גרושה בפרק ב', רציתי מאוד מאוד לראיין אותה לפני כמה שנים כשהיא הייתה בת 50, והיא אמרה 'תשמעי, הרווחתי את אימא שלי מחדש ואני לא רוצה לעשות שום דבר שעלול לפגוע בה'".
מה גורם לאנשים להיפתח בפנייך עם הסיפורים שלהם?
"לא יודעת, אולי חושבים שאני רכה, עדינה. מה שנכון, אבל אני מאוד חדורת מטרה. כשאני יושבת ועושה את שיעורי הבית לקראת הריאיון, אני יודעת בדיוק מה אני רוצה להשיג. ב-20 שנים האחרונות, אז כמעט כל מי שאני מתקשרת זה או 'אני גדלתי עלייך', או 'הילדים שלי עכשיו שרים את איפה העוגה'. יש גם כמה כאלה שחושבים שיש שתי נשים שונות בשם סמדר שיר".
בשלב מסוים התחלת גם לכתוב בעיתון במדורים אחרים, גם סיפורים אנושיים קשים, כמו משפחות שכולות, נפגעי טרור, נפגעי פשיעה פלילית, רצח במשפחה. איך הסכמת לעבור לנושאים האלה?
"אצלי המנוע הגדול זה סקרנות. מה היום? מה קורה היום? יש לי תוכניות, אין לי תוכניות, מה יכול להיות מעניין, לאן. לא רציתי להישאר בנישה של עיתונות נשים. אם אני אישה אז אני חייבת לכתוב על אופנה?"
הפעם הראשונה, לפי הארכיון, הייתה ב-16 בפברואר 2002. מחבל מתאבד מתפוצץ ליד פיצריה ביישוב קרני שומרון. בפיצוץ נהרגו נחמיה עמר וקרן שצקי, שניהם בני 15. את נשלחת להלווייתה של קרן ז"ל, וחוזרת עם כתבה ראשונה, בסדרה ארוכה למרבה הצער, של סיפורי אבל ומשפחות מרוסקות. "בת 15 לנצח. גבוהה, רזה, שיער ארוך, עיניים כחולות וחיוך שמח תמיד. כל מי שספד אתמול לקרן שצקי תיאר את החיוך הקורן הזה שממס כל קרח, ותיאורי החיוך המדבק ליבו את מעין הדמעות". מעין הדמעות פעל גם אצל הקוראים.
"צבע מהשטח זה לא חייב להיות מסיבה, אתה מבין. עד אז החלוקה הייתה שכתבות צבע זה רק פאן, אבל ברגע שיש לנו את הרשתות ואת הערוצים, אני לא יכולה להתחרות עם וויינט בפרסום הידיעה הבלעדית, כי אני יוצאת רק בבוקר, הוא יוצא כבר בלילה. היום כבר כולנו ביחד. אני מתכוונת שאני יכולה להתחרות במהירות של הרשתות בזה שאני אביא קול שלא נמצא ברשת. אני באה לשם בתור אימא, אני באה לשם בתור סבתא, אני באה בתור אחות גדולה, ואני באמת עומדת בצד ומתבוננת. אחרי זה, כשאני בדרך הביתה, אני לפעמים עוצרת כדי לעשות תרגילי נשימות, ויש לי חמש מדרגות מהחניון עד לבית ולפעמים אני גם מרגישה צורך כאילו להשאיר את זה מאחורי לפני שאני נכנסת לבית הומה ילדים".
אולי דווקא העובדה שהכל בשידור חי וכל כך גס, מקשה קצת, לא? בעיקר אחרי 7 באוקטובר 23'.
"צריך כל הזמן להתאים את החיישנים למציאות. מאז 7/10 הייתי אין ספור פעמים בעוטף. אני זוכרת כל בוקר שהייתי שמה וייז והוא היה אומר לי, הנך נוסעת למקום סכנה, הנך נוסעת לאזור מלחמה. ואני אומרת 'וואי, מה אני עושה, יש לי נכדים, ילדים, למה אני עושה את זה'".
התפרסמת מאוד ביצירה מחוץ לעיתון כמובן, קלטות ילדים, ספרים רבים שכתבת לנוער, סדרות טלוויזיה, מחזות זמר, יצירה באמת שופעת. את מצליחה לאזן את זה עם הכתיבה העיתונאית החדשותית?
"זה התחום היחיד שבו אולי אני מתחילה להרגיש את שיני הזמן. כי פעם הייתי מסוגלת להתיישב בחדר העבודה שלי ולהתחיל את היום עם שני פרקים של 'גלי' ואחרי זה לעבור לריאיון. בשנתיים שלוש האחרונות. אני צריכה לעשות יותר הפרדה.
"לפני 10 שנים, כשבעלי רצה לצאת לשבתון בפרינסטון, באתי לעורך הראשי רון ירון והוא אמר 'תמשיכי לכתוב מניו ג'רזי, מה הבעיה?' אתה יודע מה הסיפור הכי גדול שעשיתי בניו ג'רזי? קראתי באיזה מקומון שמישהו רצה להזמין עוגת יום הולדת לבן שלו, ולבן קוראים 'אדולף היטלר'. אמיתי. זה בדיוק הדברים שאני מסתערת עליהם. מצאתי אותו, והוא גר רחוק ממני, וזה היה סיפור גדול מאוד".
פרשה שהתפרסמה בזמנו די בגדול, הייתה סיפור הקשר שלך עם דודו טופז. ברגע דרמטי מאוד ב-2009, אחרי שפרסמת ריאיון שהיה בדיעבד הריאיון האחרון אתו, טופז מתאבד בבית המעצר. אחרי מותו, את חושפת בכתבה אישית את הרומן הסודי שהיה לכם כשהיית רק בת 14.
"היום בדיעבד אני מתחרטת, כן, למה זה טוב? זה נראה לי מיותר. במשך חיי הבוגרים לא סיפקתי שערוריות. היום לא הייתי מספרת את זה".
נגענו רק טיפה בארכיון הענק של הכתבות, יש אלפי כתבות שלך בארכיון. יש רגעים שאת נוצרת בליבך מתוך הקריירה?
"לפני יותר מעשור, בערב יום הזיכרון. עבדנו על מוסף של 24 שעות ואמרו לי שיש אימא שכולה שעוד אף פעם לא התראיינה וכדאי לדבר איתה. נתנו לי את הטלפון של מרים פרץ והעורך אמר לי 'את יכולה לעשות את זה בטלפון'. איפה בטלפון, נכנסת לאוטו ונוסעת והשאר היסטוריה. ישבתי איתה 3-4 שעות ודיברנו על הבן שנפל ואמרתי לה 'אני מתחייבת לכתוב ספר'. והיא אמרה 'מי יתעניין בסיפור שלי?'
"כשהגיעה הידיעה שגם בנה אלירז נפל, צלצלתי למרים ואז היא אמרה לי 'עכשיו תבואי'. הכרתי אישה שאני אוהבת מאוד, מעריכה מאוד. היא גם הייתה כפסע מנשיאות המדינה".
את יודעת על מה את הולכת לכתוב השבוע, מה הכתבה הבאה?
"בוודאי שאני יודעת, אני גם יודעת מה אני אמורה לעשות היום, אני כבר צריכה להעביר כתבה שעוד לא ראיינתי, אבל כל יום משלוש אני עסוקה, כי בשלוש אני יוצאת להתחיל לאסוף נכדים, שזה הבריאות נפשית שלי".
