קשה לדמיין על מקום יותר רחוק תודעתית, וגיאוגרפית, מישראל מאשר עיירת הנופש פארק סיטי שבמדינת יוטה הפסטורלית עם ההרים המושלגים ומסלולי הסקי מסביב, הקור המקפיא והתיירים הפריווילגים שפוקדים אותה. ולמרות זאת, במהלך פסטיבל סאנדנס שמתקיים בשטחה במהלך חודש ינואר, הבלגן הלוהט, המיוזע והלא-פסטורלי בכלל מהמזרח התיכון הבוער הופך לאחת הסוגיות המדוברים בין באי האירוע היוקרתי, מפגש הפסגה של תעשיית הקולנוע העצמאי האמריקנית. כך היה תמיד - ובמיוחד מאז 7 באוקטובר. בשנה שעברה ההדים של מתקפת החמאס והמלחמה בעזה גלשו לרחובות פארק סיטי שהיו גדושים בעימותים מילוליים בין מבקרים משני צדי המתרס הפוליטי: אלו שענדו בגאווה תליון מגן דוד על חזיהם, ואלו עם כאפיה כרוכה סביב צווארם. שנה אחרי נראה שהטמפרטורות ירדו ולא בגלל מזג האוויר, ולמעט כמה הפגנות דלילות, העיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני נשמר למסכים.
נאומה של שרין דאביס בפסטיבל סאנדנס
(צילום: אמיר בוגן)
מארגני סאנדנס בראשות המנהל יוג'ין הרננדז והאוצרת הראשית קיום יוטאני לא שילבו אף סרט מתוצרת כחול-לבן בתוכנית הפסטיבל השנה, אבל לא התנערו מהסוגיה הבוערת של הסכסוך במזרח התיכון מזווית ביקורתית כלפי ישראל - בעיקר בכל הנוגע להנהגתה - עם בחירתם של שני סרטים מאת במאיות ערביות. השחקנית והקולנוענית האמריקנית ממוצא פלסטיני שרין דאביס עומדת מאחורי הדרמה התקופתית All That's Left Of You שהוקרנה במסגרת הפרמיירות של הפסטיבל, ואילו בתחרות התיעודית הבינלאומית נכלל דוקו !Coexistence, My Ass ("דו-קיום בתחת שלי!") שנוצר על ידי הבמאית הקנדית ממוצא לבנוני אמבר פארס, אבל מוקדש כל כולו לקומיקאית הישראלית ופעילת השלום, נועם שוסטר אליאסי.
לצחוק על המצב, וגם לבכות
נקודת המוצא של "דו-קיום בתחת שלי!" הוא מופע הסטנדאפ של שוסטר-אליאסי שעוסק בשלל נושאים הקשורים לחוויית החיים בישראל מתוך ההיבטים החברתיים, המשפחתיים והאישיים השונים - ענייני מגדר, יחסי מין, גזענות, לאומנות, וצביעות יפת-נפש. הבמה היא העוגן של הסרט ומשמשת ככן השיגור לקורותיה של הקומיקאית - מילדותה בישוב המעורב נווה שלום, דרך מסעותיה ברחבי העולם כדי בניסיון להפוך אותו למקום קצת יותר טוב לחיות בו, ועד השיבה הביתה לישראל, שם היא עושה את המיטב כאישיות טלוויזיונית וכפעילת שמאל, להטיח ביקורת בממשלה ולהזכיר את קיומם של הפלסטינים ומציאות הכיבוש שלהם שאותה מנסים רבים לטשטש. במקום להטיף ולשאת נאומי תוכחה היא בוחרת לספר בדיחות, ולהשתמש במנה נאה של סרקזם כדי לדבר על המצב הפוליטי, לבחון אותו, את עצמה, ואת התקווה התמימה שלה לדו-קיום ושלום.
5 צפייה בגלריה
נועם שוסטר-אליאסי בסאנדנס
(צילום: George Pimentel/Shutterstock for Sundance Film Festival)
הגישה שלה ספקנית ומשעשעת, אבל הדו-קיום מתחולל לא רק בתחת של שוסטר-אליאסי, או על המסך שהיא ממלאת. היוזמה כולה היא פרי שיתוף פעולה ישראלי-ערבי, כל-נשי ברובו: מהבמאית פארס, למפיקה הישראלית רייצ'ל לאה ג'ונס וזו הפלסטינית רהאב חאג'-יחיא, ועד ליבי לנקינסקי שתמכה בסרט באמצעות קרן התרבות אלבי שייסדה בארצות הברית. התוצאה הסופית משעשעת ומענגת אבל גם גדושה בביקורת, בעיקר על ממשלת ישראל - הכל מנקודת מבט אישית, תוך התבוננות פנימה בניסיון להציב את עצמה על הרצף שבין הקומדיה להצהרות פוליטיות. היא דנה בכך עם הוריה האקטיביסטים (אב ממוצא רומני, אמא ממוצא פרסי), עם חברת הילדות הערביה שלה ועם חבריה האמנים, הכותבת מוריה זרחיה, הקומיקאי יניב ביטון, ואחרים. "באמריקה אני לא מפחדת. על הזין מי שלא מסכים איתי. פה אני מפחדת. יש מחיר יותר כבד לשלם פה. ובסדר, נגדל ביצים יותר גדולות וניכנס באמ-אמא של כולם", היא אומרת.
שוסטר-אליאסי מדברת על לגדל ביצים, אבל לא שוכחת מהביציות שלה והציפיות של הוריה להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם, מתסכל ככל שיהיה. הגישה הזאת, שמקלילה את מה שנהוג לדון בו ברצינות תהומית, שבתה את לבם של רבים מהצופים בפארק סיטי שמצאו ערוצים חלופיים ומרעננים לנתב לעברם את הזעם, העצב והתסכול שהמצב בשטח גורם להם, במיוחד בשנה האחרונה. הם חוזים בה כשהיא משוחחת עם גיא זוהר כאורחת קבועה בתוכנית שלו "הצד השני", וכשהיא חולקת את רשמיה ברשתות החברתיות בעברית, ערבית ואנגלית, כמו למשל התנגדותה להסכמי אברהם. "אנחנו שחיים פה לא סובלים את הפרצוף של נתניהו. אנחנו מפגינים נגדו בכל יום, ואתם חותמים על הסכם נורמליזציה של "שלום" איתו? למה? למען השם, למה? הוא דמות מלוכלכת. יותר מושחתת מכם. כמה מושחת? כשהוא טס לוושינגטון כדי לחתום על הסכם שלום איתכם, הוא הביא איתו את כל הכביסה המלוכלכת שלו כדי שיכבסו לו אותה".
המצלמה של פארס מלווה את שוסטר-אליאסי גם כשהיא יוצאת לשטח להפגין נגד ממשלת נתניהו על רקע ההפיכה המשפטית, ובמקביל מתעמתת עם פעילים אחרים בגלל התעקשותה להציף את מחאתה נגד הכיבוש במעמד זה ומתריסה בתקיפות נגד אלו שדורשים להרחיקה מההמון. הכריזמה וחוש ההומור הפרוע שלה מצליח לסחוף צופים בינלאומיים, אפילו ערבים שנהנים מהפוסטים שלה, מהבדיחות הציניות ומהבלחות ויראליות כמו הצעת הנישואין ליורש העצר של סעודיה מוחמד בן סלמן - או השיר שחיברה, "דובאי דובאי". אלו הם החומרים המרוככים שצולמו לאורך שנים, אולם אז הגיע 7 באוקטובר ששינה את הכל. שוסטר-אליאסי לא מתפכחת. האירועים הקשים שוברים את ליבה, אבל לא את תפיסת עולמה. עם דמעות בעיניים במקום חיוך על שפתיה, היא אבלה על האובדן והמוות שהיו בעוטף עזה, וזה שעתיד לבוא בצד השני של הגבול, עד כדי כך שהיא מצהירה: "אני כבר לא נלחמת בכיבוש, אלא בג'נוסייד".
5 צפייה בגלריה
שוסטר-אליאסי (משמאל) וצוות הסרט "דו-קיום בתחת שלי!" חושפות את הפוסטר
(צילום: באדיבות ליבי לנקינסקי)
שלושה דורות לנכבה
"דו-קיום בתחת שלי!" מציע זווית מרעננת ומלאת-הומור שיכולה להחניף גם לחלק מהישראלים, שבוודאי יעריכו את החציצה שהסרט יוצר בינם כבני אנוש לבין מנהיגיהם ערלי-הלב. החציצה הזאת לא בהכרח קיימת בסרט "כל מה שנותר ממך" של שרין דאביס, שיוצאת נגד התנועה הציונית לדורותיה כפי שזו נצרבה כצלקת בקיום הנפשי והגופני של שלושה דורות של משפחה פלסטינית לאורך השנים. צילומי הדרמה התקופתית המרשימה הזאת, שעתיים וחצי אורכה, היו אמורים להתקיים ביפו, תל אביב, חיפה ואתרים נוספים בשטח ישראל בהשתתפות שחקנים מקומיים, פלסטיניים אזרחי ישראל, כמו מוחמד בכרי ובניו סלאח ואדם בכרי, מריה זרייק, ומוחמד עבד אל-רחמן. טבח 7 באוקטובר והתגובה הצבאית בעזה אילצו את צוות ההפקה לנדוד לקפריסין, ולשחזר שם את נופי ארץ ישראל מאז 1948 ועד היום.
"כשהכל פרץ לראשונה כולם היו בהלם. זה היה שבועיים לפני הצילומים", סיפרה דאביס בראיון למגזין סקרין שהתקיים לאחר אירועי 7 באוקטובר, "לעשות את הסרט הזה היה אחד האתגרים הגדולים בחיי ועכשיו בנוסף להכל, זה הפך לסיוט לוגיסטי. לא היה לי מושג כמה נבואי הסרט הזה יהיה. העיתוי לא יכול היה להיות חשוב יותר". לזכותה של הבמאית יאמר שככל שמדובר בהיבטים ההפקתיים, מדובר בהישג של ממש. הנרטיב הפלסטיני מעולם לא הוצג על המסך באופן מקיף ונרחב כל כך. זוהי דרמה תקופתית מושקעת ומעוצבת לעילא מהסוג שלא עושים יותר, למעט אולי בסרטים על מלחמת העולם השנייה. בהרבה מובנים, "כל מה שנותר ממך" שואב מהקונבנציות החזותיות והעלילתיות שלהם, ולא במקרה. לפחות בחלקו הראשון של הסרט אשר מתחולל ב-1948 אפשר להבחין בהשוואה קלישאתית תחת הסוואה, וממש לא מתוחכמת, בין הנכבה הפלסטינית לשואת יהודי אירופה שהתחוללה שנים ספורות לפני כן.
5 צפייה בגלריה
הייתה אמורה לצלם בארץ, ואז הגיע 7 באוקטובר. שרין דאביס בבכורת "כל מה שנותר ממך", פסטיבל סאנדנס
(צילום: Andrew H. Walker/Shutterstock for Sundance Film Festival)
הבכורה העולמית של "כל מה שנותר ממך" נערכה במוצאי שבת באקלס סנטר, אולם הקולנוע המרכזי של סאנדנס שמכיל קצת יותר מ-1,200 צופים, נותר חצי ריק לאכזבת המארחים. דאביס, שזכתה להקרין את סרטיה הקודמים "אמריקה" (2009) ו"מאי בקיץ" (2023) בסאנדנס, נשאה נאום נרגש לפני תחילת ההקרנה. "אני גאה לעמוד פה ובכנות גם קצת המומה. היו הרבה רגעים שבו דאגתי שלעולם לא נגיע לנקודה הזאת. זה נס שאני עומדת כאן, ואין לי ספק שאבותיי מגבים אותי. הם היו איתי, הדריכו אותי והבטיחו שהסיפור הזה יסופר עכשיו, בזמן הזה, אחת התקופות האפלות בהיסטוריה הפלסטינית. אני עומדת כאן היום בגלל החוזק, האהבה והסיבולת של אבותיי. הסרט הזה הוא מכתב אהבה עבורם, ומכתב אהבה למשפחתי ולעמי. זה ביטוי מעומק נשמתי שמחפש אנושיות, סולידריות, והבנה לכל בני האדם, והתקווה שכולנו נראה בחיי כולם כיקרים באותה מידה, כי כך הם. לא משנה מה", אמרה בקול חנוק מדמעות והבטיחה שהכסאות הריקים יתמלאו בהקדם.
ובכן, הכסאות נותרו ריקים. גרוע מכך, צופים לא מעטים נטשו את ההקרנה אחרי כחצי שעה. אפשר להבין אותם. אחרי סצנת פתיחה דינמית המתחוללת ב-1988 במהלך האינתיפאדה הראשונה, כשנער בשם נור נורה בראשו במהלך פיזור הפגנה בשכם, אמו חנאן (בגילומה של דאביס) מישירה עיניה למצלמה ומציעה לנו הקשר היסטורי נרחב לתקרית האישית. היא שולחת אותנו ל-1948 כדי לעשות היכרות עם סבו של נור, שאריף, מגדל תפוזים שמתגורר עם אשתו וילדיו בשכונת ג'באליה שביפו (גבעת עליה היום). החיים הטובים מתערערים כשמלחמת העצמאות פורצת. בחוץ אפשר לשמוע קולות ירי והפצצות, ופתאום גם בית המשפחה המהודר לא מרגיש בטוח. שאריף (אדם בכרי) נדהם לראות את שכניו הנואשים שנמלטים על נפשם מאימת הציונים, ובהמשך נאלץ להיפרד גם מאשתו מונירה (מריה זרייק) וילדיו שעוברים לשכם עד יעבור זעם, בעוד הוא נשאר לשמור על הבית.
נדרש אומץ רב להישאר לבד מאחור ביפו הכבושה, אבל החלטה זו של שאריף נראית טיפשית ומסוכנת בדיעבד כשחיילי הפלמ"ח פושטים על הפרדס שלו, בוזזים את ביתו ואוסרים אותו. דרך סיפורו של הגבר הגאה שנמחץ על ידי כוחות האויב, דאביס מדגימה את נקודות ההשקה בין השואה לנכבה. לא רק שהציונים מכתיבים כללים חדשים שמהדהדים את חוקי הגזע הנאציים, הם חומסים את הרכוש של התושבים הפלסטינים בבתים והחנויות שננטשו או שפונו מבעליהם כמו בליל הבדולח, ואת אלו העקשנים שנשארו להילחם על הבית הם מובילים למחנות ריכוז מוקפים בגדר תיל בדומה לאושוויץ. הם אמנם לא מוצאים להורג בתאי גזים אך נשלחים לעבודה בכפייה כדי לבנות את המדינה עבור אדוני הארץ החדשים שהגיעו מאירופה כדי להתנחל בבתים הנטושים, שבעליהם המקוריים נטשו בעודם נסים מזרחה בהמוניהם כדי למצוא קורת גג או אוהל במחנות פליטים מאולתרים בגדה המערבית.
בשלב זה חלק מהצופים נטשו את מושביהם באולם ונסו בדרך אל היציאה ולא כאקט להזדהות עם הדמויות בסרט. אפשר להבין אותם, כאמור. השחזור שמציעה דאביס לאירועי 1948 מתוך נרטיב הנכבה מציג תמונה חד-צדדית עם קונטרסט חד של שחור ולבן, בין הטוב הפלסטיני לרע הציוני. בכלל לא ברור שמתחוללת מלחמה, ועושה רושם שהלוחמי הפלמ"ח מפציצים את יפו להנאתם למרות שאין כל התנגדות אלימה מצד האוכלוסיה המקומית או צבאות מדינות ערב. דאביס לא הולכת רחוק עם ביטויי האכזריות והאלימות של הכובשים כמו דארין ג'. סלאם ב"פארחה" הנודע לשמצה, עם סצנות ההוצאה להורג של משפחת הפליטים ותינוקם בידי קלגסים יהודים, אבל שתי הדרמות התקופתיות חולקות סנטימנט אנטי-ישראלי ברור. לא מפתיע.
התקווה לעתיד ולסרט טוב יותר
אלו שלא שרדו את 1948 ופרשו בעיצומה של ההקרנה, החמיצו את המשך הסרט שמתפתח באופן מעניין, מקורי ומאתגר. חלקו השני של "כל מה שנותר ממך" מתרחש 30 שנה לאחר מכן על רקע הסכמי השלום עם מצרים ב-1978. שאריף, בגילומו של מוחמד בכרי (אביו של אדם), הוא גבר זקן וציני שעדיין מבכה את אובדן בית משפחתו ביפו. "עזבנו כי היינו פחדנים", הוא אומר. בנו אחמד (בגילומו של סאלח בכרי, בנו של מוחמד ואחיו של אדם) מנסה לנחמו: "גירשו אותך מביתך. לא עזבת. הם היו הופכים לרוב ולא היה לנו מה לעשות". אחמד, שנשוי לחנאן, מרחיק עצמו מהעיסוק באדמה, לאום וזיכרון, ומתרכז בהווה ובקיום הגשמי של משפחתו תחת הכיבוש. אבל מהר מאוד מסתבר שגם הגישה הפרגמטית לא עוזרת כשחבורת חיילי צה"ל עוצרת את אחמד ומשפילה אותו באיומי רובה לעיני בנו הקטן נור.
האירוע הטראומטי הזה מלווה את האב, האם והמשפחה כולה כל הדרך ל-1988, כשנור, בן לדור השלישי לנכבה, יוצא להפגנה נגד הכיבוש ונפגע אנושות לאחר שנורה בראשו. בכך הוא סוגר מעגל שמתחיל בדור של 1948 שהפסיד במלחמה וגורש, כמו סבו שאריף, אבל נלחם לשמר את הזיכרון ואת הזכויות על הקרקע. הדור השני כפי שבא לידי ביטוי בחוויה של אביו אחמד שמשלים עם המציאות תחת הכיבוש, ומעדיף לשכוח את עברו, אבל במקום להגיע ליציבות וביטחון בהווה סופג השפלות והתעללויות. הדור השלישי של האינתיפאדה הראשונה הוא זה שחוזר למאבק בשם המורשת המשפחתית של זקני הקהילה והזיכרון שנגוז עם מותו של אחד מהם. איך להפסיק את מעגל הדמים הזה? ההתרה שדאביס מציעה לא צפויה, תבוסתנית מבחינה לאומית אך יש בה התעלות מוסרית מתוך השלמה והכרה במציאות - ובמידה רבה גם בישראלים כבני אנוש.
5 צפייה בגלריה
איך להפסיק את מעגל הדמים? שרין דאביס בבכורת סרטה, פסטיבל סאנדנס
(צילום: Andrew H. Walker/Shutterstock for Sundance Film Festival)
מתוך הטרגדיה הקשה שעברו, ולמרות התשוקה המיידית לנקמה, ההורים הדואגים, המבולבלים והכועסים מוצאים מקום לתקשורת וחמלה, שכרוכה בה דילמה מהותית ולא-פשוטה שיש מי שרואה בה בגידה בהתנגדות הלאומית לכיבוש הישראלי. "האנושיות שלכם היא התנגדות. אל תשכחו את העוצמה שלה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מכם", אומר האימאם להורים האבלים. דברים מעוררי-השראה, עד כמה שהם לא מתקבלים על הדעת בימים נוראים אלה. ולמרות זאת, דאביס מאמצת אותם ומותירה את אלו שהצליחו לצפות בסרטה בשלמותו עם מסר אנושי של חמלה והכרה בערך החיים. לא משהו מובן מאליו במציאות הנוכחית שלנו מחוץ למסך.
