שלישיית התסריטאים/במאים שכונו ה-ZAZ (האחים דיוויד וג'רי צוקר וג'ים אברהמס) יהיו מזוהים לנצח עם תרומתם לקומדיות "ספוף" (spoof). כצורה קלילה יותר של פרודיה, ה"ספוף" לא מנסה להשתמש בהומור כדי לנסח ביקורת פוליטית או חברתית, ואינו מנסה להיות דקונסטרוקציה קומית של ז'אנר, אלא לפרק עולם הבדיה עצמו. לזרוק בדיחות לכל הכיוונים – משחקי לשון, סיטואציות אבסורדיות ורפרורים לעגניים לטקסטים קודמים (בעיקרם קולנועיים). יצירות המופת של ה-ZAZ הן "טיסה נעימה" (1980) ו"סודי ביותר" (1984). בשורה השנייה, ולעיתים גם השלישית נמצאים סרטי הטרילוגיה של "האקדח מת מצחוק" (1988-1994).
"האקדח מת מצחוק" - טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
כשלזלי נילסן שיחק ב"טיסה נעימה" הוא כבר היה בן 54 ועם קריירה ארוכה, אך לא בולטת במיוחד, בדרמות קולנועיות וטלוויזיוניות. עבור ה-ZAZ היכולת של נילסן לשמור על פנים חתומות בעודו אומר ומתנהג באופן מטופש הייתה זהב קומי. שנתיים אחרי "טיסה נעימה" הוא כיכב בסדרת הטלוויזיה שלהם שנקראה "מחלק משטרה" (!Police Squad). הסדרה ירדה אחרי שישה פרקים, אבל פותחה בהמשך לטרילוגיית סרטי "האקדח מת מצחוק". מסרט לסרט היה ברור שהדמויות, ובראשן דמותו של לוטננט פרנק דרבין (נילסן), מתקרבות לנקודת המיצוי. ועדיין סרטי הטרילוגיה היו יותר מוצלחים מרוב קומדיות הספוף האחרות שביימו ה-ZAZ ביחד ונפרד, ומאלו של במאים רבים אחרים שניסו ללכת בעקבותיהם.
בשנים שחלפו מהפרק השלישי היו ניסיונות שלא צלחו ליצור פרק רביעי (נילסן מת ב-2010), או לאתחל את הסדרה עם השחקן הקומי אד הלמס. גם זה, למרבה המזל, לא ממש קרה. אם נשפוט לפי המקרה של דמות המפקח קלוזו מסדרת סרטי "הפנתר הוורוד", הרי שלא אלן ארקין, סטיב מרטין או רוברטו בניני הצליחו להשתוות לאופן האיקוני שבו גילם את הדמות פיטר סלרס. גם אם נילסן לא היה קומיקאי בסדר הגודל של סלרס, הרי שללהק מחדש את דרבין, ולהביא את ה"ספוף" המשטרתי לשנת 2025, זו משימה לא פשוטה. בוודאי שלא מובן מאליו שניתן לעבור מלזלי נילסן לליאם ניסן – היורש של השם והתפקיד כ"פרנק דרבין ג'וניור" ב"האקדח מת מצחוק" (The Naked Gun).
4 צפייה בגלריה
עכשיו הוא שחקן קומי. ליאם ניסן ופמלה אנדרסון, מתוך "האקדח מת מצחוק"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
הציפיות האישיות שלי מהסרט היו נמוכות, בוודאי אחרי הטריילר הלא-משכנע. אבל אז החלו להופיע הביקורות של מבקרים אמריקאיים בולטים שהתמוגגו ממנו. קומדיות מסוג זה זוכות ברוב המקרים לציונים נמוכים במיוחד מהמבקרים, ואם נסתכל על הציון המשוקלל של אתר Metacritic עבור האיתחול הנוכחי (78/100) הרי שהוא משתווה לציון של הספוף המוערך ביותר - "טיסה נעימה". אם "האקדח מת מצחוק" הנוכחי אכן היה מצדיק את הציון זו הייתה יכולה להיות הפתעה מאוד משמחת. האיתחול אינו סרט רע, אבל הוא רחוק מלהיות הברקה עם בדיחות שיכנסו לפנתיאון כמו אלו שהיו ב"טיסה נעימה". הוא ממוקם באיכותו בערך בין הסרט הראשון והשני בטרילוגיה של לזלי נילסן.
מאז "האקדח מת מצחוק ⅓33: העלבון האחרון", הקולנוע כמו גם הז'אנר המשטרתי השתנו. אי אפשר לחזור בדיוק לאותו הדבר. וזאת מבלי שלוקחים בחשבון את ההבדל בין נילסן ובין ליאם ניסן שמגיע לתפקיד עם שרשרת מוכרת היטב של סרטי אקשן אלימים. דרבין של נילסן היה דמות תמימה למדי, שמבין את המציאות בערך כמו שמר מאגו (עוד תפקיד שנילסן גילם) מסוגל לראות. דרבין ג'וניור הוא "שוטר שלא משחק לפי החוקים", ונוכחותו כוללת מודעות להווייתו הריאקציונרית כ"גבר לבן עם אקדח". לא לדאוג, התסריט של דן גרגור, דאג מנד ועקיבא שייפר אינו מניפסט ווקיסטי שרומס קלאסיקה (נוסח "מכסחות השדים" מ-2016), אבל זה לא אומר שהוא יכול להתעלם לחלוטין מהאופן שבו התרבות השתנתה במהלך שלושה עשורים.
4 צפייה בגלריה
גבר לבן עם אקדח. או תרנגול הודו. מתוך "האקדח מת מצחוק"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
הסצנה הפותחת את הסרט היא של שוד בנק שנראה בשתי דקות הראשונות שלו כמו חיקוי מודע של פתיחת "האביר האפל" (2008) של כריסטופר נולאן. בהמשך הסרט תהיה הרחבה פרודית של סצנה מפורסמת ומוצלחת מ"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" (2018). מאוד שונה ממסגרת ההתייחסות הנוארית, ומז'אנר המשטרה בקולנוע וטלוויזיה שהיו מושאי הגיחוך בטרילוגיה הקודמת. ברמה העלילתית, הלא-באמת חשובה, נגנב מהבנק גאדג'ט טכנולוגי שמכונה P.L.O.T Devise ("מכשיר עלילתי"); מכשיר שיאפשר מזימה מטופשת של זריעת כאוס חברתי שמאחוריה עומד ארכי-יזם הייטק בשם ריצ'ארד קיין (דני יוסטון). עוד דמות שאילון מאסק שימש לה כמקור השראה.
דרבין ג'וניור, שנוטה לפתור בעיות באלימות ישירה, מגיע בתחפושת לא-צפויה לשוד בבנק (הבדיחה הזו הייתה רוב הטריילר). הוא מפגין יכולות אלימות כפי שמצופה מהשחקן שמזוהה עם דמותו של בריאן מילס מסדרת סרטי "חטופה". בה בעת האלימות המוצגת מגוחכת, אלימות של סרט מצויר עם דמויות בשר ודם.
בהמשך תחבור אליו הפאם-פאטאל היורשת את מושא האהבה מהטרילוגיה הקודמת (בגילומה של פריסילה פרסלי). פמלה אנדרסון היא בת' דאוונפורט, אחותו של מדען שחיסל קיין, שרוצה למצוא ולנקום במי שעשה את המעשה. בסדרה המקורית היה סייד-קיק לגיבור – קפטן אד הוקן (ג'ורג קנדי המנוח), שמחליף כאן בנו קפטן אד הוקן ג'וניור (פול וולטר האוזר) – גם אם לו ולדרבין יש מספר מועט של סצנות משותפות. והדמות הרביעית מהטרילוגיה הקודמת היא אחרונה ומאוד לא חביבה: השוטר האפרו-אמריקאי נורדברג - בגילומו של או.ג'יי סימפסון (הסרט השלישי בטרילוגיה יצא חודש לפני שהוא רצח את גרושתו ובן זוגה). ההתייחסות לצל הטעון של סימפסון מספקת את אחת הבדיחות המוצלחות של האיתחול.
כדרכה, העלילה כוללת לא מעט בדיחות המתבססות על משחקי לשון מטופשים שלא ניתן לתרגם לעברית. לפעמים זהו גם קונטקסט תרבותי שחלק מהצופים יפספסו. למשל, לאחר סצנה שבה דרבין ג'וניור מתנהג באופן פרוע הוא נשאל "שמעת פעם על זכויות מירנדה?" (באנגלית Miranda rights זכויותיו של העציר המוקראות לו בשעת המעצר, ושנשמעות כמו Miranda writes – "מירנדה כותבת") תשובתו של דרבין "אני בטוח שזו קארי שכותבת!" (כלומר, קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה", ולא חברתה מירנדה הובס). הרגתי בהסבר את הבדיחה כדוגמה לסוג ההומור המשמר את הנונסנס הצוקרי, אולי עם טיפה יותר רפרנסים תרבותיים. אם יורשה לי - גם כאשר מזהים את הבדיחה, היא לא בהכרח כל-כך מצחיקה.
ואכן לא כל הבדיחות עובדות, ובסרט שכזה ספק אם כולן גם יכולות או אמורות לעבוד. אבל יש בו כמה רגעים מוצלחים למדי: בדיחת הצצה ואי-הבנה של הנראה (פענוח השגוי כפעולות מאוד גסות) – שקצת מזכירה גאג מסרטי "אוסטין פאוורס". יש סיקוונס משעשע במיוחד עם איש שלג שמתפתח למקומות מאוד לא-צפויים. רגעים שמרמזים שהסרט היה יכול להיות טוב יותר.
הבמאי הוא עקיבא שייפר, שם שכל חובב קומדיות עכשוויות אמור להכיר, המהווה שליש מחבורת דה לונלי איילנד לצידם של ג'ורמה טאקון ואנדי סמברג - מי שתרמו ל-SNL יציאות מוזיקליות כמו Dick in a Box. הוא גם ביים וכתב כמה קומדיות מוצלחות כמו פרודיית המוקיומטרי המוזיקלי Popstar: Never Stop Never Stopping (2016) ו"צ'יפ ודייל: יחידת הצלה" (2022), חיבור היברידי בין אנימציה ולייב אקשן (וסרט מטא עם הרבה בדיחות מוצלחות על חשבון תעשיית הקולנוע). שני סרטים אלו טובים בדרגה אחת לפחות מ"האקדח מת לצחוק". זה עדיין לא אומר שכדאי לוותר על האיתחול לטרילוגיה של נילסן, אבל גם לא להגיע עם ציפייה לקלאסיקה קומית בהתהוות.
