עיוורים בלב ים / ערן צור
אחרי כמה לילות של טילים על תל אביב לקחתי את הבן וירדנו לאילת. שם צללנו עם מסיכה ושנורקל וככה פוגגנו את הפחדים.
ובמים ראינו את המקום בו ים סוף מעמיק לפתע לעומק של עשרות מטרים. כל מבט לכיוון הזה העביר בי גל קור. ואז באה הבקשה של ynet לכתוב על פחד. מיד עלו לי שורות מתוך שירים שאני אוהב:
"עיוורים בלב ים מי יעלה?" (שלמה אבן גבירול); "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלוהים יכול להציל אותו" (דליה רביקוביץ').
אבל ממה אני פוחד?
אני פוחד שאמא שלי תעזוב אותי באמצע הרחוב/ שהיא תיעלם מעבר לפינה ולא אראה אותה יותר/
מי יכוון אותי ? מי יאמר לי מה נכון ?
פוחד לא לשמוע אותה בראש שלי/ פוחד מהרחם. פוחד שיבלע אותי. פוחד שלא יהיה רחם שיעטוף אותי. ישמור עליי.
אני פוחד ממעמקי הים. צולל לתוכו ורואה במים את הכחול שגווניו מתכהים והולכים. המים כבדים והקרקעית מתרחקת עד אין רואה. זה גורם לי לחרוד כי זה מזכיר לי תחושת נפילה, כשכל העולם מסביבי נע כמו בסרט מהיר ואני מידרדר, גבי לכיוון הארץ ועיניי פקוחות לרווחה. העולם נמוג אל מול מבטי שהולך ומתכהה עד לחושך מוחלט. ואז הנשמה מיטלטלת כמו פלומת נוצה שקופה של ציפור חסרת-משקל ברוח האינסופית. ואין לה שום קרקע יציבה שניתן לנחות על גבה ולנוח קצת.
האינסטינקט הראשוני שלי הוא לשחות אל החוף מתוך בהלה. ואז מתחילה העבודה הפנימית - ממה כל כך נבהלת? הרי אתה יכול לשחות ולצוף בעמוקים בדיוק כמו ברדודים. המים הם אותם מים. אדישים באופן מוחלט כלפיך. הם לא בעדך ולא נגדך אלא מערסלים את משקל גופך קלות. אם תשחרר את הגוף אז יהיה בזה מזור עבורך. אושר גופני.
הלב פועם לאט, רחב וארוך. הידיים פרושות רפויות. כפות הרגליים משכשכות קלות במים. הודפות אותי קדימה עם הזרם. העיניים רואות את קרני השמש חודרות ומאירות את תוכו של הים.
ואז מגיח גל גדול של חרדה. הלב מאיץ. הנשימה דחופה. אני מאבד את קור הרוח. נאבק בזרם. פי מתמלא מים מלוחים. הגלים הולכים ומתגבהים. הים סוחף אותי פנימה מבלי שאוכל להתנגד. גופי נסחף למרחק שממנו לא ניתן לחזור.
ואז אזקוף ראש בפעם האחרונה וכמו האדם המורד אנסה לחתור נגד כוחות הטבע. ללא הועיל.
כשהמאבק יגמר תבוא הרפיה. פלומת נוצה תעלה מעל המים אל האוויר החופשי החם והנעים של הערב היורד. הצבעים יתחלפו. כחול. תכלת. כתום. ארגמן. ורוד. סגול. אפור. שחור של לילה.
ועכשיו בביתי אני מתעורר מהסיוט על חוף מבטחים בקיץ.
(ערן צור יערוך הופעת יום הולדת מיוחדת בבארבי ב-12.7 עם אורחים, בהם שלומי שבן, אסף אמדרוסקי ועוד)
הכובד של העולם / נונו
כשישבתי לכתוב על הנושא "פחד" תהיתי מאיפה להתחיל. מערכת היחסים שלי עם שם-העצם הזה היא ארוכת-שנים ומלאת עליות וירידות. רובנו נסכים שבשנים האחרונות הפחד הולך איתנו לכל מקום. כמו ארנק שמעבירים בין תיק לתיק, ואי אפשר שלא לצאת איתו מהבית. (אולי הדימוי הזה לא יצא ממני במקרה, כי ספציפית הארנק שלי מכיל גם כדורי הרגעה שאני לוקחת כשהגלים מתחזקים). אבל הפעם לא אדבר על הפחדים הקלאסיים שלי, כגון פיגועים, בומים, רעידת אדמה ואבוקדו רקוב. זה נורא קל לבחור בנושאים כאלה כשהמוח שלי מתנהל לפי המשפט "לי זה כן יקרה". הפעם אבחר לדבר על הפחד מהעתיד.
אני בת 26. אם הדברים יסתדרו כמו שצריך יש לי עוד הרבה עתיד לפניי. אני מפחדת שהעולם ייגמר לי. לנו.
יש תחושה שבילדות ובנעורים שלי העולם אמנם היה כל כך משוגע אבל עוד איכשהו סביר, ושאנחנו נכנסים לשנים של פחות ופחות סביר. אני מפחדת שהשיא מאחוריי. שאנחנו הולכים לעולם קיצוני שבו אסונות הם גם טראפיק, ודעות קיצוניות סוחפות יותר לייקים. שמלחמה היא שגרה, ושחיי אדם הם עניין של פרספקטיבה.
כשסבא וסבתא שלי היו בגילי הם בחרו בחיי קיבוץ. הייתה להם אמונה בלב וניצוץ בעיניים. עם הזמן וכמו שאומרים "לאור הנסיבות", את הניצוץ החליפו פסימיות וכאב.
אני מפחדת שמה שקורה ייקח ממני את הניצוץ. שלא יהיה לי על מה לחלום, או בשביל מה לחלום.
לחברים שלי ולי יש חיים לפנינו שהלוואי שנוכל למלא אותם ביצירה, בהוספת טוב, בשאיפות ובהגשמה.
אבל מהרגע שהשתחררתי מהצבא והתחלתי לבנות לעצמי חיים, התוכניות שלי והתוכניות של העולם שבחוץ נלחמות במעין משחק איגרוף מעוות. מי יכריע את מי?
סליחה ברמות על הציטוט העצמי, אבל בשיר שלי כתבתי "זה לא כוחות מול הכובד של העולם". אני מפחדת להאמין לזה. אני מפחדת להיות פסימית.
להגן / יוני בלוך
הכי מפחיד אותי שאני לא אצליח להגן. כי זה התפקיד שלי, להגן על האנשים שחשובים לי.
הבנתי את זה בפעם הראשונה רק כשהפכתי להורה. פתאום יש איזה יצור מוזר שתלוי בך, שאתה חייב להאכיל אותו ולטפל בו, ואין אף אחד אחר שיעשה את זה חוץ ממך. אתה חושב שזה קשה בהתחלה כשיש לך תינוק, אבל פתאום הוא מתחיל ללכת ולהיתקע בשולחנות ורוצה לצאת החוצה. ואז אתה מגלה פתאום שיש כל כך הרבה דברים מסוכנים בעולם שלא היית מודע אליהם. הכל מסוכן: פינות, גבהים, מהירויות, אנשים. והתפקיד שלך הוא להגן.
וזה לא נהיה יותר קל, כי ילד הוא דבר שרוצה לצאת ולעשות דברים ולנסות דברים חדשים. והוא לא מודע לכל הדברים המסוכנים. הוא גם לא צריך להיות מודע, כי זה התפקיד שלך. אז אתה עוקב אחריו ושומר עליו ומזהיר אותו מכל דבר שיכול לפגוע בו. וזה קשה כי יש כל כך הרבה דברים כאלה בינינו, ויכול להיות שהם בכלל לא מסוכנים, אבל הם יכולים להיות. אז אתה נזהר, ואתה שומר ואתה מזהיר, ואתה מתעסק בזה המון. כי זה התפקיד שלך: להגן.
ואז פתאום מתחילים להגיע דברים, כמו טילים מהשמיים, שמהם אתה לא יכול להגן. וזה לא משנה כמה תהיה זהיר וכמה תחשוב על כל אפשרות, זה לא תלוי בך. אז אתה עושה מה שצריך, מפעיל שיקול דעת, לא לוקח סיכונים, ועדיין, כל הזמן משהו יכול לקרות.
ואז פתאום הילד גדל, ויוצא מהבית ועושה דברים שאתה לא יודע עליהם, ומנסה דברים שאסור לו, ומתגייס, וטס לחו"ל, ומוצא אהבה שקורעת לו את הלב. ואתה לא יודע מה לעשות.
כי זה הדבר הכי מפחיד בעולם, מרגע שהפכת להורה, בכל גיל, בכל זמן: שמשהו יקרה לילד שלך. שלרגע אחד סובבת את הראש, הסתכלת למקום אחר, התכופפת להרים משהו, ומשהו קרה. אתה מפחד שהשמיכה תהיה קצרה, שקרם ההגנה לא יספיק, שהוא יסתבך עם הרגליים, יסתבך עם המילים. שהוא יגיע למקום מסוכן, שהוא לא יידע איך לצאת, שמישהו יפגע בו. אתה לא שולט בזה, אבל זו המהות של כל התפקיד שלך—הכי פשוט, הכי חשוב בעולם: להגן.
אזהרה עולמית / נעה ידלין
אי אפשר לשכנע מישהו לפחד וגם אי אפשר לשכנע לא לפחד. במובן הזה, פחד הוא קצת כמו אלוהים: או שיש לך, או שאין לך. אפשר לנסות: בידיעות בעיתון ("מחקר חדש: אכילה של יותר משלוש פומלות ביום מקצרת את תוחלת החיים"), על גבי קופסאות סיגריות, אפילו זרים נודניקים בבית הקפה ("את יודעת שמה שאת שותה זה רעל"). למעשה, העולם שאנחנו חיים בו אינו אלא אזהרה אחת גדולה ופיתוי אחד גדול, בו זמנית, מתנגחים זה בזה ומלבים זה את זה עד אין משמעות ותוחלת.
אולי בגלל זה אנחנו לא משתכנעים, מדפדפים הלאה. האם אני רוצה למות? עקרונית לא. האם אני מצליחה לפחד מבקבוק הפפסי-מקס שניצב כעת על שולחני? גם לא. האם זה רציונלי? ממש לא. אבל אני לא מצליחה להידבק בפחד, להסתופף תחת כנפיו המצוינות, המוכחות לעילא.
אני מפחדת מדברים אחרים, סוחבת על גבי כנפיים אחרות. כולם מפחדים ממשהו. אני יכולה למנות אותם, את פחדיי, אבל לא את האמיתיים מכולם, לא את המאיימים ביותר. כך יודעים שהם אמיתיים, זה המבחן: הם אמיתיים מכדי לחשוף אותם, מחרידים את הנפש מכדי שייחשפו בפומבי. הפחד שמצהירים עליו בקול הוא אף פעם לא זה המאכל, המנוול, המביש.
וישנם הפחדים הקולקטיביים, הלאומיים: החטופים, הטילים, המלחמה בעזה, והמפחיד מכולם, בנימין נתניהו, שרק על עצמו הוא מפחד. אולי גם זו דוגמה טובה לטבעו הלא-רציונלי של הפחד, שדומה לטבעה של האהבה: כמו אלוהים וכמו אספרטיים, או שמפחדים מבנימין נתניהו או שלא מצליחים, ולא יעזור כלום. גם לא החיים שלנו כאן, וגם לא המתים.
בכל זאת, לפני סיום, אספר על פחד אחד שמלווה אותי בלי הפוגה כבר 637 ימים. הוא גם קטן וגם גדול, גם פרטי וגם לאומי, גם מביש וגם סביר. ככה לפחות נדמה לי. אני מפחדת שלעולם לא נוכל עוד להתלונן על דברים קטנים, אוויליים: על המתנה במוקד שירות, על צרות בעבודה, על המבורגר שהגיע קר. אני מפחדת שלקחו לנו לעד את השימוש ב"גיהינום" כדימוי, בכך שסידרו לנו גיהינום קונקרטי. אני מפחדת שלקחו לנו את הזכות להגזים, ואני דורשת שיחזירו אותה. כלומר, אותם. עכשיו.
התקווה/ חמי רודנר
איש של מיקרו אני. מה שיש בשתי דקות ב-Eleanor Rigby של הביטלס עדיין צופן בתוכו סודות ואוברטונים אינסופיים בשבילי, הרבה יותר מיצירות לכאורה-אפיות ארוכות של פינק פלויד, למשל. איש של שכונה אני. את המלחמה - זאת הארוכה שעדיין לא נגמרת, ואת נגזרתה החפוזה של תריסר ימים - חוויתי בעיקר במקלט השכונתי. בלילה לא ישנים כי ממתינים להתראה. את מיכאל קשה להעיר לכן הוא ישן על הספה בסלון, עדיף עם גרביים. "מיכ! מיכ! התראה! ". הילד ישנוני. "רגע אבא, אני מתמתח".
בלי להיכנס לפניקה שנינו כבר במוד תפעולי. הבנות עם אמא שלהן קילומטר צפונה משם. מבלי להיכנס למחוזות הקיטש שרחוקים ממני מאוד, במיקרוקוסמוס המקלטי שלנו ראיתי ישראלים נהדרים. עייפים, קצת מבוהלים, אבל מכבדים את הספייס; מבינים שילדים יהיו ילדים וזה בסדר לעשות קצת רעש; מפנים מקום ישיבה למבוגרים. השכונה שלנו מורכבת מהתושבים הוותיקים או צאצאיהם. הרבה דתיים. שתיים מביאות תהילים פק"ל ומתמסרות. מהצד השני הרבה אנשים כמוני - חילונים שלא יכלו להרשות לעצמם לגדל ילדים במרכז העיר והביאו את הרוח האמיתית של העיר מזרחה. הנה התאורן של הלהקה האחות עם ילדיו המקסימים, וזה הסולן של הלהקה המתחרה מהשנים ההן שהיום הוא חבר.
אנשים צמודים לנייד, מנסים לדוג פיסות מידע .שני זוגות מאוד צעירים מצליחים איכשהו לשים כל פעם את החתולים שלהם בכלוב. קעקועים ופיאות, שביסים וגופיות; בחיים לא חוויתי כל כך הרבה פיג'מות עם קשקושים של דיסני עליהן. עובדים סיניים שנקלעו לתוך כור ההיתוך; כלבים ובעליהם. מעריך שבתפוסת-השיא היינו כמאה אנשים, ישראלים הגונים שרק רוצים שיהיה להם איזה רגע של שקט.
יש בילד אפ. ההתראה הראשונה, עשר דקות לפני, אותו קרקור משאול - ועשר דקות אחרי, האזעקה שבוקעת בסימפוניה קקפונית מבחוץ ומכל הניידים, איש-איש על פי בחירתו. אני בחרתי ב"צבע אדום". משום מה זה הכי שיעשע אותי. דקה אחרי זה מתחילים הבומים - רחוקים וקרובים. אני מחבק את מיכאל והוא תוקע את את האף שלו עמוק יותר במשחק שלו. הדרך שלו להתמודד זה להתנתק. הרבה ענווה חוויתי עם אחיי הישראלים במקלט, ואותה תקווה כמעט אילמת שפעם יהיה פה טוב ושנהיה אדיבים אחד לשני ונכבד את הספייס של השכן שלנו, ולא רק בעיתות חירום. אנחנו רק רוצים לחזור הביתה בשלום, ושהאחים שלנו - החטופים קודם כל, והחיילים - יחזרו גם הם הביתה בשלום. ושיהיה פה נורמלי פעם, ונאמר אמן.
סדק/ אגי משעול
פִּתְאֹם נִבְעֶה סֶדֶק
פּתְאֹם מִתְרַסֶּסֶת כּוֹס
עַל הָרִצְפָּה
פִּתְאֹם מַגִּיעִים
עַד לַבֻּכְנוֹת
מַבְהִילִים בְּהֶנֶף
אֲפֵלַת אֲרוֹנוֹת
פִּתְאֹם נוֹשְׁפִים
עַל שְׁאֵרִית הַפְּתִיל
בּוֹרְחִים
אוֹ הוֹפְכִים לְמַעֲיָן
אוֹ עֵץ דַּפְנָה.
מי שמפחד, מאמין /דני רובס
רוב השיחות עם הילדים שלי בימים האלה, כשאנחנו לא שרים, עוסקות בפחד. איך מתמודדים עם התחושה שבאיזשהו מקום רחוק מישהו שאנחנו לא מכירים מתחיל בזמן. שאנחנו לא יודעים על תהליך שאנחנו לא מכירים, ושבסופו אנחנו יכולים להיפגע, או לאבד את ביתנו. וכמה זה לא בשליטתנו.
אלה לא שיחות היסטריות או קשות. להפך. אני אומר להם שלפחד זה הדבר הכי טבעי והגיוני. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לא לתת לפחד הזה לנהל אותנו. למנוע מאיתנו את הדברים שנותנים לנו ביטחון. לאהוב, להאמין שעוד מעט נדע ימים טובים מאלה. הפחדים האישיים שלי נמצאים בימים האלה, כמו בכל השנים האחרונות, במקומות אחרים לגמרי.
אני מפחד שנאבד צלם אנוש. שנאבד את מה שעשה במשך עשרות שנות קיומה את ישראל לאחד המקומות הכי ראויים לחיות בהם. כל מה שהפך אותנו לסוג של נס. התרבות והאומנות הישראלית המקורית, הערבות ההדדית האמיתית, לא זאת שבה מנפנפים בסיסמאות חלולות מחרחרי-ריב. המדינה המופלאה הזאת הוציאה מתוכה את ש"י עגנון, יובל נח הררי, משפחת בנאי, מתי כספי, ארז ביטון, אריק איינשטיין, עדה יונת, אשכול נבו, אהובה עוזרי, אתגר קרת, מאיר שלו, ישעיהו לייבוביץ', אלי עמיר, שלמה ארצי, שלום חנוך, רוני סומק, נעמי שמר, אהוד מנור, צלילי הכרם, כוורת, חנוך לוין, חוה אלברשטיין, יהודה עמיחי, יהודה פוליקר, יהודית רביץ. אין סוף לרשימה הזאת. כל ההון האנושי הזה הוא שכבת הגנה מופלאה בפני הפחד.
אבל אני מפחד שנאבד את החום והאהבה האמיתית בין אנשים שלא מסכימים אחד עם השני, אבל חיים יחד בהבנה שמותר לחשוב אחרת ולא חייבים לשפוך דליים של ארס אחד על השני. אני מפחד שנשכח את החטופים ואת לקחי אוקטובר הנורא ההוא. אני מפחד שנשכח שכדי להתמודד עם בריון אלים, לא טוב להביא בריון גדול יותר ואלים יותר.
אני מפחד שהילדים שלי לא יוכלו לחיות להינשא ולהאמין בדרך שהם רוצים ובמה שהם רוצים בלי שמישהו שמשוכנע שהאמת המוחלטת היא רק שלו, יכפה עליהם דרך חיים אחרת. אני מפחד שנאבד את החמלה לחיי אדם, לגורל ילדים וחפים מפשע אחרים גם אם הם לא שלנו, שנאבד את היכולת להבדיל בין אויבינו האמיתיים לאלה שאפשר להידבר אתם ולמצוא דרך לא להפחיד ולהזיק זה לזה.
אני קורא את סך כל פחדיי, ומגלה שבעצם אני מפחד להיות דומה למי שאני מפחד ממנו. אבל ה-DNA שלי צרוב באופטימיות חזקה כל כך, שכל הפחד הזה נשטף בתחושה. שהאור חזק מהחושך והטוב חזק מהרע. שהחופשי חזק מהכנוע והאמת חזקה מכל שקר ומניפולציה. ושזה קרוב. יש תזוזות טקטוניות מתחת לרגלינו. אבל כמו שכתב יענקל'ה רוטבליט, אני לא אומר שיום יבוא. אני מנסה עם עוד המון אחרים להביא את היום. ואני באמת מאמין שזה קרוב. כי גם מי שמפחד, מאמין.
להפסיק לפחד/ כנרת רוזנבלום
שאנשים יקרים לי ייפגעו. שנאבד את הבית.
שאאבד בעצמי, באשמתי, את התיק שארזתי למקרה שנאבד את הבית.
שאאבד את זה לגמרי ואכביד על המשפחה שלי. אמא עושה בושות במקלט.
שיהיה ג'וק במקלט.
שיהיה 7 באוקטובר במקלט.
שאף אחד לא יבוא לעזור.
שאין לי את מה שצריך כדי לעזור לעצמנו.
שנצא מהמקלט ואראה את הרחובות שלי הרוסים.
שלא תהיה לי עבודה. שייגמר לנו הכסף.
שאי אפשר יהיה לצאת מהארץ.
שאי אפשר יהיה לחזור לארץ. שהבנות שלי יהיו פה, במלחמה, ולא אהיה איתן.
שיהיה אסור להפגין. כלומר לא ככה, לא עכשיו, לא היום ובכל אופן לא עם השלט הזה.
שיעצרו אותי.
שיעצרו אותי ויעשו עליי חיפוש בעירום.
שהמשטרה תסגור אלפי מפגינים בשטח ההפגנה שנערכת ברישיון, בלי הסבר, בלי תכלית, למסגרת זמן לא ידועה.
שהמשטרה לא תעצור אנשים שעושים פוגרומים בערבים ו/או מנסים לפרוץ לבסיס צבאי.
הותר לפרסום.
שהצבא שלנו, שלי, יעשה מעשים נוראיים שהחיילים שלו, שלנו, יתקשו לחיות איתם.
שנצא לעוד מלחמה ועוד מלחמה בלי מטרות ברות-השגה, בלי לקבע הישגים צבאיים בהסכמים מדיניים.
שנשכח את החטופים ונוותר עליהם. גם על החטופים הבאים.
שישראל תהפוך למקום שאני לא יכולה לחיות בו.
שמרחקים גדולים, בזמן ובקילומטרים, בשפה ובסגנון, יפרידו ביני ובין הבנות שלי.
שאף פעם לא יהיו לי קשרים כמו אלה שיש לי בישראל.
שנאבד את הבית.
פעם, לפני שנים, חלמתי הליכה בשעת בוקר מוקדמת על שפת הים. פתאום, מתוך השקט נשמעו שריקות מחרישות-אוזניים, ובאור השחר העולה ראיתי את בנייני העיר קורסים.
עשיתי מה שצריך. השתטחתי על החוף, מבין האצבעות שכיסו את הראש הצצתי על קו הרקיע שהשתנה בשניות. זה היה עוצר נשימה, אבל זה לא היה מפחיד. זה כבר קרה ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.
כמו בועות סבון, פחדים מתפוגגים ברגע שנוגעים בהם בידיים. כשהם מתגשמים, כמו שהתגשמו כבר לא מעט סעיפים ברשימה שלעיל, הם כבר לא מפחידים. אולי בגלל זה, אני הכי נבהלת מההתרעה הקיצונית שלפני האזעקה. שבע דקות, גג שמונה וחצי, משתרעות בין חיים סבירים ומה שאפשר לבקש מהם, ובין סכנת החיים, שבה המינימום ההכרחי הוא המקסימום האפשרי: לא למות.
ככל שיצטמצם המרחק בין מה שאנחנו רוצים לצפות לו מהחיים האלה, מהחיים האלה פה, לרגע שבו אנחנו מתכווצים לנקודות זעירות במרחב הקפריזי של המזרח התיכון, נשמעות להוראות פיקוד העורף, נפסיק לפחד. לא יהיה על מה.
אלה השבע דקות שלנו. ההתרעה הקיצונית כבר התקבלה.
