אם מכירת כרטיסים היא שיטה מקובלת למדוד פופולריות, מדד ה"אהההה!!!!!" (כלומר הצווחה בקהל שמלווה כל שיר, תנועה, ריקוד, נאום, נפנוף וכו') הוא דרך לא רעה לאמוד התלהבות. מדד ה"אההה!!!!" בהופעה של טייט מקריי, התופעה הקנדית שהגיעה השנה לשיא בזכות האלבום So Close to What, היה גבוה למדי: עדיין לא בממדים של הארי סטיילס וסברינה קרפנטר, לדוגמה, אבל בהחלט ניכר כי עשרות אלפי המעריצות ועוד כמה אלפי מעריצים/מלווים/עיתונאים בעשור הרביעי לחייהם שכבר צריכים לשאת תווית של "אני בעבודה, פניי לשלום", הכינו טוב-טוב גם את הגרון. החכמים שבהם שלפו גם את אטמי האוזניים.
טייט מקריי מבצעת את Sports Car ואת It's ok I'm ok בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
זה מעניין, כי מקריי בהחלט התברכה בנתונים להיות סופר-סטארית אבל לא בהכרח בתחום המוזיקה. היא אומנם כתבה שירים בחדר השינה שלה והעלתה אותם החל מ-2017 ליוטיוב ומדובר בזמרת סבירה, לא מעבר, אבל את עיקר תהילתה היא רכשה באמצעות ליטרים של יזע שהיא שופכת מגיל כלום על רחבת הריקוד: מקריי עוד לא בת 22 אבל מאחוריה תארים והופעות מתוקשרות בזכות יכולות בלתי רגילות, שהובילו אותה כבר בגיל 13 להעפיל לגמר עונת הילדים של So You Think You Can Dance האמריקאית. הפוטנציאל הספיק כדי להצית את הדמיון של חברת RCA, מבית הענקית סוני, שהימרה ב-2019 על מקריי בתור הכלאה בין הפרסונה הכריזמטית ומלאת האישיות של בילי אייליש למכונת הלהיטים האוטומטית של דואה ליפה.
שש שנים אחר כך אפשר לומר, בלשון המעטה, שההימור השתלם: מקריי מילאה שלשום את ה-o2 בלונדון ותעשה זאת שוב בהמשך יוני, כשהיא מפגינה רפרטואר שמתפרש בין להיטי קיץ שחובטים בראש לבין שירים שמנסים לשדר עומק ואינטימיות. בניגוד למופע של סברינה קרפנטר, לדוגמה, ניכר כי המופע של מקריי נתפר בדיוק לפי החוזקות שלה, שהן בראש ובראשונה כישורי הריקוד הכי מרשימים בפופ הלבן מאז בריטני ספירס: בין אם זה נאמבר משותף עם הרקדנים והרקדניות או סיבוב סולו על עמוד - החוזק, הגמישות והמיומנות של מקריי מהווים מוקד בלתי נפרד של תשומת לב במופע כולו.
2 צפייה בגלריה
יכולות ריקוד שלא נראו מאז בריטני. טייט מקריי בהופעה
(צילום: Gareth Cattermole/Getty Images)
עם זאת, למקריי לא חסרים להיטים טובים וכיפיים. היא עולה לבמה עם Miss Possessive, השיר פותח את האלבום האחרון וגם נושא את שם הטור כולו, שמדגים לא רק פופ טוב מהו אלא עושה זאת כשהוא רותם לטובתו את סגנון השירה של מקריי, מה שמכונה Cursive Singing - הארכת הברות, נעילת הלסת וטון שנשמע מעט ילדותי. כמובן שהדבר מסגיר לא מעט מההשפעות/מודלים לחיקוי של מקריי, מבריטני ועד לורד. אבל את שיא המיקסום של הטכניקה שומרת מקריי להדרן, שבו היא מבצעת את הלהיט Sports Car, שהפזמון שלו מבוצע בלחישה ממכרת. בלייב מקריי מדלגת על התענוג של ללחוש למיקרופון באולם של 20,000 איש ומעדיפה לרקוד: גם ככה הקהל צורח כל מילה במקומה.
טייט מקריי בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
בנוסף, קשה להפריד בין הסימפטיה למקריי בקרב נערות לבין היותה אחת הדוברות הבולטות של הפופ בעולמות הסקס-פוזיטיב מחד והעיסוק בנטייה של גברים לחפש אצל נשים אך ורק את זה. בשיר המצוין Purple Lace Bra, למשל, מקריי מספרת על אפקט החזייה הסגולה על תנאי הקשב והריכוז של בן הזוג, כולל המשפט Giving you head is The only time you think I got depth (התרגום באחריות הקוראים והקוראות ובמידת הצורך - ההורים שלהם). מן הסתם, ספירס לא הייתה יכולה לשיר טקסטים כאלה לפני 25 שנה וגם היום זה לא מובן מאליו. עבור הדור של "אופוריה" זה לכל הפחות המינימום.
אולם למרות החיבור החזק בין מקריי לקהל, ניכר כי עדיין חסרים לה די והותר שירים טובים כדי למלא מופע באורך כמעט שעתיים בלי נפילות מתח. לדוגמה, החלק שבו היא מנגנת על קלידים את שירי הבוסר שלה מגיל 15 כדי לחזק את מרכיב ה"יוצרת" בפרסונה שלה לא באמת מתרומם. בשיר Greenlight כולם מדליקים אור ירוק, אבל איפה הגרין לייט שלה ואיפה הגרין לייט הנפלא של לורד. גם מבחינה ווקאלית, מקריי נעזרת לא מעט בקולות מוקלטים של עצמה, גם כי לשיר ולרקוד כמוה זאת משימה ממילא תובענית וגם, מה לעשות, היא לא מהווה איום ווקאלי על ביונסה ואריאנה גרנדה.
2 צפייה בגלריה
חיבור חזק לקהל, אך חסרים עוד שירים כדי להחזיק מופע של שעתיים. טייט מקריי בהופעה
(צילום: AP)
ובכל זאת, מקריי מסיימת את הערב כמנצחת בעיקר בזכות התחושה שהיא מבינה היטב שלא זכתה באור מן ההפקר: עבודה קשה, הכרה במגבלות וקשר מושקע עם המעריצות הופכים את ההופעה שלה לחוויית פופ מקצוענית ומהנה. אם אתם לא מאמינים לי, תקשיבו למדד ה"אהההה!!!!!".
