לאיליה דומנוב אין מושג עם כמה חולים ופצועים, חלקם קשים מאוד, נפגש ב-15 השנים האחרונות במהלך עבודתו כליצן רפואי, אבל את המפגשים עם הפצועים בבית החולים ברזילי באשקלון מאז 7 באוקטובר הוא לא ישכח לעולם - לא את המראות הקשים שגרמו לו להזיל דמעה, ולא את החיוכים שהעלה על פניהם עם האף האדום שהדביק לפרצופו והפאה המצחיקה שחבש לראשו.
מתוך "האף האדום שלי"
(צילום: באדיבות תיאטרון מלנקי)
מה הדבר הראשון שראית כשהגעת לבית החולים?
"כשהגעתי לבית החולים ב-8 באוקטובר, היה בטיפול נמרץ רק בחור אחד בהכרה. כולם היו בתרדמת. חשבתי שהוא בסדר, אבל אמרו לי שהוא בכלל לא בסדר. החלק התחתון של הגוף שלו היה מחורר מכדורים".
מה קרה מאז לבחור הפצוע?
"העבירו אותו לתל השומר ואין לי מושג מה קרה איתו - אם הוא משותק או לא. אני חושב שהוא חי, אבל לא יודע באיזה מצב".
אחד הזכרונות שנצרבו חזק בזיכרונו של דומנוב ומופיע בהצגה "האף האדום שלי", שכתב על אותם ימים בלתי אפשריים, ומוצגת בתיאטרון מלנקי - הוא סיפורו של נועם חנוכה, בן קיבוץ מפלסים, שדומנוב והגר חופש, בת זוגו לצמד הליצנים מימי ובובה, היו הראשונים שהעלו חיוך על פניו כשהתעורר מתרדמת. "ב-7 באוקטובר נועם יצא לכיוון אשקלון, לעבודה בערוץ חדשות, ונתקל במחבלים", הוא מספר בעברית השבורה שלו, שמתערבבות בה גם רוסית ואנגלית. "נעה אישתו הייתה בבית שלהם בקיבוץ, בהיריון חודש תשיעי. מיד אחרי שיצא, נשמעו אזעקות וטילים התחילו לעוף. נעה התקשרה אליו וביקשה שיחזור. כמה דקות אחר כך הוא התקשר אליה וסיפר שמחבלים ירו בו. 'איפה הם פגעו בך?' היא שאלה. 'באגן', הוא אמר.
"קצין שעבר במקום העלה אותו למושב האחורי של הרכב שלו, אבל בצומת שדרות המחבלים ירו עליהם ופגעו גם בקצין. בזמן שאשתו איבדה תקווה עבר במקום חבר מהקיבוץ שלהם, יצא מהרכב שלו, עלה על הרכב המונע של הקצין ונסע עם נועם לבית החולים ברזילי. באותו זמן, כשהמחבלים עוד היו בקיבוץ, הגיעה כיתת הכוננות לחלץ את נעה מהממ"ד. היא פונתה לברזילי, ושכבה לצד נועם שהיה מורדם ומונשם. שבוע שלם היא התפללה שיתעורר".
מה העיר אותו מהתרדמת?
"בכל פעם שהרופאים ניסו להעיר אותו הוא חזר לרגע שבו המחבלים תקפו ונכנס למצוקה. הצוות קרא לי ולמימי, ומימי התחילה לנגן לו עד שהתעורר והתחיל לשיר איתה. בתחלה הוא חשב שהיא מחבלת, אבל היא חייכה ואמרה שהיא ליצנית. כשיצאו לקרוא למשפחה שלו, אבא שלו היה המום. עד אז אף אחד לא הצליח להעיר אותו".
"אחד הרופאים אמר לי, 'אחרי 24 שעות של טיפול, אני חייב עשר דקות מנוחה'. הוא יצא החוצה, בכה והתפרק וחזר"
איליה דומנוב (52), שעלה לארץ מרוסיה בעקבות סיפור אהבה עם הרקדנית הישראלית אילנית תדמור, הוא אבא לשניים - אביב (19) מנישואיו לתדמור, ואלינה (5) מבת הזוג הנוכחית שלו קרינה סקנובה, שאותה פגש בגיאורגיה. בשנה האחרונה תיעד דומנוב את החוויות שלו ושל חבריו הליצנים באמצעות ראיונות שערך עם אנשי צוות רפואי, מטופלים וליצנים רפואיים, ומתוך החומרים האלה יצר את ההצגה המרגשת "האף האדום שלי", שעלתה בתיאטרון מלנקי וחושפת את ההתמודדות היומיומית שלהם עם הפצועים, הבלבול והחרדה, וגם עם רגעי החסד הקטנים. לצידו משתתפים בהצגה, שביים מיכאל טפליצקי, מנהל התיאטרון, השחקנים הלנה ירלובה, אנה דוברוביצקי, נטליה גנטמן ואורי לבנון.
סיפור מטלטל אחר הוא סיפורם של זוג הורים שנסעו לבקר את בתם בבאר שבע, ונתקעו בדרך חזרה הביתה אחרי ששתי ניידות משטרה חסמו את דרכם. "הרכב שלהם היה הראשון בשיירה", מספר דומנוב. "הם הבינו שמשהו לא בסדר ונמלטו עם המכונית מהמקום. המחבלים שהסתתרו שם וראו שהם בורחים, ירו לעבר האוטו שלהם ופצעו קשה מאוד את האישה. הם הצליחו לברוח לחורשה ונתקלו בחיילים. הבעל פחד שיחשבו שהם מחבלים והתחיל לדבר איתם רוסית. במקרה עבר שם עוד מישהו, והבעל צעק לו, 'אשתי גוססת, אני צריך עזרה'. לקחו אותה לברזילי, שם ניסינו לעודד אותם ולהעלות חיוך על הפנים שלהם. האישה הייתה במצב קריטי ובעלה טיפל בה כמו אחות רחמנייה עד שהחלימה.
"אחרי שבועיים שחררו אותה הביתה. יום אחד בעלה אמר לה שהוא מרגיש לחץ בחזה. הוא נפל על הספה והתחיל לחרחר. באמבולנס שהגיע ניסו להציל אותו, אבל לא הצליחו. הם אמרו לה, 'הלב שלו תקין, אבל הוא גוסס'. הסבירו לה שיש עכשיו מקרים של תסמונת הלב השבור. כנראה שהוא לא עמד במה שעבר עליו מאז תחילת המלחמה, כמו הרבה אחרים".
היו גם לכם רגעי שבירה?
"יש רגעים שאי-אפשר לא לבכות. ב-12 באוקטובר הגענו לחייל, אני חושב שהוא היה בן 20. הוא היה מטושטש. אמרו לנו שהוא פגוע בצוואר ובעמוד השדרה ויש סיכוי שהוא לא יוכל ללכת. מימי שרה לו שיר. הוא פתח עיניים, ואמר, 'איזה קול יפה', ונרדם. אמא שלו אמרה שמחר יש לו יום הולדת, ושאלה, 'אתה יכול לשיר לו Happy Birthday?', התחלתי לשיר. שרה, האחות של טיפול נמרץ, מימי ואני התחלנו לבכות והתחבקנו. אני זוכר שביום שלישי הבאתי כרית נוצצת, כדי לתת אותה למי שצריך, למעוך בידיים, אבל בסוף אני עצמי הסתובבתי עם הכרית הזאת וחיבקתי אותה כל היום כדי להתנחם".
מה קרה כשלא הצלחתם להעלות חיוך על פני הפצועים?
"פגשנו ילדים מאחד היישובים בעוטף, שאבא שלהם מת להם מול העיניים אחרי שהמחבלים זרקו רימון לתוך הממ"ד שלהם. התחלתי לדבר איתם, אבל לא הצלחתי. הם היו בשוק. שיחקתי עם בלונים, אבל גם זה לא כל כך הצליח. לפעמים אין באמת מה לעשות במצבים כאלה וצריך לוותר".
איך הצוות הרפואי עמד במעמסה הזאת?
"רופא אחד אמר לי, 'אחרי 24 שעות של טיפול, אני חייב עשר דקות מנוחה'. הוא יצא החוצה, בכה והתפרק וחזר. כולם היו כמו קבוצה אחת - יהודים מוסלמים, רוסים – ועבדו ימים ולילות, שעות על גבי שעות, העיקר להציל כמה שיותר אנשים".
אחת המשפחות שפגש עלתה מאוקראינה לפני כעשר שנים. "הם היו בחוץ כשנשמעו אזעקות", הוא מספר. "הם קפצו הביתה, אבל בבית לא היה ממ"ד וגם המקלט היה סגור. כולם נשכבו על הרצפה. טיל נכנס לבית שלהם. כל הרהיטים עפו החוצה, והקירות התקפלו, נפלו עליהם. כשפגשתי אותם בבית החולים ושיחקתי איתם, שאלתי אותם מתי הם חוזרים הביתה, והם אמרו, 'איזה בית? אין לנו יותר בית', והראו לי תמונות. במקום דירה אתה רואה חור שחור שטנק יכול לעבור דרכו, כשכל הרהיטים בחוץ. הייתי ממש בשוק. אפשר להשתגע מזה".
מתי החלטת שאתה רוצה לעשות מהחומרים האלה הצגה?
"ביולי 2024 ראיתי קול קורא לכתיבת מחזות דוקומנטריים. כתבתי להם שיש לי רעיון לכתוב מחזה על ליצן במלחמה. הבנתי שמאוד חשוב לי להסביר לכולם, גם בעולם, מה באמת קורה עכשיו בישראל, ומה זאת המלחמה הנוראית הזאת. בשבילי ההצגה הזאת היא מקום תרפויטי. אני גם יודע שכל מה שראיתי לא קרה רק בברזילי, אלא בכל בתי החולים".
"במסגרת הסדנה הם עשו מפגש בזום", מספר מיכאל טפליצקי, במאי ההצגה. "מה שהדהים אותי הוא שאחד מהאנשים במפגש אמר, 'אנחנו תומכי ישראל, אבל לא מבינים מה באמת קרה'. הבנתי שחייבים לעשות מזה הצגה. עשינו קריאות של המחזה הזה בפראג, ונעשה גם בגרמניה ובמקומות אחרים בעולם. אנחנו באים עם איליה, שמשחק את עצמו, וצוות טכני, ומגייסים אנשים מקומיים. זה נורא חזק. איליה בכה עכשיו כשהוא סיפר לך על חלק מהמקרים, והשחקנים בוכים בזמן הקריאה. בסוף אנחנו מחלקים לאנשים אפים אדומים. המסר של איליה הוא, קחו את האף האדום ותצאו קצת מהעצב, אבל הם מיד מתחילים לבכות. נפל לי האסימון, והבנתי שאנחנו עושים הצגה על החיים ולא על המוות. על אנשים שבעצם בחרו לחיות למרות המצב".
3 צפייה בגלריה
"המסר של איליה הוא, קחו את האף האדום ותצאו קצת מהעצב, אבל הם מיד מתחילים לבכות". מתוך "האף האדום שלי"
(צילום: Alexander Chanin)
בטח שאלת את עצמך איך עושים בכלל תיאטרון במציאות הכאוטית הזאת?
"7 באוקטובר עורר בנו שאלות קשות", אומר טפליצקי, "האם רלוונטי להמשיך לעסוק בתיאטרון מול צער עמוק כל כך והזוועות שכולנו חווינו? אבל ככל שהזמן עבר, נהיה לנו ברור שאנשים זקוקים לתיאטרון שיעזור להם לעבד, להתחבר זה לזה, למצוא ביטויים לרגשות שלהם. נהיה ברור שלתיאטרון ממוסד יש שליחות - לתת חזרה לחברה, לגעת, לרפא, להעניק משמעות - וזה מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. ההצגה הזו נוצרה מתוך כאב, אבל גם מתוך צורך ליצור חוויה משותפת שתאפשר לכל מי שיצפה בה למצוא בה את הסיפור שלו".
"בבית החולים, מול הפצועים, הרגשתי שעם האף האדום אני סופרמן, אלוף העולם", אומר דומנוב רגע לפני שאנחנו נפרדים. . "הרגשתי שאני רואה תקווה, אני רואה אהבה ויכול לחלוק אותה ולהעניק ממנה לאחרים ולאפשר להם להתחזק, וזה מה שאני רוצה להמשיך לעשות. זאת השליחות שלי".
