הבמאי-תסריטאי כריסטופר לנדון כבר צבר לא מעט קרדיטים בז'אנר האימה. בהתחלה הוא עשה זאת כתסריטאי של שלושה סרטים בסדרת "פעילות על טבעית", ולאחר מכן בשתי קומדיות האימה סלאשר/מד"ב בסדרת "מז"ל טוב", שבהן דמויות נלכדות ב"לולאות זמן" שמתאפסות כשהן נרצחות. קונספט מוכר שזכה לטוויסט קטן ומדמם. כך גם בסרטו האחרון "פריקי" (2020), שלוקח את הרעיון המשומש של שתי דמויות שמתחלפות בגופן ומעצב אותו כקומדיית אימה על תלמידת תיכון שמתחלפת עם הרוצח הסדרתי שרודף אחריה.
"דייט קטלני" - טריילר
(באדיבות Tulip Entertainment)
מקוריות אינה שם המשחק אלא הרצון לגלגל לשוק מוצר שיניב רווחים מספקים. עם קרדיטים שכאלו אין זה מפתיע שסרטו האחרון "דייט קטלני" (Drop) הוא סיבוב נוסף על רעיון "האיש הרע שמדבר אליי דרך הטלפון ואומר לי מה לעשות" – שמזכיר סרטים כמו "תא טלפון" (2002) או "בידוק" (2024).
הטריילר, שמסגיר יותר מדי מידע, מבהיר את הקונספט העלילתי. ויולט (מייגן פייהי) היא אלמנה ואם חד-הורית שמנסה לחזור לעולם הדייטינג לאחר טראומה הקשורה לבעלה לשעבר. הטראומה תפתח את הסרט והמשך הסיטואציה "הקשה" יוצג בהבלחות במהלך העלילה. טכניקה מכנית שמדגישה את האופן השטחי והנצלני שבו הסרט משתמש ב"סיפור הרקע" של הדמות (המתואר בתמציתיות חסרת פשר), כמכשיר שמאפשר להקנות ערך שיקומי למאורעות הבאים.
ויולט משאירה את בנה טובי (ג'ייקוב רובינסון) תחת השגחת אחותה ג'ן (ויולט בין). היא יוצאת לפגוש את הנרי (ברנדון סקלנר), צלם סימפטי שעד כה רק התכתבה איתו באפליקציית היכרויות. הם נפגשים לארוחת ערב במסעדה יוקרתית במעלה גורד שחקים בשיקגו – מקום שעתיד להיות הזירה המרכזית של העלילה. עוד בטרם מתחילה הארוחה יש לוויולט כמה אינטראקציות עם אנשים במסעדה – חלקן נראות תמימות לחלוטין, וחלקן מעוררות חשד (הרי לא נולדנו אתמול!). קבוצת דמויות זו תספק את החשודים העיקריים להמשך העלילה.
הכימיה הרומנטית בין ויולט להנרי מתפוגגת במהרה כאשר ויולט מתחילה לקבל הודעות "דיגי-דרופ" (גרסה בדיונית של AirDrop) אנונימיות. למי שלא מכיר "אייר דרופ" מאפשר שליחת קבצים ממכשירים שנמצאים במרחק של מטרים ספורים ממכשיר סלולרי שמשתמש בשירות. כאשר מקבלי הקבצים לא מגבילים בהגדרות את אלו שיכולים לשלוח אותם (מותירים את האופציה של "כולם"), הם עשויים לגלות שאנשים לא רצויים שולחים להם דברים שהם היו מעדיפים לא לקבל.
המזימה המפותלת שתתגלה במהלך העלילה מסתמכת על הידיעה של הדמות חורשת המזימות שלגיבורה יש "דיגי-דרופ", ושלא נחסמה בו אפשרות לשתף קבצים גם על ידי אדם לא מוכר. שתי הנחות שאין כל סיבה להניח אותן (והסרט לא יטרח להסביר מדוע הן נעשו). זו נקודת המוצא לשרשרת מורכבת של פרטים שתלויים זה בזה וששיבוש באחד מהם מחריב את המזימה. אבל "דייט קטלני" הוא סרט שמניח שהצופים שכחו את המוח בבית, ועבור אלו שחוסר ההיגיון לא יפריע להם – כנראה שזו תהיה הנחה מוצדקת.
שולח ההודעות האנונימי מבהיר לוויולט שהוא עוקב אחריה מקרוב – כלומר – הוא אחד (או אחת) הנוכחים בתוך המסעדה. במקביל הוא מוכיח לה שיש לו גישה למצלמות המעקב בביתה, ושכנראה כל מטר בשתי הקומות שלו נמצאות תחת טווח תצפית של מצלמת מעקב. רשת התקשורת הביתית פרוצה והאיש הרע יכול להמחיש לוויולט שיש לו שליח שפרץ לשם, ושחייהם של בנה ואחותה בסכנה. עוד הנחות לא טריוויאליות שבלעדיהן המזימה לא הייתה צולחת.
מה שהוא רוצה, בפשטות, הוא שהיא תהרוג את הדייט. הגיבורה מתמרנת בתוך הסיטואציה הבסיסית: היא צריכה להסתיר מהנרי את ההודעות שהיא מקבלת, ולשמור על קור רוח בעודה יודעת שבנה ואחותה בסכנת חיים. לחילופין היא צריכה לרצוח אדם סימפטי, וככל הנראה חוף מפשע, שנמצא בצד השני של השולחן. כמובן שישנם ניסיונות נואשים שלה לפעול בתוך הסיטואציה ולזהות את האדם שמתמרן אותה.
מעבר לכשלים בהגיון הבסיסי של המזימה, הסרט מציג דייט רע לפנתאון. דעתה של הגיבורה מוסחת, והיא צריכה להיעלם לפרקי זמן לא סבירים מהשולחן בעודה מותירה את הנרי מבולבל. התחמקויות, הסברים לא סבירים לפעולותיה, התנצלויות לא משכנעות וניסיונות להתחיל את הדייט מחדש (אם הנרי יתייאש מהדייט הגבר שפלש לבית של ויולט ירצח את הבן והאחות).
הסיטואציה די ממצה את עצמה והופכת את חווית הצפייה למייגעת למדי - במיוחד כשניתן לנחש כיצד הדברים יתפתחו. לאורך הסרט האדם שפלש לבית הגיבורה מתנהל באיטיות לא סבירה. במערכה האחרונה זה יעפיל לגבהים חדשים של איוולת. הכול בשם השלמת העלילה לפי הנוסחה הצפויה ביותר.
מייגן פייהי (הזכורה מהעונה השנייה של "הלוטוס הלבן") צריכה לשאת על גבה כמעט כל שנייה בעלילה המופרכת. לזכותה יאמר שללא המאמץ שלה הסרט היה יותר מפוקפק. התסריט נכתב על ידי ג'יליאן ג'ייקובס (הזכורה כשחקנית מ"קומיוניטי") וכריס רואץ' (שיתוף פעולה שלישי שלהם אחרי שני המותחנים הירודים "אמת או חובה" ו"אי האשליות"). לנדון במיטב סרטיו עד כה הצליח לשלב באופן סביר בין הומור ומתח/אימה, אבל כאן המעברים בין שני המצבים מגושמים למדי. ככל שהמתח גובר כך התפרים הרופפים של העלילה נפרמים והסרט כמעט ונדמה לפארסה. בהחלט מומלץ לוותר.
