במגרש הכדורגל במג'דל שמס פעור בור. הוא נוצר ב-27 ביולי 2024 - לפני שנה בדיוק, בעקבות נפילת טיל ששיגר ארגון חיזבאללה הלבנוני לישראל. באותה השעה בה נפל הטיל שיחקה קבוצת ילדים במגרש. 12 מהם נרצחו בעקבות הנפילה. מאז נותר הבור, הגדר סביב המגרש פרוצה ומקומטת, האופניים והקורקינטים של הילדים המתים פזורים מסביב למגרש ועל הדשא משחקת קבוצת ילדים אחרת.
"וזה בדיוק הסיפור", מסביר יונתן בלומנפלד, אחד היוצרים של המופע "המגרש" (الملعب אלמלעב) בפסטיבל ישראל. "הם לא הזיזו כלום מאז האסון, אבל הילדים חזרו לשחק בו, ולא אחרי שנה, אחרי שלושה ימים. המגרש הזה הוא אחד המרכזים של החיים בכפר. וכולו מלא בתמונות של הילדים וסרטים שחורים, אבל יש חיים על המגרש. זה הקונפליקט בין החיים שמתעקשים לחיות ובין האסון הנורא הזה, שממקום שאני באמת לא מבין עד הסוף, מתעקשים לא למחוק אותו. לא אומרים נשים את זה מאחורה כי צריך להמשיך לחיות. לדעתי זה קשור לאמונה הדרוזית אבל גם לאופי האנושי של האנשים במג'דל".
החל מה-6 באוגוסט יתווסף לחיים שעל המגרש גם המופע שיצרו בלומנפלד וראיד שמס, תושב המקום, שחקן ומורה לתיאטרון לנוער. המופע יכלול שילוב ייחודי של שני אלמנטים: אימון כדורגל של נבחרת הנערים האזורית, ובמקביל יצויידו הצופים באוזניות בהן יוכלו לשמוע קטעי זכרונות, תובנות ותקוות משיחות שערכו שמס ובלומנפלד עם הורי 12 הילדים. "אני חושב שהשילוב הזה מייצר את האינטימיות שהסיפור הזה זקוק לה", מאבחן בלומנפלד, "לשמוע עדויות באוזניות זה רגע להתייחד עם הסיפור הזה בצורה לא פומפוזית. והניגוד עם הילדים שמשחקים כדורגל מייצר ניצוץ אמנותי".
הרעיון עצמו נולד במהלך פגישה של שמס עם המנהלים האמנותיים של הפסטיבל, ששולח בשנים האחרונות זרועות לכיוון ישראל הפריפריאלית. שמס הוזמן לפגישה שבה היה האדם היחיד דובר הערבית והנציג היחיד של מג'דל שמס. כשהגיע תורו להציג את עצמו הוא אמר "אני שחקן, והתפקידים שקיבלתי עד היום הם תפקידים של מחבל בכל מיני סדרות ישראליות".
אחר כך הוא סיפר להם על תנועת התרבות הדלילה עד לא קיימת באיזור המגורים שלו, על העובדה שכדי לצפות בתיאטרון הוא נוסע לתל אביב (שש שעות נסיעה) או לחיפה (שעתיים). שלמרות שישנם אולמות שעשויים לשמש כבמה לאירועי תרבות, אין מי שיטרח ויקדם את הנושא. "יש אולם בקרית שמונה שהוא כמו בית של חתולים", הוא אומר. "אין מקום להיחשף בו לתרבות, ותמיד הייתה לי תחושה שיש המון דברים שאנחנו יכולים לעשות. הבאתי את הכפר שלי כדוגמה קטנה, רק מג'דל שמס, שהוא כפר מאוד קטן אבל יש בו מלא סיפורים".
ההירתמות של אמנים שונים לתהליכי החלמה ועיבוד של נפגעי טראומה בעקבות 7 באוקטובר התבררה כאמצעי יעיל לריפוי באמצעות אמנות. האובדן הכואב שחוו אנשי מג'דל שמס, ובעיקר המשפחות, מוצא ערוץ לביטוי באמצעות המופע. "איבדנו 12 ילדים חולמים ותמימים", הסביר שמס לאנשי הפסטיבל, "כולנו ראינו את התמונות של הילדים האלה וקראנו את השמות שלהם, אבל מישהו מכיר את הסיפורים והחלומות שלהם? יש לי הרבה מה להגיד על המקום ועל הקונפליקטים שאנחנו חיים אתם, ועל הילדים שהכרתי. אלמא, אחת מהם, היא בת דוד שלי, בקורס התיאטרון שהדרכתי בבית הספר. העלינו במאי את ההצגה השנתית, ויניס ונאג'י השתתפו בה".
אל שמס צוות בלומנפלד, והשניים התבקשו לפצח את הרעיון שכלל התרחשות על הדשא במקביל לשימוש באוזניות. "קיבלתי טלפון ואמרו שמחפשים שותף לפרויקט כי הוא צריך להיעשות מהר", נזכר בלומנפלד, "וגם בגלל שיש תחושה של צורך בשותפות. שותפות אמיתית. אני אמרתי כן עוד לפני שסיימתי לשמוע את ההצעה. אפילו לא חיכיתי לתקציב".
עד כדי כך?
"זה תפס אותי במצב שהסתובבתי איתו עוד מ-7 באוקטובר, של מה לעזאזל תפקיד של אמן פה. הפרויקט הזה בבת אחת סידר לי את הפאזל: גם יצירת קשר באמצעות אמנות וגם לספר את הסיפור של האנשים דרך התיאטרון. מג'דל ממוקמת על משולש גבולות ועכשיו התווסף גם כל מה שקורה בסווידא, ואנחנו שומעים על מה שקורה בחדשות או בטלגרם או בריבים בפייסבוק. ככה אנחנו צורכים סיפור. העבודה הזאת באה להחזיר לאנשים את הסיפור שלהם".
"אם המגרש הזה היה בתל אביב, זה לא היה אותו הסיפור"
בלומנפלד ושמס נפגשו באמצע הדרך, בקניון בכרמיאל. אחרי גישושים הדדים הם קנו מכשיר הקלטה ויצרו קשר עם הורי הילדים כדי להסביר להם את הרעיון שעדיין לא התגבש לחלוטין. ביום הראשון של העבודה הם נפגשו עם עמותת ההורים, ואחת השאלות הראשונות שהם נשאלו הייתה "איך תוודאו שמה שקורה על המגרש לא יעניין מידי את הצופים על חשבון מה שיושמע באוזניות?". וזאת שאלה שעד אז לא חשבנו עליה. איך אנחנו נותנים לזה משמעות? למה בכלל לראות שחקנים משחקים כדורגל בזמן שאני שומע על גלגול נשמות או האמונה הדרוזית בשלום?".
החיבור הזה נבנה מתוך המסע הארוך של השניים בין תושבי הכפר, המוגדר כאזור קו עימות, אבל כמו ישובים רבים באזור אין בו מרחבים מוגנים תקניים במרחב הציבורי. שמס ובלומנפלד מצאו את עצמם עוברים בית-בית, "יושבים לפעמים שלוש-ארבע שעות ומדברים איתם", משחזר האחרון. "בהתחלה רצינו לשמוע על הילדים ובסוף יצא ששמענו המון על ההורים. בין לבין מסיימים יום הקלטה בשתיים בלילה והולכים למטעים, לחאפלה ואוכלים בשר. חצי או שליש מהזמן שלי ביליתי במג'דל, עשו לי שם טיפולי המרה לדרוזיות", צוחק בלומנפלד ושמס מאשר, "היינו ארבע עיניים בגוף אחד, הוא הפך להיות יותר מאח".
את החומרים המוקלטים הם עיבדו לטקסטים וניסו לפענח את החיבור בינם לבין אימון הכדורגל. "זה היה אתגר גדול כי המגרש באמת גנב את תשומת הלב, והיינו צריכים להבין איך פותרים את מערכת היחסים הזאת", מודה בלומנפלד. "אבל החיבור נוצר. כשאת רואה מגרש כדורגל שהוא מצד אחד ילדות וחלומות ותמימות ומצד שני הוא מלחמה וגבולות וחוקים ותחרות, פתאום כל דבר כזה מקבל משמעות נוספת, פיוטית נורא".
איזה טקסטים השמעתם באוזניות?
בלומנפלד: "בעצם המאסה הקריטית, מעבר לקשר בין ההורים לילדים, זה המסע שההורים ובכלל הקהילה עוברים מול האסון. זה מסע שעובר בהרבה מקומות. באמונה של הדת הדרוזית, במצב הפוליטי והגיאוגרפי שבו מג'דל נמצאת בתור מקום שנכבש ונמצא במשולש גבולות, ולכל אחד יש משפחה במדינה שאנחנו במלחמה איתה, ובתוך המצב ההזוי הזה נופל טיל במגרש משחקים. מההתחלה הגדרנו לעצמנו לזכור שזאת לא רק אמירה על טיל שנופל במגרש, כי אם המגרש הזה היה בתל אביב, זה לא היה אותו הסיפור".
איך שלטתם במה שקורה על המגרש?
שמס: "היו הרבה תהיות איך אנחנו אמורים לביים את זה. נסענו לראות משחקים אמיתיים של הקבוצה שנעבוד איתה והגענו גם לאימונים. אנחנו לא מבינים בכדורגל אז בהתחלה צפינו באימון רגיל שהעביר סאלח, המאמן. ישבנו בצד, הקשבנו וגנבנו כל מה שיכול להתאים. את היחס בין המאמן לשחקנים, את היחס בין השחקנים לעצמם, את הבדיחות שהם מספרים, ההומור של הקבוצה. אפילו בדיחות של השחקנים כשהם הסתכלו עלינו.
"אחרי כמה אימונים, כשלמדנו להכיר את התרגילים, הגענו לשלב שיש לנו דראפט ראשוני ורצינו לדעת אם החיבור שלנו באמת עובד. הבאנו לאחד האימונים רמקול קטנצ'יק ותוך כדי שאנחנו צופים בילדים משחקים והמאמן צועק עליהם, הקשבנו לסיפור על ילדה שנרצחה, ומשהו מוזר קרה בכל הגוף שלנו", הוא נזכר בהתרגשות. "הסתכלתי על יונתן וראיתי שהוא דומע. הוא הסתכל עלי בהלם כי זה הפך להיות משהו. איך הגענו לפה? לא תיארנו לנו שנרגיש ככה".
מאותו היום החלה הריצה המקבילה. בזמן שהשחקנים רצו על המגרש, שמס ובלומנפלד רצו מול המחשב על הקלטות וטקסטים. בנו דראפטים, איתרו הקשרים והפכו לפסיכולוגים האחד של השני. בסופו של דבר נוצר הדראפט הסופי, שהם הקשיבו לו על רקע אימון.
בלומנפלד: "כולם נרתמו, אפילו כשהם לא הבינו לגמרי מה אנחנו עושים. השחקנים עד עכשיו לא סגורים על מה זה הדבר הזה ואנחנו לא רוצים שהם ידעו מה שומעים באוזניות, כי אנחנו רוצים שהם יעשו כיף על המגרש. אם הם ידעו מה אומרים שם, יהיה להם פחות כיף. מצד שני כל אימון נפתח בנאום של סאלח שמסביר להם שהם גיבורים, שהם הולכים לשאת את שמם של הילדים".
שמס: "נתנו לנו כל מה שביקשנו. לפעמים ביקשנו לחזור על קטע באימון ולילדים שמשחקים כדורגל זה משעמם. מה זה לחזור על תרגיל? זה לא טלוויזיה. אבל אף אחד לא אמר כלום, הם היו ממש חזק איתנו. והכול בגלל החברים שלהם. הם הפכו להיות חלק מהלב של כל בנאדם במקום הזה".
"האירוע הזה בא כדי להביא את השלום"
ביום נפילת הטיל, בדיוק לפני שנה, היה שמס בדרכו להשקת מרכז ללימודי מוזיקה שפתח חבר שהתגורר באזור. כשהלך לכיוון הרכב שמע לפתע את הרעש. האזעקה סיפקה התראה קצרצרה – שניות ספורות לפני הנפילה. הוא רץ אל הגג של אחד השכנים שם נאמר לו שהטיל נפל במגרש בו שיחקו ילדים.
"נסעתי למגרש ושם ראיתי מה שראיתי, שאי-אפשר לספר", הוא משחזר, "ומאז הייתי כל הזמן עם הדוד שלי, אימן פחראלדיין. כל המשפחה הייתה איתו. המשפט הראשון ששמעתי אותו אומר היה שזה רצון האלוהים לקחת את הילדים. בגלל שאנחנו מאמינים בגלגול נשמות ומבחינתנו הילדים עכשיו הם אצל הורים חדשים, התפילה הראשונה היא שאלוהים ישלח להם הורים יותר טובים מאיתנו. את זה שמעתי מכל ההורים. היה רגע שבו אבא של אלמא תלה את התמונה שלה על הקיר ואמר 'עכשיו הפכת להיות תמונה, יא פרינסיסה'. הוא תמיד קרא לה פרינסיסה. את לא יכולה לשמור על הרגש באותו הרגע. אי-אפשר לעשות כלום. האלוהים רצה, קיבלנו את מה שהוא רצה ונמשיך את החיים.
"האמונה בגלגול נשמות עוזרת. כשהייתי ילד סבא שלי נפטר ודוד שלי סיפר לי שעכשיו הוא לא פספס אף נשימה. את הנשימה האחרונה הוא עשה פה, ואת הנשימה הבאה שלו הוא עשה בגוף אחר. הסיפור הזה נתן לי תקווה. גם ככה אי-אפשר לנחש מה הולך לקרות במקום שאנחנו נמצאים בו. אתה לא מספיק לדבר על מה שקרה אתמול, עוד לא הספקנו להרגיש, והיום כבר קורה משהו חדש. אנחנו עדיין מדברים על האסון של לפני שנה ולידנו קורה משהו כואב. איבדנו את השליטה. באמצע כל העבודה על הפרויקט ראינו את הטילים של איראן עוברים לידנו. מה נסגר עם העולם הזה?"
איך באמת מתמודדים עם העומס הרגשי?
בלומנפלד: "אני קבעתי לי לאוגוסט שבועיים של שפעת, אולי דלקת ריאות, אני עוד מתלבט איך לקרוס. תראי אלה חומרים באמת מאוד קשים אבל הסיפור פה הוא לא הטרגדיה, ואולי זה אחד הדברים הכי חשובים שצריך להגיד.
"באחת השיחות שלנו עם ההורים שאלתי את אחד האבות על כח החיים של המקום, והוא אמר שאני צריך להבין שזה מקום שיש בו מראש הרבה כאבים. המשפחות החצויות, המעמד במדינה, הקונפליקט הוא בתוכנו. וזה כמעט גזעני לומר אבל האנשים במג'דל הם האנשים הכי נחמדים שפגשתי בחיים. הם חפצי חיים וזה לא רק באמירה או באג'נדה, זה באופי ובאישיות. אחד הדיבורים על הילדים האלה זה שהאירוע הזה בא כדי להביא את השלום. אם היית אומרת את זה בחברה היהודית בישראל, זה היה נחשב לאמירה מוטרפת. מעבר לזה שאף אחד לא היה מעז להגיד את המילה שלום מאז הניינטיז, אבל שם המילה שלום נזרקת לאוויר כמו בוקר טוב.
"לתפוס את המוות של הילדים האלה כאילו אלוהים אומר לנו 'תראו, המלחמה צריכה להיפסק, או הסבר אחר ששמענו היה 'כל העולם הגיע למג'דל שמס בעקבות הילדים האלה, הגיע שליח מהאפיפיור. הם באו לאחד את העולם'. הם רואים את הרע, הם לא מכחישים אותו. מתו ילדים ויש געגוע נורא ואובדן עצום, אבל יש אמונה ענקית שנכנסת לוואקום הזה".
זה לא מעקף כדי להימנע מהכאב.
"אני לא יודע. אפשר לדבר על זה תרבותית או פסיכולוגית. אנחנו יודעים לדבר על זה אמנותית, להצביע על הקונפליקט בין החיים למוות ולהגיד משהו באמצעותו. הילדות פה היא אמירה כמעט ראדיקלית נגד מלחמות, ולתוך פנטזיית הילדות הזאת נפל טיל. וזה אסון נורא אבל אנשים מתעקשים להמשיך ומהר. יש לנו טקסט בהקלטות של אחד האבות, ויותר מאבא אחד אמר לנו את זה, על הפחד שלו לחזור למגרש. שזה יזכיר לו את האסון. אבל הוא התחיל לחזור לשם כי הוא חייב לשמוע ילדים משחקים. כי זה החיים. וזה כח נחוץ".
שמס: "אני חושב שהמסר הוא שמביאים רק תקווה, וחיים והמשכיות. שלמרות שהכאב גדול יש לנו עוד דור שצריך לגדל במקום הזה. נמשיך לזכור אותם אבל אני זוכר שבשבועות הראשונים הצעירים בכפר עשו מדבקה, וכתבו עליה 'נשארים עד הסוף במגרשים'. המקרה הזה לא יגרום לנו להפסיק לחלום או לנשום. ועל זה היצירה שלנו, למרות הכאב שלנו ושל העולם, נמשיך לחיות. יש מקום לצחוק ולחלום.
"האמונה היא אותה אמונה בכל מקום שיש בו דרוזים, גם במג'דל וגם בסווידא. ואנחנו מקווים שכל הדם הזה, אם זה דרוזי או לא, הדם שאנחנו רואים כל יום והתרגלנו אליו, לצערי, יסתיים, ונוכל לחיות כמו בני אדם לבני אדם".
