כלל האצבע למי שמבקש לגשת בפעם הראשונה למוזיקה של ניל יאנג, שחוגג היום (רביעי) את הגיעו לגבורות, הוא לחבק בחום את (כמעט) כל מה שהוא עשה במהלך הסבנטיז, ולהתעלם (מכמעט) כל מה שהוא יצר לאורך האייטיז. לגבי המשך הקריירה של יאנג – שממשיך לשחרר אלבומים בקצב שגם מוזיקאים שצעירים ממנו בעשרות שנים יתקשו לעמוד בו – המצב בערך כך: על כל אלבום אחד טוב, מגיעים שניים פחות מהודקים. ולמרות שהפרקים היותר מאוחרים ביצירה היאנגית התקשו לעיתים להסעיר, וטרן הרוק שנולד בקנדה לפני 80 שנה, גמל לקהל שלו מהרגע שפתח את ארכיון ההקלטות האדיר שלו. לשים יד על כל עותק מהשפע הזה, יעשה רע לחשבון הבנק שלכם. אבל להיחשף לאלבום שיאנג גנז באמצע הסבנטיז ובערוב ימיו החליט לתת לו צ'אנס נוסף או להופעה מיתולוגית שעד לרגע זה הוצעה בסאונד מחתרתי, וכעת נשמעת כמו שצריך – זו מתנה שלא נגמרת.
היות ויאנג הוציא עד כה משהו כמו 50 אלבומים (האחרון, Talkin to the Trees, הופיע בקיץ האחרון), המשימה לבחור את השמונה הטובים ביותר היא מורכבת, וכל רשימה שתתגבש תעורר מחלוקת. לצד כמה מהקלאסיקות שכל אוהב של יאנג יתייצב מאחוריהן, זו שלפניכם כוללת כמה יציאות מאוחרות יותר, חלקן באדיבות הארכיון הבלתי נדלה של המוזיקאי שממשיך לכתוב ולהופיע גם כשהוא נכנס לעשור התשיעי שלו.
After The Gold Rush (1970)
1970 היא כנראה השנה הכי פורייה בקריירת ההקלטות של יאנג. לפני ש-Harvest יצא והפך לרב-מכר שהכניס את המוזיקאי למצב מורכב, הוא דווקא רצה להצליח. בתחילת אותה השנה הוא עשה צעד גדול אל היעד. אחרי שפרש מבאפולו ספרינגפילד (את הגיטריסט השני של הלהקה, סטיבן סטילס, הוא יפגוש בקרוב כשיחבור לקרוסבי, סטילס ונאש), הוא השלים תוך שנתיים אלבום בכורה סביר, שממנו דילג לפסגה הראשונה: האלבום Everybody Knows This is Nowhere עם הקרייזי הורס, שתהפוך מכאן והלאה ללהקת הליווי שלו.
ב-1970 יאנג כבר הפך לכוכב. לצד העבודה עם קרוסבי, סטילס ונאש על האלבום Déjà vu, שלו תרם בין היתר שיר שנכנס חזיתית בנשיא ניקסון, הוא השלים את אלבום נטול הרבב – After The Gold Rush, שבו הציע תזקיק מופלא ששילב רוק, פולק, קאנטרי ובלוגראס, וחנך את העשור הטוב בקריירה שלו. 11 השירים פה, נעים בין סערה לליטוף ובין ומשרטטים את תעודת הזהות המוזיקלית של יאנג. לרוב, האסופה הזו היא גם התשובה לשאלה מהו האלבום הכי טוב של יאנג.
Harvest (1972)
כמתבקש מאלבום ששיריו טבולים בנגיעות קאנטרי, Harvest הוקלט בין היתר באולפן בנאשוויל. הוא גם כלל אורחים רבים, ובהם בין היתר קרוסבי, סטילס ונאש, והתזמורת הסימפונית של לונדון. הדבר המפתיע ביותר בנוגע לאלבום המושלם הזה הוא שהוא נולד די במקרה – לאחר שיאנג התארח בתוכנית של ג'וני קאש שצולמה בבירת הקאנטרי. במהלך הצילומים יאנג פגש את המפיק אליוט מייזר (שהספיק לעבוד עד אז עם בוב דילן וג'ניס ג'ופלין), שהציע לו להקליט באולפנים שבדיוק נחנכו בעיר. יאנג נכנס עוד באותו הערב לאולפן עם חבורת נגנים נפלאה - ה-Stray Gators.
Harvest לא משאיר אף נושא ללא טיפול. הוא עוסק במחאה כנגד הגזענות (Alabama), שפגע (שוב) באגו הדרומי של חברי ליניארד סקינרד שהגיבו לו עם השיר Sweet Home Alabama; בעצב (Out on the Weekend); באכזבה (A Man Needs a Maid); בזקנה (Old Man, Heart of Gold); והוא גם מציג את טכניקת הנגינה הייחודית של יאנג, בשיר הארוך והחותם - Words (Between the Lines of Age).
ברצף הרגעים המופלאים המרכיבים את Harvest, יש אחד נוסף המגיע לקראת סופו - The Needle and the Damage Done, שנכתב לזכר הגיטריסט דני ויטן שנזרק מהפקת After The Gold Rush, כיוון שהיה מכור להרואין. יאנג עוד חשב לתת לו צ'אנס נוסף, רק כדי לגלות שמצבו הנרקוטי החמיר. אז הוא נתן לוויטן שטר של 50 דולר ושלח אותו בחזרה ללוסאנג'לס. ויטן לא סיים את הלילה, ויאנג יאכל לעצמו את הלב והראש במשך שנים.
On the Beach (1974)
באמצע הסבנטיז יאנג היה בבעיה. כבר היו מאחוריו שני אלבומים מאוד מוצלחים ומצליחים (After the Gold Rush ו-Harvest), אך הוא לא חש בנוח עם אוויר הפסגות שהחל לנשום, וביקש לשנות כיוון - גם במחיר פגיעה בפוטנציאל המסחרי של אלבומיו הבאים. ב-1974 הגיע אחד מאלבומיו הכי אפלים (וגם הכי יפים) - On The Beach. גם חצי מאה אחרי צאתו, 39 וחצי הדקות האלו הנפתחות עם Walk On, עוברות בדרך בין היתר ב-Vampire Blues ובשיר הנושא העצום ומסתיימות ב- Ambulance Blues המרטיט, נותרו אחת מאסופות השירים היותר מרשימות של יאנג, לא מעט הודות לנגינה של חברי הבנד לאורכו.
Rust Never Sleeps (1979)
בגדול, המחצית השנייה של הסבנטיז, הייתה מעט פחות קאנונית מזו שקדמה לה, אך שנייה לפני בוא האייטיז, יאנג חזר עם אחד מאלבומיו החשובים אז, ובכלל - Rust Never Sleeps. אחרי כמה שנות נתק יאנג חבר שוב לקרייזי הורס, יצא איתם לסיבוב הופעות שחלקו תועד באלבום הזה. יאנג תמיד נע בחופשיות על הציר שבין החשמלי לאקוסטי, וכאן התנועה הזו נשמעת טבעית ומעגלית. האלבום נפתח ונסגר עם אותו השיר בשתי גרסאות. הראשונה,My My, Hey Hey (Out of the Blue) היא אקוסטית עם המפוחית; האחרונה, Hey Hey, My My (Into the Black), מפוצצת הפידבקים והדיסטורשנים. האלבום הזה היה גם זה שהפך - בדיעבד - את יאנג ל"סנדק הגראנג'". הוא יחזור להתמודד עם התואר הזה בהמשך הקריירה שלו.
Sleeps With Angels (1994)
בראשית הניינטיז יאנג נהנה מרנסנס. אחרי Harvest Moon (אלבום ההמשך ללהיט המכירות שיצא 20 שנה קודם לכן), והופעה לא רעה בסדרת האנפלאגד של MTV, יאנג התחבר שוב לחשמל ולקרייזי הורס לטובת אלבום שהתכתב עם הסאונד החדש שהגיע אז מסיאטל. המוות של קורט קוביין, כמה חודשים לפני צאת האלבום, היכה ביאנג, ולא בשל העובדה שבמכתב ההתאבדות שלו סולן נירוונה כלל שורה מתוך Hey Hey, My My (Into the Black). יאנג לקח את ההלם הזה ויצר אלבום קודר ומלא לב, שבו סגר מעגל עם היוצר שהושפע ממנו, ונפקד ממנו עם המיתרים המלאכיים הנוכחים בלא מעט מהשירים כאן. שנה אחרי הוא חבר לפרל ג'אם (מינוס הסולן אדי ודר), לטובת אלבום משותף, שאיתו גם הגיע להופעות בישראל.
Bluenote Café (2015)
שנות ה-80 הן חור שחור בדיסקוגרפיה היאנגית. מרבית ההימורים שהוא לקח לאורכו - טכנו, קאנטרי ורוקאבילי – הסתכמו בכישלון. רגע לפני הקאמבק בסוף העשור עם האלבום Freedom, נרשם ב-1988 ניסיון מאתגר, כשיאנג חשב שחיבור בין להקת הבית שלו (הקרייזי הורס) לבין שישיית נשפנים יכול לעבוד.
את האלבום ההוא - This Note's for You – קצת קשה להכתיר כהישג. אך לפני עשור שוחרר מתוך הארכיון של יאנג מארז כפול המאגד כמה הופעות מהסיבוב ההוא. לפתע החומרים שנשמעו באלבום כרימייק לא מוצלח לפסקול של "האחים בלוז", הפכו למלאי חיים. הגרסאות הארוכות שכאן עשו חסד עם שירים אפויים למחצה כמו Twilight ושדרגו טובים יותר כמו למשל One Thing. בגרסה הסוחפת של Crime in the City, כבר אפשר להתחיל לשמוע את הקאמבק שיגיע בקרוב עם Freedom. 19 וחצי הדקות של Tonight's the Night (מהשיאים של יאנג בסבנטיז) כאן, מגדירות מחדש מהו אושר מוזיקלי.
Barn (2021)
כשמאזינים בפעם הראשונה לאלבום חדש של יאנג, נדמה שהאיש כותב פחות או יותר את אותו התקליט כבר 55 שנה. זו גם הייתה התחושה שלי בעת הסיבוב הראשון על Barn, האלבום היפה שלו עם הקרייזי הורס מ-2021. במהירות היא התחלפה לתחושה של בית, עם המפוחית המנחמת (למשל ב-Song of the Seasens הפותח), והגיטרה החשמלית שמנסרת כשצריך (ב-Heading West וב-Human Race).
מה שהפך את Barn לאחת מהעבודות היותר מובחרות של יאנג המאוחר - בנוסף לדילוג המוכר בין האקוסטי לחשמלי - הם הטקסטים. המוזיקאי שהוטרד ממה שאנו מעוללים לכדור הארץ עוד בסבנטיז, ועוסק כבר שנים במציאת חלופות נקיות לתחבורה פרטית, תוהה כאן מה יקרה אם הממשל האמריקני ימשיך לרכוש מכוניות חדשות (Change Ain’t Never Gonna). יאנג הוא גם פטריוט שלא חוסך ביקורת מהשלטון, כפי שעולה מהשיר Canerican, העוסק בבעיות העומק של ארה"ב.
כשמאזינים לאלבום שהוקלט באסם מהמאה ה-19 שנמצא בהרי הרוקי בקולורדו (ומכאן שמו), נדמה שיאנג והלהקה מנגנים אצלך בחדר. חלק עצום מההישג הזה נובע מהדינמיקה הכמעט אילמת בינו לבין חברי קרייזי הורס, כמו למשל ב-Welcome Back המתפתל לאורך שמונה וחצי דקות.
Dume (2024)
Dume הכפול שיצא בשנה שעברה, הוא למעשה הרחבה של Zuma, האלבום המעולה של יאנג והקרייזי הורס מ-1975. מחצית מ-16 השירים שכאן הופיעו באלבום המקורי, ובהם Cortez The Killer, Don’t Cry No Tears, Barstool Blues, Danger Bird ו-Pardon My Heart למשל, אבל הסאונד האנלוגי המשופר גורם להם לזרוח. יאנג הוא נודניק לא קטן כשזה נוגע לסאונד, אך המהדורה הזו מוכיחה שהעקשנות שלו מוצדקת.
הכיף האמיתי כאן הוא לגלות שמונה קטעים נוספים שהוקלטו בימים שבהם יאנג והסוסים המשוגעים שלו התמקמו באחת מהפינות היותר יפות בחוף מאליבו, ונתנו לסרטי ההקלטה לרוץ בזמן שהם ניגנו. וכך שירים דוגמת Kansas, Hawaii עם הגיטרות המלוכלכות, Powderfinger בביצוע מוקדם וארוך, ו-Pocahontas בגרסה מלאת הרמוניה, מהדהדים גם את אוושת הגלים מהחוף הסמוך.
הייטרים ישמחו לסכם שהקרייזי הורס הם לא יותר מחבורת נגרים שרק במקרה במקום מסור ופטיש בחרו לעבוד עם גיטרות ותופים. כשמאזינים לשירים ב-Dume (המקוריים ואלו שנוספו למהדורה המורחבת), מגלים שוב שמדובר באחד מהרכבי הליווי היותר מגובשים שמוזיקאי רוק יכול לבקש. לא סתם יאנג ממשיך לעבוד איתם גם היום.
