באולם 1 בסינמטק ירושלים יש כ-350 מקומות. בהקרנת הבכורה המלאה עד אפס מקום ל"כן!" בפסטיבל הקולנוע ירושלים שהתרחשה הערב (ראשון) - ושהייתה להקרנה הפומבית הראשונה בארץ לסרטו החדש של "הילד הרע של הקולנוע הישראלי", נדב לפיד, שכבר עורר תשואות ובמקביל סערה בפסטיבל קאן - רק צופה אחד עזב בזעם את האולם. זה קרה די בהתחלה, בדקות הראשונות, אז קם צופה וקילל - דווקא במבטא אנגלו-סקסי: Disgusting, where is the stupid director. הוא אגב, לא היה באולם באותו רגע.
פסטיבל הקולנוע בירושלים - טריילר
(באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
כמה צופים באולם היסו אותו ואחד הנוכחים קילל בתורו את הצופה הלא מרוצה ב"פאק יו", אבל בגדול המהומה נמנעה כשהצופה קם ויצא, ובסוף ההקרנה בת השעתיים וחצי נרשמו מחיאות כפיים סוערות.
עם זאת, אפשר להבין את הקושי: זה הסרט העלילתי הבולט הראשון שעוסק בצורה ישירה בישראל של אחרי 7 באוקטובר, ולא מרחם עליה במיוחד. בתחילת ההקרנה טען לפיד על הבמה כי "אני לא יודע אם לסרט יש 'מסר' או 'דעה'", אבל "כן!" בבימויו מראה בלי התחבטויות או מסננים עצמיים את ישראל הנוכחית, לפחות כפי שלפיד כנראה רואה אותה: מדינה בהמית, עיוורת למתרחש סביבה, מוכת צער ויגון וגם צדקנית להפליא. כזו שבה לא רק הממשלה, אלא רוב האוכלוסיה נמנעת מלשאול שאלות קשות, ספציפית על הסבל שנגרם במלחמה לאוכלוסיה בעזה. הצופה הזועם, למשל, קם ברגע ארסי שבו מספר הגיבור במונולוג שמה שאימו המנוחה הייתה אומרת על הישראלים שהם שבויים ב"בכיינות של כובשים". אאוץ'.
שעתיים וחצי מאוחר יותר, בדיון מול הקהל שערך איתו ארי פולמן ("ואלס עם באשיר"), האחרון שאל את לפיד בישירות "הסרט שלך אנטי-ישראלי?". לפיד, שאף פעם לא מחפש לרצות אף קונצנזוס, אפילו לא באולם ידידותי בסינמטק, חייך והיסס לרגע, ולא קפץ ישר להצטדק ולתרץ את עצמו. היה זה פולמן - בעצמו במאי שלא חושש לעשות סרטים פוליטיים - שבאותו רגע זינק וסיפק כתב הגנה על הסרט, והסביר למה הוא לא אנטי-ישראלי בעיניו.
כך הוא ציין, למשל, רגע אחד מזעזע בסרט שאותו הצופים הישראלים ישמחו לחבק, שבו השחקנית וזוגתו של לפיד נעמה פרייס מפרטת במשך שמונה דקות במונולוג מצמרר את כל הזוועות הכי קשות שנעשו בעוטף ב-7 באוקטובר. זה מונולוג מטלטל, שכולל גם בוז ושטנה למשל לכל המערביים והאירופאים שמזלזלים בסבל ובטראומה הישראלית כדי להרגיש טוב עם עצמם (אותה "אירופה" שלכאורה לפיד, לטענת מבקריו, עושה את סרטיו עבורם). אחרי פולמן, לפיד ענה בתורו, אבל לא סיפק תשובה קלה: "לא, זה לא סרט אנטי-ישראלי, כי כדי לעשות סרט ששונא צריך קור וריחוק. המצלמה שלי אוהבת את הדמויות, והאנשים, ואת תל אביב. אנשים בחו"ל שראו את הסרט אמרו לי, 'איזה מקום משוגע ונורא זה, אני ממש רוצה לבוא לשם'".
"כן!" של לפיד הוא בהחלט קולנוע מסעיר, פרוע ומוגזם בכוונה (יש כמה סצינות סוריאליסטיות הישר מהקולנוע של פליני), וכזה שלא ישאיר אף צופה אדיש. רבים יתאהבו בו, לבטח רבים ישנאו אותו, סביר להניח שחלק מהקוראים שונאים אותו כבר עכשיו ממה שקראו עליו. אבל בדרכו הוא מחייב כל אחד לשאול שאלות קשות. לא בהכרח על "הסבל בעזה" שלא מוצג בעצם בכלל בסרט, רק מרחוק, אלא על השאלה כמה מהר אנחנו אוטמים את עצמנו לאמיתות לא נוחות, ולדעות לא נוחות לנו.
כפי ששמו מרמז, הסרט על ההחלטה של אמנים - אבל גם של כל אזרח - אם לשתוק מול זוועה, להצטרף אליה או לברוח. גיבור הסרט בגילום אריאל ברונז המכשף, הוא אמן בדמות לפיד (הוא קרוי י', כמו כמעט כל גיבורי סרטיו של לפיד) שמענג יחד עם זוגתו (אפרת דור הכריזמטית לא פחות) את הצמרת הישראלית - מינית ואומנותית. הם מספקים שירותי סקס ובידור לכל השמנה והסלתה של הארץ. בהמשך הוא גם נענה לבקשה לכתוב המנון חדש, שיר נקמה נגד העזתים. הסרט כבר אושר להפקה לפני 7 באוקטובר, אך בגלגולו הנוכחי אחד הגורמים המניעים שלו הוא אותו שיר אמיתי לחלוטין - גרסת כיסוי וולגרית ל"הרעות" שיצאה ברשתות כחודש לאחר הטבח, שבו ילדים ישראלים שרים בקולי קולות בשבחי החרבת עזה. אפשר להניח שחלק גדול מהישראלים יזדהו עם הגרסה הזו גם כעת.
4 צפייה בגלריה
"אולי סרטים יכולים לשנות נשמה של אדם אחד". נדב לפיד בפסטיבל ירושלים
(צילום: מיטל איזביצקי)
האמן אומר "כן" להכול, שואף להיות מחובק על ידי הקונצנזוס, גם במחיר התבהמות מוסרית. לכאורה הפוך מלפיד, אך לפיד הודה בסוף הסרט שגם היכולת שלו להיות איש של "לא", למרוד במקום שאתה כה אוהב, נכשלת בסופו של דבר. "בכל הסרטים הקודמים שלי הייתי איש של לא, רציתי להיות אאוטסיידר. זה מוביל אותך למצב שבו אתה מדמיין אויבים בכל מקום, גם בסופר", אמר לפיד בשיחה, והסביר למה הוא כיום חי רוב הזמן בפריז. "זו הייתה אחת הסיבות לעזוב. לא כי אני 'במאי גולה'. פשוט שם כל האמוציות הן רכות יותר. אבל כשרצו שאעשה סרט בפריז, גיליתי שהרחובות שם לא מדברים אליי. הרחובות בתל אביב מדברים אליי. בוגרשוב מדבר אליי. אני כבול למקום הזה. ולכן הסרט הזה הוא כן על הרצון להגיד 'כן', להיות שייך, להיות חלק מהקונצנזוס".
במהלך השיחה לפיד סותר את עצמו לא פעם, באופן שדי הולם את גיבורו החצוי. מצד אחד הוא מתעקש שהוא במאי "לא פוליטי", מצד שני הוא אומר שיוצרים חייבים לעשות סרטים על "נשמתה של ישראל", וגורס שאם אוניברסיטאות, בתי חולים ויוצרים היו שובתים במחאה על המלחמה - היא הייתה נגמרת. ואז הוא אומר שבעצם "סרטים ויוצרים לא יכולים לשנות את ההיסטוריה, ומי אני בכלל שאשנה אותה. אולי הם יכולים לשנות נשמה של אדם אחד". הוא אומר ש"ישראל היא המקום שהכי חשוב לי להקרין בו את הסרטים שלי וזה מאוד מרגש אותי", ומצד שני בשיחה מביע הבנה ליוצרים זרים שמחרימים את ישראל בעת הזו. אלה עמדות שיכולות להרגיז, כמו הסרט עצמו, רק צריך לומר גם שכשלפיד מדבר בשפת הקולנוע - כלומר בסרט שלו - הוא ממריא אל על.
יש הרבה מקורות השראה ב"כן!", מגודאר כמובן דרך צ'פלין ועד מיוזיקלים הוליוודים ישנים (הסרט הוא בעצם מיוזיקל מלא שירי פופ ישראלים וזרים, ועושה שימוש מופלא במוזיקה, רעש ושקט בסצינות שיא שדרכם הוא מעביר לא מעט מהרוח הישראלית, האופטימית והמדחיקה במקביל). אבל בסוף - וגם זו מחמאה - היה משהו בחוצפה הרעננה שלו שהזכיר לי גם את "החמישייה הקאמרית", שכנראה היום לא הייתה שורדת מול חברה וממשלה שדורשת רק את דעת הקונצנזוס. זו סאטירה באמת פוצעת, נטולת מסננים, שנותנת בוקס בבטן - ויש שיגידו גם באף ובעין של הישראלים שמאמינים, או ממש חייבים להאמין, שהם "צודקים וטובים" בכל מצב. זו סאטירה נטולת רחמים, אבל לא נטולת חמלה. ומילה אחרונה: העובדה שהופקה בין היתר בתמיכת קרן הקולנוע הישראלית - בצדק רב, זה פשוט סרט אדיר - היא גם נקודה לגאווה, לא לבושה. כי יש מקומות שבהם אנחנו עדיין דמוקרטיה בועטת, עם יוצרים בועטים.
