מתוך השלוש שהניחו את היסודות לרוק הישראלי הנשי – ויצאו לדרכן בעידן גברי מובהק למדי - נותרה עכשיו רק אחת, יהודית רביץ. מקורין אלאל ז"ל נפרדנו לפני כשנה וחצי, וכעת הצטרפה אליה, אסתר שמיר - שהלכה לעולמה בגיל 71 לאחר מאבק במחלת הסרטן.
בדומה לרביץ ולאלאל, גם שמיר עשתה את צעדיה הראשונים בלהקה צבאית, להקת הנח"ל במקרה שלה – בה שירתה לצד מיקי קם ויהודה עדר, ואף פיקדה על הלהקה במהלך שירותה הצבאי. עוד כשהיא במדים, ובזמן שהלהקה ליוותה את חברי כוורת בהופעות בפני חיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים, היא פגשה את מי שיהפוך לבעלה הראשון, אפרים שמיר. השיר הראשון שכתבה, "עברתי רק כדי לראות", שהלחין בעלה ובהמשך יופיע באלבום המופת המשותף שלהם מ-1977, היה סימן לבאות.
לאחר פירוקה של כוורת, הצטרפו בני הזוג שמיר כמלווים של אריק איינשטיין בסיבוב ההופעות שלו שהונצח באלבום "אנשים אוהבים לשיר". ב-1977 הגיע סוף-סוף האלבום היחיד של השמירים, שבו אסתר כתבה וביצעה כמה מהשירים הבולטים בו ובהם "עברתי רק כדי לראות", "השכנה הקטנה" "בואי נשחק במחבואים" (שהיא גם הלחינה), "המלך עירום", "מרבד הקסמים" ועוד.
גם כיובל שנים לאחר צאתו, "אפרים ואסתר שמיר" נותר כמוסת זמן נדירה המיטיבה להציג את הרוק העברי שנוצר כאן בשלהי הסבנטיז. זו הייתה הפקה רכה ועשירה שמיזגה בין רוק רך לעיבודי ג'אז חשמלי שחלקם נפרשו גם על פני שש דקות ויותר, ונהנתה מנגני-על שקיבלו הרבה מאוד חבל להפגין את ביצועיים באולפן. בין היתר היו שם אוהד אינגר, איתן גדרון ואלון אולארצ'יק על הבס, מאיר ישראל ז"ל ואהרל'ה קמינסקי ליד מערכת התופים, כשאת הפסנתר והקלידים הפליאה לתפעל אלונה טוראל ז"ל. אותו אלבום קסום, היה גם מעין מיני פגישת מחזור של יוצאי כוורת, כשלצד אולארצ'יק, התארחו שם גם יוני רכטר ליד הפסנתר ב"ערב של יום בהיר" וגידי גוב בקולות רקע בכמה מהשירים. מי שהקשיב לאלבום אז, לא יכול היה להתעלם מהזמרת הצעירה עם התלתלים והקול הצלול.
אחרי הפאזה קצרת הימים עם בעלה אפרים, שמיר החלה לשתף פעולה עם יהונתן גפן במופע "קוראים לזה אושר" ושם הציגה סנונית ראשונה שלה ככותבת פמיניסטית עם השיר "גבר ללילה אחד", שאותו הלחין מי שבקרוב יהפוך לגרוש שלה, אפרים. "גבר ללילה אחד", לצד שירים נוספים ששמיר כתבה באותה תקופה, הופיעו לבסוף ב"המקום הכי נמוך בתל אביב", אלבום הבכורה שלה שיצא ב-1982.
עוד לפני שרביץ ואלאל התחברו לרוק חשמלי לא מתנצל, שמיר הציגה באותו אלבום חשוב שהפיק עבורה לואי להב ושאת שיריו עיבד גדרון, פרסונה חדשה ופורצת דרך באותם ימים. לא עוד זמרת ששרה יפה וכמעט חצי בשקט, אלא אישה שיודעת לעמוד על שלה ומגישה טקסטים אמיצים שנעטפו באריזה מחוספסת, ולא פעם גם לא נוחה לעיכול מצד המאזין שטרם הורגל בנשים ששרות כך בעברית.
"במקום הכי נמוך בתל אביב" היה יותר מרק קריאת השכמה למוזיקה הישראלית, הוא היה האלבום שהעניק לשמיר את החותמת הסופית בתור כותבת חשובה. עוד ב-1982 - שנת השיא בקריירה של שמיר כמבצעת – היא כתבה והלחינה את השיר "ברית לא מותרת" שביצעה עם שלמה ארצי. "ברית לא מותרת" עסק בחידוש קצר ומזדמן לאהבת עבר. בין היתר שמיר כותבת שם ("אך מתחת לפני השטח / כל גופם רועד מאוד / לא יוכלו להיפרד שוב לבטח / כי ליבם יקום וימרוד, הו"), כמבקשת לתאר את הפער בין הכמיהה של השניים בחיבור למול ההבנה שלא בטוח שהדבר אפשרי.
שמיר המשיכה להוציא אלבומים לאורך שנות ה-80, אך למרות שאלו הציעו כמה שירים שזכו לזמן אוויר נאה ברדיו ובהם למשל "קצב הג'ונגל" ו"אנחנו באותה סירה" המחאתיים, "קלף חזק" ו"הרכבת כבר עברה בתחנה", האלבומים לא נמכרו במספרים גבוהים. ב-1988, כתגובת נגד לאירועי האינתיפאדה הראשונה, שמיר כתבה את השיר "רגע לפני הסערה", שנפסל לשידור ברדיו בשל הטקסט הנוקב, בעיקר בגלל השורה "אל תשלחו את אחי אל ההדק, כאילו כח עליון דורש. האדמה לא מבקשת דבר מאיתנו, רק האדם מבקש".
שמיר אמנם צמצמה את פעילותה המוזיקלית החל משנות ה-90 והלאה, אך היא המשיכה להיות כותבת פורייה ומבוקשת. בין הלהיטים הרבים שכתבה לאחרים אפשר למנות את "אמצע ספטמבר", "חזקה מהרוח" ו"ביום שאחרי" ששרה גלי עטרי, "זמן" שביצעה ריטה, "ארמון הקרח" ו"ילדה יחפה" שהגיעו לירדנה ארזי, "תמונה שבורה" שהפך ללהיט הכי גדול של מוני ארנון ו"היום את צוחקת" ששר יהודה פוליקר.
כחודש לאחר טבח 7 באוקטובר שמיר הקליטה מחדש ביחד עם דני בסן את שירה "שלא תדעו עוד צער", שלדבריה החזיר אותה לימים בהם שירתה בלהקת הנח"ל ונאלצה לראות ארונות עם גופות של חיילים במטוס שהטיס את הלהקה להופעות בין המוצבים המאובקים בסיני. זו לא הייתה הפעם האחרונה ששמיר עסקה במלחמה הנוכחית, ובהמשך היא כתבה את השיר "חזרה הביתה" שהוקדש לחטופים והתבסס על הלחן של השיר "הליכה לקיסריה".
הזמרת והיוצרת שהחלה את דרכה את בלהקה צבאית, הייתה כותבת אמיצה ומקורית, שלא רק עברה כאן כדי לראות, אלא ליוותה את המדינה בחמישים השנים האחרונות, גם כשזו הגיעה למקומות הכי נמוכים שלה.
