גם אחרי 40 שנות קריירה במשחק, אלון אבוטבול עדיין מוצא את עצמו חסר הגנות מול דמויות מסוימות שהוא מתבקש לגלם. בימים אלה הוא בנפאל, שם מתקיימים צילומי הסרט הישראלי "כשעננים נופלים" שעוסק במפולת השלגים שאירעה בנפאל לפני כעשור וגבתה, בין היתר, את חייהם של שלושה ישראלים. "התפקיד הזה מתגנב לי מתחת לעור", הוא מתגרד במהלך הריאיון עימו, "ואז אני נהיה כמו מישהו אחר מבפנים ואני לא יכול לעשות שום דבר. אני ההוא. וזה נורא, כי הוא גם סובל כל הזמן. אין לי כוח אליו".
"הגרמני" - מאחורי הקלעים
(באדיבות yes)
היית מצפה שעם הזמן תלמד להפריד.
"לפני שמנקים צריך בכלל לשים לב שזה קיים. פעם לא שמתי לב שזה קיים בכלל. זה שלט בי והייתי חושב שזה אני. זה לא אני אבל זה מזמין ומעצים צדדים מסוימים בי, ועם השנים אני קולט את זה יותר. הוא מתחת לעור ומחליט עליך דברים ואתה צריך להילחם בו. אז אני אומר 'יאללה, נלך ללמוד, לטייל, ניפרד ממנו'".
אם אבוטבול רוצה להתנקות יש לו שלל אופציות. מי שלפני 15 שנה, בגיל 45, העתיק את מושבו מישראל לטובת לוס אנג'לס בניסיון להתערות בתעשייה ההוליוודית, מעיד שהוא "על סיפו של עידן חדש". את השנים הוא השקיע בביסוס מעמדו בארצות הברית, כולל תפקיד בסדרה בת שש עונות, Snowfall ("שלג צח"), שבה גילם את אבי דרקסלר - ברון סמים וראש ארגון פשע ישראלי רב-עוצמה עם קשרים למוסד. כי בכל זאת, בלי המוסד אי אפשר.
בדרך הוא גם נפרד מזוגתו ואם ילדיו, שיר ביליה, והרחיב את העשייה האמנותית שלו גם לציור ולמוזיקה – אלבום ראשון שלו, בשם Family Business, שבהקלטתו לקחה חלק בתו, אליה, יצא ביולי 2023 - אבל סיבוב ההופעות שלו נקטע באופן מצער על ידי אירועי 7 באוקטובר. אלבום חדש בשם (הזמני) Messages From Ancient Future ייצא בסתיו, אינשאללה. בחודש הבא יציין השחקן שישה עשורים למניין האבוטבול.
"הילדים כבר גדלו, יצאו מתחת לכנפיים, אני לבדי וחופשי. מצד אחד הרבה אסימונים נופלים כל הזמן, מצד שני הגוף כבר לא מה שהיה פעם וצריך לשמור ולהזין אותו", הוא מאבחן. "האלמנט הדמיוני הזה שנקרא 'זמן' הופך להיות יותר קצוב".
הזמן עובר יותר מהר בתקופה הזאת.
"אולי, אולי פשוט התבגרנו. יכול להיות שאנשים צעירים יותר חווים את הזמן אחרת".
אבל אתה התבגרת כבר מזמן.
"הלו, דברי בשם עצמך! אני חושב שאני בכלל מתיילד. זה טבעי, בסוף אתה נהיה קשיש שצריך לעזור לו בכל דבר, אני בדרך. אז יש לי יותר זמן לעצמי, אבל באופן כללי זה כמו שאתה מטפס על איזה הר, מסתכל למטה ורואה את כל הדברים שכבר עברת. ואז אתה אומר: 'יש לי עוד קצת', אבל הקצת הזה משמעותי יותר יחסית לזמן שכבר עברת, כי הזמן מתקצר. אתה קרוב יותר לפסגה. ואחרי הפסגה יגיע הזמן ליפול למטה", הוא מסכם וצוחק.
מה אתה עושה עם החופש שקיבלת?
"את אותם הדברים שעשיתי קודם. אני עושה הרבה מוזיקה, שזאת הפתעה מאוד כיפית בחיי, מאוד משמחת. אני עדיין מצייר ומקבל פניות להציג בכל מיני מקומות, ואני משחק. את המוזיקה אני עושה יותר ברצינות".
אז ברוב שעות היום שלך, כשאתה לא עובד, אתה לבד עם עצמך?
"כן. לוס אנג'לס היא המון המון לבד בשבילי. אני מצייר שעות בסטודיו ויש הרבה עיסוקים שלא קשורים בבני אדם. יצרתי לי מסגרות חיים. לומד, כותב, קורא. לצערי לא מספיק קורא בגלל ההתמכרות הזאת והאצבע המדפדפת, אבל אני משתדל לעשות אמנות, לתרגל פילאטיס, להמציא דברים כדי שלא ישעמם לי".
איך זה לגור לבד אחרי כל כך הרבה זמן?
זה עדיין לא מורגש ולא פשוט להתרגל. הילדים עדיין פה חלק מהזמן, אנחנו עושים את זה לאט. אתה מאוהב בילדים האלה כל כך הרבה שנים ואז פתאום הם מתבגרים ורוצים ללכת לחיים שלהם. אחרי שהשקעת בהם כל כך הרבה".
הסיבה שלשמה התכנסנו היא הסדרה "הגרמני" שתעלה בשבוע הבא ב-yes, העוקבת אחרי ניצול שואה החי בארץ ומגויס למוסד (כן, למוסד!) לטובת משימה מסוכנת על אדמת גרמניה. אבוטבול מגלם בה את ראש המוסד, "והוא לא מחפש את עצמו, כמוני. הוא יודע בדיוק מי הוא. יש אנשים בשירות, בתפקיד, שיודעים. הם מבינים את העולם. אין להם זמן לא להבין אותו".
אליו אתה מתחבר יותר בקלות.
"מאוד נהניתי לשחק אותו. הטקסטים היו טובים וגם הכרתי את הרקע כי כתבתי תסריט עם חבר שלי בלוס אנג'לס על הנושא הזה, אז היה לי את התחקיר בראש. ידעתי את כל הפעולות והתקופה, דברים שקרו בפוליטיקה אז. אולי נעשה את זה יום אחד. הדמות ששיחקתי בעצם הייתה דמות מהתסריט ההוא, אני קורא לזה נבל בשירות החוק, בשירות הצדק. יש משהו שהוא יותר גדול ממנו אז הוא בעצם לא נבל, הוא איש טוב. אבל מה שהוא עושה יכול להרוס חיים של אנשים כדי לשרת את האינטרסים ה'צודקים' שלו. לשחק על הגבול הזה, להביא את שני הצדדים האלה, זה מאוד מעניין בעיניי. וכשאני משחק אחד כזה ורואה את הסדרה, אני תמיד רואה את אבא שלי, פיזית. הוא נפטר בגיל 65 ואני עוד מעט שם, וככה אני זוכר אותו".
"כשאתה ממש עצוב, אתה יכול לכתוב את השירים הכי יפים שאי פעם כתבת"
עבור אבוטבול, המוזיקה מספקת פריסה חדשה של קלפים, ומאפשרת לו אפיקי ביטוי ויצירה חדשים שהצריכו ממנו להפעיל את שרירי הלמידה. "במשחק יש משהו שלכאורה אתה תלוי בו באחרים", הוא מסביר. "במוזיקה לא. במשחק השתמשתי בזה. אם רצו שאני אשחק מרפסת – אני אשחק. רוצים דגל – אני אהיה דגל. אני כאילו יכול להיות הכל, אבל פה לא. פה יש רק אלון אחד. רק אני. מצד שני, במשחק אנשים עושים בשבילי את יחסי הציבור ואני לא צריך לעשות אותם. מתקשרים לבקש שאני אבוא לשחק. אבל המוזיקה באה מזה שאני התגלגלתי לזה ויזמתי ויוזם, זה לא תמיד קל".
באחד הביקורים של אבוטבול בארץ הוא קיבל המלצה מחבר של אחיו להגיע להופעה של האחיינים שלו, "המסך הלבן". הם היו כל כך טובים שאבוטבול הזמין אותם לחדר שלו במלון, והם בתורם הזמינו אותו לאולפן שלהם. אבוטבול הגיע עם חיזוק משפחתי בצורת בת, וכולם הקליטו ספונטנית כמה קטעים. אבוטבול כל כך נהנה שהוא הלך עם החומרים לחבר שלו ושאל אם הוא יוכל להכין לו וידיאו קליפ. "והוא אמר לי 'השתגעת? אתה לא עושה וידיאו קליפ, אתה עושה אלבום. תתחיל לעשות מוזיקה ברצינות'", הוא משחזר. אבוטבול הזמין את כולם לבית שלו באי יווני, שכר שם אולפן ויצא משם עם האלבום Family Business. "זאת מתנה לחיים כי זה נשאר אחרינו. זה העמיק את ההיכרות והקשר בינינו", הוא מספר, "קשר של יצירה משותפת זה נוגע באדם, שאתה לא רק באבא ובבת".
הלכת עד הסוף.
"כן, כי זה לא הוגן. אם יש לך אפשרות לעשות משהו, אז אתה צריך לעשות אותו. החבר הזה אמר לי: 'יש לך קול שהעולם צריך לשמוע, אז תן אותו'. והבנתי על מה הוא מדבר, לא ברמה של אגו, אלא שככה צריך לעשות. תן אותו ותתגבר על כל המבוכות שלך".
התחלת מאפס.
"כן, כן. אני מפלרטט עם מוזיקה כבר הרבה שנים אבל כשאתה נכנס לזה אתה רואה פלטה, לא עומק. זה הפחיד אותי בהמון רמות, אבל אז אמרתי שאם זה מפחיד אותי, אני עושה. אתה עושה את מה שמפחיד. אמאל'ה, השתגעתי? השתגעת".
מה לקח לך כל כך הרבה זמן?
"אחי, עליו השלום, הביא לי את המוזיקה והוא גם זה שאמר לי: 'אתה לא עושה מוזיקה'. הוא לא אמר את זה במילים, אני אמרתי שזה התחום שלו ולי יש את התחום שלי. הוא נפטר לפני 12 שנה ולקח לי עשר שנים עד שהתקרבתי לשם, ובעצם באיזה שהוא מקום אני ממשיך את הדבר שלו, אבל עם שלי. לא הייתי עושה את זה אם הוא היה בחיים. הוא זה שהביא לי את המוזיקה בילדות, הוא חזר מסיני עם בוב דילן בשנות ה-70".
החבורה יצאה לסיבוב הופעות בתחילת ספטמבר 2023 והשתוקקו להמשיך, אבל 7 באוקטובר קטע הכל. "ואז לא היה משהו אחר בעולם המשתנה של כולנו, אז הלכתי ועשיתי עוד אלבום עם יובל חבקין, שסינגל ראשון ממנו יצא לפני חודש".
מה גילית על עצמך כמוזיקאי?
"שכשאתה ממש ממש ממש עצוב, ממש אבל, ואתה לא רואה כלום מנחם, אתה יכול לכתוב את השירים הכי יפים שאי פעם כתבת. חוויה משוגעת. וזה עולם מעניין, כי אתה יכול להוציא דברים שכתבת עכשיו לשמונת קוראיך מהפייסבוק, דבר שמתעתע בעיקר עבור אנשים שגדלו בלי פייסבוק או אינסטה או טיקטוק. ככה מדי פעם אתה מדבר עם האנשים שלך ואומר להם מה אתה חושב. הרבה פעמים לקרוא שיר שכתבת מסביר להם מה אתה חושב, יותר מהר ממך. בכלל, אמנות בשבילי זה קצת כמו חלומות, הדרך של התת-מודע להתגלות. אז הרבה פעמים אני משחרר משהו ואז מסתכל עליו, והוא משנה את הצורה שלו בהתאם להקשר והזמן. באופן טבעי אני נמשך אל המסתורי יותר. יש משהו נפלא ומטורלל בקיום האנושי".
5 צפייה בגלריה
אמנות היא כמו חלומות. אלון אבוטבול (שני מימין) וקאסט "הגרמני" בפסטיבל סיריס מאניה
(צילום: שי ארזואן)
אברהם אבוטבול היה מוזיקאי, משורר, שחקן וחסיד ברסלב, שבגיל 52 התמודד ולבסוף נכנע לגידול סרטני שהתפשט בגופו. המוות היה מהיר – תוך חודש וחצי בלבד. בראיונות-עבר חשף אבוטבול את הבית המעורער והאלים בו גדלו שניהם, ואת הקשר העמוק ביניהם, תוך ניסיון לשבור את מעגל הקונפליקטים המשפחתיים. "הוא נוכח בחיי בשיחות יומיומיות", הוא מודה, "הוא חבר שלי. חסרות השיחות שהיו רק איתו.
"עם כל מת זה ככה. זה משהו אוטומטי אצל בן אדם. את מבשלת ופתאום שומעת את אמא שלך אומרת בראש שלך: 'שימי מלח!'. זה טבעי לך, אבל כשזה קורה את אומרת: 'אולי אני לא אשים מלח? אני לא חייבת'. אצלי זה כשאני צובע דברים, הוא אומר לי: 'תעשה ככה, לא ככה'. אני שומע אותו נוזף בי באוזן כמו אבא שלי. או כשהוא רואה שאני מתגאה ואני אומר לו: 'אתה רואה איזה יופי אני צובע?', ומי שלידי אומר לי: 'עם מי אתה מדבר?'. אבל אתה מגלה שהם שם, שהם פה, הם נוכחים וזה כיף. זאת הכנה לסוף של כולנו ותזכורת לחיות את החיים במלואם במרחב הזה. בגלל זה אם אומרים לך שאתה צריך לשיר, אתה חייב לשיר".
"אני מוערך כלכלית על אמנותי, וזה כיף"
במרץ האחרון העלה אבוטבול לחשבון הפייסבוק שלו שיר שבמבט ראשון נקרא כמו שיר געגועים לארץ. "אני מתגעגע למקום אכזרי / אנשים אוכלים אחד את השני / מוקדם מאוד בבוקר / לא דבר כל כך בריא.. מתגעגע לטסים הכועסים בכבישים / מדברים בגסות וכולם שבורים / עדיין עובד הכישוף קורי עכביש .. קשור והפוך כמו ינשוף / במספריים קהים / מנסה לחתוך את החוטים".
"זה על הדיסוננס הזה", מבאר אבוטבול. "זה מקום קשה, שקורים בו דברים קשים ואתה מתגעגע לזה, מה תעשה. אני לא מנסה להסביר את זה. מה יש להסביר? ככה זה. זה שלך ושם גדלת ושם האנשים שאתה אוהב ואוהבים אותך. ועם זאת. זה כמו משפחה. זאת משפחה".
כשאתה מביט על 15 השנים האחרונות, מה אתה רואה?
"לא יודע איפה להתחיל. במישור המקצועי זאת ברכה, כי היה לי מזל לעבוד עם כל מיני אנשים שאם היית אומרת לי עליהם פעם, לא הייתי מדמיין את זה. מצד שני, אנשים שפעם נראו לי אגדות ובסוף פגשתי ועבדתי איתם, זה עושה משהו לאישיות שלך. אני חושב שלוס אנג'לס זה אחד המקומות שאתה נהיה בהם צנוע על באמת, כי בכל פעם שאתה קצת מרים את הראש, בא מישהו או משהו ומזכיר לך.
"מצד שלישי, זה שלא הייתי תלוי בארץ למטרות פרנסה ויכולתי להרשות לעצמי להתמסר יותר לעצמי פה, במובן של מה אני באמת רוצה לעשות ואיך אני ממלא את הזמן שלי בלי שכל הזמן יש לי משהו בחוץ שמגרה אותי - זה שינה את חיי. כי זאת החוויה הישראלית, תמיד יש איזו עבודה או התנדבות או משהו שאתה יכול להיות חלק מהקהילה, ופה יש המון לבד. זה שחרר אצלי דברים. פלוס זה שאני מוערך כלכלית על אמנותי, וזה כיף".
וזה לא קרה בארץ.
"בלשון המעטה. זה לא אותו עולם, זה עולם אחר לגמרי. לא תמיד אתה מרוויח מיליונים אבל לפעמים כן - ואז זה הללויה! משלמים לי כל כך הרבה על לשחק? אז כן, זה מוזר. אז בגדול הרווחתי את ישראל. בגלל שהמטוסים כל כך זמינים מהרגע הראשון לא הרגשתי שאני עוזב את ישראל אלא מרחיב את הגבולות שלי. אולי זה היה קצת נפשי בשבילי, כדי לא להתמודד עם העזיבה, אבל אני מרגיש שהרווחתי את שניהם. עובדה שאנחנו מדברים ואני לא מדבר איתך במבטא, משרבב מילים באנגלית".
5 צפייה בגלריה
בכל העולם ניגשים אליו בגלל התפקיד הזה. אלון אבוטבול, מתוך "שלג צח"
(צילום: יחסי ציבור)
הרגשת את 7 באוקטובר גם בקריירה שלך?
"הייתי בארץ והרגשתי את זה בכל הגוף ובכל הנשמה, כמו כולם. קיבלתי המון טלפונים שלא רציתי לענות עליהם אפילו. 'אתה בסדר?'. עזוב אותי, לא רוצה לדבר עכשיו. הרגשתי את זה ברמה האישית שלי, לא כל כך במקצועי. ברור שהיו בשנים האחרונות דברים שעצרו תנופה כמו הקורונה והשביתות, אבל אחרי 7 באוקטובר לא יכולת להופיע עכשיו ולשיר ולשמח אנשים. וזה עדיין ככה, כל פעם שאני קצת שמח יש מעצור. ואולי מאז לא באמת ממש-ממש שמחתי. זה צל גדול, ואני לא רוצה כל הזמן להיות מושפע מזה, זה לא בריא. השמש לא שואלת אותי אם לזרוח או לא, אבל זה בא בדברים הקטנים. נניח אם אין לך סתם מצב רוח ואתה אומר לעצמך: 'איך אתה מעז? יש אנשים במצב יותר גרוע'".
אתה רואה את זה גם מבחוץ, כי אתה לא חי בארץ. אתה רואה משהו שאנחנו לא רואים מפה?
"אני לא יודע. אני יכול לראות את שתי הפרספקטיבות אבל אני לא יכול להגיד שאני רואה משהו שאת לא רואה. שהחוץ יגיד את מה שהוא רוצה, זה כבר פוליטיקה".
אתה עוקב אחרי הפוליטיקה בארצות הברית? מושקע בזה רגשית?
"ממש לא. אני לא משפיע, אז למה אני אבזבז את הזמן שלי על זה. 7 באוקטובר השפיע עליי. השריפות באל.איי השפיעו עליי. הרבה פחות, אבל חבר איבד את הבית. זה משפיע. בכלל, אני לא מאמין גדול בדעות, זה סוג של פיקציה ואני נורא אוהב לשנות את הדעות שלי. זה נורא משחרר.
"אני שמח שיש לי נגיעה באנשים. בכל העולם אנשים ניגשים אליי בגלל 'שלג צח', היא עלתה גם בצרפת, בלונדון, ואנשים מתבלבלים ויש שם רגע של הכרת-תודה. לא אנשים שקופצים עליך, אלא איזה אחד שאתה בבוקר עובר לידו והוא מתמלא בפליאה. ואתה חושב: 'בסך הכל החיים שלו טובים עכשיו. היה לו רגע נחמד כזה, רגע טוב. קפץ לו מישהו שהוא לא יודע מאיפה הוא מכיר אותו'. בארץ אני משתעל והקהל בא".
