הדיה של מלחמת העולם השנייה כמעט ולא נשמעים בקרב הקהילה ההררית המבודדת המתגוררת בכפר בשם ורמיליו בסרט האיטלקי "כלת ההר" (Vermiglio). זאת עד לרגע שבו מגיעים אל הכפר שניים: בן המקום אוטיליו וחברו לקרב פייטרו, בן האי סיציליה. זה האחרון הציל את אוטיליו מפני הגרמנים, ויחד הם ערקו מהמלחמה כאשר פייטרו מוצא מקום להסתתר בו באסם השייך למשפחתו של המורה המקומי, שהוא גם דודו של אוטיליו. זוהי נקודת הפתיחה של סרטה היפה מאוד של מאורה דלפרו, שזכה אשתקד בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה, ומתרחש זמן קצר לפני תום המלחמה.
"כלת ההר" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
הסרט מגיע ממסורת של סרטי כפרים איטלקיים שהבולטים בהם הם "פאדרה פאדרונה" של האחים טביאני מ-1977 ו"עץ הקבקבים" של ארמנו אולמי מ-1978 – שניהם זוכי דקל הזהב בפסטיבל קאן, בשנים עוקבות. הביקורת הבינלאומית נוטה חסד לסרטים האלה שמתרחשים במחוזות כפריים שבהם הזמן כמדומה עצר מלכת – "כלת ההר" צולם בצפונה של איטליה, בנפת טרנטינו-אלטו אדיג'ה שבהרי הדולומיטים – ובמרכזם משפחה הנתונה תחת מרותו של פטריארך נוקשה, כאן בדמותו של צ'זרה (טומאסו רניו) שהוא גם המורה היחיד בכפר. צ'זרה ואשתו אדל (רוברטה רובלי) מגדלים שמונה ילדים, בהם שלוש הבנות שבהן מתמקד הסרט, הנאלצות לחלוק יחד מיטה אחת.
האחת היא לוצ'יה (מרטינה סקרינצי), נערה חולמנית שמתאהבת בחשאי בפייטרו; השנייה היא אדה (רקלה פוטריץ') שנוגעת בעצמה בהסתר מאחורי הארון בחדרה, מתבוננת בתמונות פורנוגרפיות שמסתיר אביה, וגוזרת על עצמה עונשים על חטאיה-כביכול; והשלישית היא פלביה (אנה תלר), הבת הצעירה שמרבה לכתוב במחברתה ונחשבת לעילוי הפדגוגי של המשפחה, היחידה מבין הבנות שכנראה תזכה ללכת לבית ספר בעיר.
פייטרו (ג'וזפה דה דומניקו) אינו מרבה במילים, ומכיוון שהוא גם אנאלפבית הדרך העיקרית שבה הוא מביע את אהבתו ללוצ'יה היא באמצעות פתקים שהוא מעביר לה, ועליהם ציורים תמימים של לבבות. פייטרו לומד בכיתת המבוגרים בבית הספר, ואף שהסרט אינו מבהיר זאת – עמימות היא מרכיב מרכזי בו – נראה שהוא לוקה בהלם קרב. דמותו נותרת חידתית ומרוחקת, אבל היא משתלבת ברוח הכללית בבית שבו שתיקות וקור אנושי שולטים. אפילו בשורה על מותו הצפוי של פעוט מתקבלת באיזושהי הבנה אדישה מצד אביו, צ'זרה, שהוא האיש המשכיל היחיד בכפר ושעם תלמידיו נמנים גם כמה מילדיו.
לפני מספר חודשים הוקרן בישראל הסרט האיטלקי הקומי "עולם מפריד בינינו", שסיפר על מורה המגיע לכפר ציורי נידח ומושלג, ממש כמו זה המתואר כאן, ומנסה להציל את בית הספר היחיד בו. אבל כאן הרוח האנושית שונה, וגם האווירה. המורה הנוקשה (יש בפניו ובשערו משהו שמזכיר את השחקן המנוח דונלד סאת'רלנד) אינו מנסה להתחבב על תלמידיו. הוא משמיע להם את יצירתו של ויוואלדי "ארבע העונות", אבל זה רק כדי להזכיר לנו שהזמן באזורים האלה אינו ליניארי-היסטורי אלא מחזורי. הנה, אפילו המלחמה כמו פסחה על המקום הזה המסתתר בינות לפסגות המחודדים של האלפים האיטלקיים. זהו משך זמן הנע בין לידה ומוות ושוב לידה – כפי שאכן קורה בסרט. ברור לנו שהתלמידים בבית הספר יישארו בכפר בדיוק כמו הוריהם, והעזיבה של המקום קשורה רק בנסיבות טרגיות.
"כלת ההר" נדמה לעיתים כסרט המתחפר באמנותיות. פלטת הצבעים הכחלחלה-אפרפרה (הצילום הוא של מיכאיל קריצ'מן הרוסי שהרבה לעבוד עם אנדריי זוויאגינצב, "השיבה") הופכת את הקדרות לאסתטית, אולי אפילו מדי, וקול תקתוקו של אורלוגין כבד נדמה כמו פק"ל בסרטים שמתרחשים בבתים ספוני סודות ומעוטי-רגשות. אבל עבודת הבימוי של דלפרו מקפידה שלא להתענג על הדימויים האלה, ובעזרתם של שחקנים שחלקם אינם מקצועיים היא יוצרת סרט המורכב מרגעים קטנים ויפהפיים. גם השימוש המתוחכם בפסקול, בגשרי קול שבהם הסאונד מסצנה עוקבת נשמע כבר בסופה של זו שלפניה – מקנה לסרט תחושת זמן בלתי שגרתית, של שרשרת של רגעים יותר מאשר רצף ליניארי-היסטורי.
אבל זהו גם סרט על מקום שבו הפטריארכיה שולטת ונשים אינן אלא כלי קיבול להפגנת הזכריות של בעליהן. אלה שמנסות למרוד מגלות שהדבר עולה להן ביוקר, כפי שמעיד גורלה של נערה פתיינית בשם וירג'יניה (קרלוטה גמבה). נערה אחרת, מבלי לחשוף, מגלמת את הסטריאוטיפ המוכר של אישה שהיא קורבן רומנטי. ואכן, חלקו השני של הסרט מזכיר במשהו את "סיפורה של אדל ה.", סרטו של פרנסואה טריפו מ-1975 שבו גילמה איזבל אדג'אני את בתו שבכותרת של הסופר ויקטור הוגו שנפלה קורבן לאהבתה האובססיבית. גם כמה מהגברים אינם יוצאים טוב מהמקום הזה: דינו, למשל (פטריק גרדנר), שהסרט מדגיש את תשוקתו-לשווא באהבת אביו, ואת ההשפלה שהוא זוכה לה מצדו.
צפיתי פעמיים ב"כלת ההר", ורק בצפייה חוזרת אפשר להתענג על המבנה הנרטיבי שלו (שיש מי שיגדירו אותו כמשעמם ו"שום דבר לא קורה"), ולשים לב איך משפט שנאמר כבדרך אגב מקבל משמעות בדיעבד. זהו סרטה השני בסך הכל של דלפרו (את סרטה העלילתי הארוך הראשון, Maternal, היא ביימה ב-2019), ואת העניין שלה במורים – כמו דמותו של צ'זרה – אפשר לזהות כבר בסרט התיעודי הראשון שייצרה, "מורים יקרים" (2008). כוחו של המבט שלה בבני אדם בטבע שמקיף אותם לא רק מעלה את זכרם של אמני הקולנוע האיטלקי שהוזכרו לעיל, אלא גם הופך את הצפייה בסרט לחוויה אנושית ייחודית.
