לעיתים עולמות מדומיינים, בדיוניים בהגדרה, מוצאים עצמם משתלבים במציאות היומיומית שלנו. קחו למשל את דארת' ויידר וחיילי הסער שלו מהיקום "מלחמת הכוכבים", שהפכו לייצוגים מודרניים של דיקטטורה, ואף השתלבו בחיים הפוליטיים של אוקראינה רגע אחרי סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה. מסכת האנונימוס מהמותחן הדיסטופי "ונדטה" מ-2005 (והרומן הגרפי של אלן מור שעליו הוא מבוסס) אומצה כסמל להתנגדות על ידי מפגינים אנטי-ממסדיים בכל העולם. וכך גם במקרה של הגלימות האדומות וכיסויי הראש המזוהים עם דמויות השפחות מהסדרה "סיפורה של שפחה" (שעונתה האחרונה עלתה אמש ב-HOT), שגלשו בין השאר למחאות הציבור כנגד המהפכה המשפטית בישראל. ואכן, העולם הקודר שהגתה מרגרט אטווד בספרה ב-1985 והעיבוד הטלוויזיוני שלו, שיקפו היטב דרך המסך הקטן את התמונה הגדולה על הקיום היומיומי שלנו בעת הזאת.
"סיפורה של שפחה" עונה 6 – טריילר
(צילום: באדיבות הולו)
התובנות השונות כפי שהעלתה אותם אטווד לפני ארבעים שנה על הכתב, ואשר הוסבו למסך הטלוויזיה על ידי יוצר הסדרה ברוס מילר, הפכו לנבואות זעם של ממש, אשר מתממשות כאן ועכשיו בחיים שלנו. האזהרות מאידיאולוגיה שמרנית דתית קיצונית ועלייתו של משטר סמכותני שמיישם אותה, שאלות של זכות האישה על גופה, וסוגיות של הגירה, פליטות ומגדר כולן באו לידי ביטוי ונדונו בעולם הבדיוני הזה, במקביל להתפתחויות בארצות הברית של דונלד טראמפ. אפילו המתיחות עם קנדה, ויוזמות של בידוד אמריקה הבדלנית מהתבל שסביבה, גלשו מאז מקורותיה של האומה המכונה גלעד ב"סיפורה של שפחה" למהדורות החדשות. אולם עתה, עם עלייתה של העונה השישית והאחרונה של הסדרה, עולה השאלה מה נותר לה לחדש בצל האירועים ולצד חזרתו של טראמפ לבית הלבן.
התשובה הקצרה היא שלא הרבה. גדולתה של "סיפורה של שפחה" הייתה מלכתחילה הפחת החיים בספרה של אטווד ובנייתו של העולם שבראה על המסך באופן נאמן למקור ומרשים בכל הנוגע לערכי ההפקה ועיצוב הדמויות. עם מילר כתסריטאי ראשי על ההגה, ועם אליזבת מוס המצוינת בתפקיד הראשי כשפחה המורדת ג'ון אוסבורן, הסדרה מבית הולו הצליחה לעורר הדים ולמשוך אליה קהל צופים גדול בארצות הברית וברחבי הגלובוס - מהגרעין הקשה של מעריצי אטווד ומועדון הקריאה הנאמן שלה, לאזרחים מודאגים ופעילים למען זכויות הנשים ונגד האיסור על הפלות בארצות הברית, ועד לאוכלוסיות רחבות יותר שנהנו גם הן מהייצוג העתידני של האומה האמריקנית הליברלית לשעבר.
אלא שכיום, אחרי חמש עונות מוצלחות, הסביבה הבדיונית הזו מבוססת ומוכרת ולא שונה בהרבה מן המציאות, ועתה הכול תלוי בקווי העלילה שמתרחשים בתוכה ואלו מרגישים מאולצים ולא מפותחים היטב. בנוסף ניכר כי העולם עצמו כבר אינו מובהק, ויוצא דופן כמו בתחילת הדרך. גלימות אדומות כבר אין, והכול נראה אפרורי, דהוי וקודר כמו השגרה הסיזיפית שלנו. לא מן הנמנע שמדובר בתוצאה של פיחות בתקציבי ההפקה, כחלק מהאבולוציה הטבעית של סדרות שכאלה ובמיוחד במצבה הנוכחי של הוליווד. רוב רובן של הסצנות מרוסנות בהיקפן ומצולמות לרוב בחללים סגורים. זה יכול להתקבל על הדעת בהתחשב בכך שהעלילה מתחוללת מאחורי הקלעים של המציאות הפוליטית המדומיינת של הסדרה, וגיבוריה פועלים במחתרת מתחת לפני השטח ומדברים בלחש. אבל היי, אנחנו הצופים לא מאזינים בסתר, ולא מתבוננים דרך משקפת, ו"סיפורה של שפחה" כבר פחות מזמינה אותנו להשתתף בה באופן פעיל וער.
כבר בתחילת הפרק הראשון (הראשון מבין שניים בבימויה של מוס עצמה) מופיע תמרור האט לפני הצומת שבו נמצאת העלילה. תקציר העונות הקודמות כפי שהוא מופיע בפתיחה מזכיר נשכחות מסיפור הרקע של האומה גלעד ומנהיגיה הסמכותנים הנגועים בשמרנות דתית ודיכוי אלים של נשים ומתנגדי משטר, ועד לקווי העלילה האישיים של שתי הדמויות הראשיות - אוסבורן, השפחה לשעבר ואשת המנהיג ווטרפורד, וסרינה ג'וי (איבון סטרהובסקי), שדרכיהן נפרדו ואז התאחדו מחדש בעונה הקודמת מעבר לגבול בקנדה, כאימהות טריות.
השתיים מתחילות את העונה השישית יחדיו על הרכבת לעיר אנקורג' שבאלסקה, בירת ארצות הברית החופשית (שכוללת את אלסקה והוואי המרוחקות משטחה של ארצות הברית, כלומר גלעד). היחסים ההיררכים הראשוניים שלהן כאדונית ושפחה, איבדו מתוקפם במצבן הנוכחי כפליטות במנוסה. למעשה, התלות של סרינה בג'ון גדולה הרבה יותר. בעוד שהשפחה לשעבר, שהפכה למתנגדת משטר, מחוספסת ובעלת חושים הישרדותיים מפותחים, סרינה מוצאת עצמה נטולת מעמד ואחיזה בשטח. האמונה שלה באלוהים עדיין איתנה, עד חסרת מודעות עצמית. כפושעת מלחמה שנודדת בחסות זהותה הבדויה, היא מצויה בסכנה תמידית. סיעתא דשמיא לא עוזרת לה. ג'ון כן, ועל הרקע הזה נפרדות דרכיהן שוב.
הפרקים הראשונים של העונה השישית מלווים את שתי הדמויות הללו במסע המשותף שלהן ואז במסלולים הנפרדים שאליהם הן פונות, ואשר מתנהלים במקביל. בעוד שסרינה חוזרת לחוף המבטחים של גלעד וזוכה להגנתו של המפקד לורנס (ברדלי וויטפורד) שמשנה כיוון פוליטי, לפחות למראית עין, מתוך כוונה ליישם מדיניות ליברלית ופתוחה יותר ביחס לקודמו בתפקיד פרד ווטרפורד הדתי האדוק. הוא קולט מחדש את סרינה ג'וי כנערת פוסטר עבור קהילת "בית לחם החדשה" שהקים, שבה הוא מתכוון לשכן פליטים שישובו לגלעד. כל זאת כשמתחת לאפו המפקד ניק בליין (מקס מינגלה), מעין ראש שב"כ אם תרצו במנגנון השלטוני של גלעד, פועל בחשאי נגד המשטר ביחד עם המחתרת ואחד ממנהיגיה בניכר מארק טואלו (סם ייגר). השניים אף עומדים בקשר עם ג'ון ומסייעים לה כשהיא יוצאת לחלץ את בעלה לוק (או-טי פאגבנלי) מהכלא הקנדי, שם נאסר בגין הרג מרגל מגלעד שניסה להתנקש באהובתו.
לפחות בפרקים הראשונים, העלילה מתנהלת בקצב איטי והיא נישאת בעיקר על דיבורים ופחות על מעשים. בעוד שתי הגיבורות שמות נפשן בכפן ונחושות לקחת סיכונים ולא בהכרח מחושבות, הן עומדות מול הסכנה הגדולה ביותר כדמויות בסדרת טלוויזיה: אובדן עניין של הצופים. זה בהחלט יכול לקרות בעונה החדשה. ההתפתחויות העדכניות לא טוענות אותה באנרגיות חדשות, אבל כן אפשר להגיד שיש בהן תפנית מרעננת ביחס לקו התקיף בכל הנוגע למגזר והמגדר של תפקידי אישה וגבר. פתאום, לא רק שהגיבורות עושות את הדרך חזרה לחיקם המגונן של הגברים, בניגוד לעצות חברותיהן - הן עושות זאת כנשים חזקות ואקטיביות, אבל מבלי לבטל את קיומם של הזכרים כבני אנוש, עם מגוון של רגשות, מצפון ואפילו חמלה. עולם ומלואו. על רקע השיח הפמיניסטי הלוחמני שהניע את הסיפור ואת הסדרה, גם התפנית הזאת היא בגדר מהפכה. כזו שכולנו זקוקים לה גם כדי לזכור שרובנו, או לפחות חלקנו, באותו צד: נגד רודנים, נגד אפליה, נגד דיכוי, ובעד החירויות האישיות. של כולנו.
