לקח לחיים פרשטיין, אחד הרקדנים הקבועים ב"רוקדים עם כוכבים", ולבן הזוג שלו אלירן, כמה ימים לפצח את העסק. אבל אחרי כמה לילות של אזעקות וריצה לממ"ד עם הבן הקטן שלהם ניל, בן הכמעט שנתיים, כשהוא ער לחלוטין מכורח הנסיבות, הם העבירו את המיטה שלו לממ"ד הקטנטן והרדימו אותו שם. בסוף הלילה הראשון הארוך של התקיפה האיראנית הם יצאו מהממ"ד בדירה שלהם, בשכונת בבלי בתל אביב. אחרי שעה ארוכה שבה פיצוץ רדף פיצוץ, הם הביטו מהחלון וראו את שכונת מגוריהם עולה באש. "זה רגע מטורף", הוא אומר בריאיון ל-ynet, "אתה כבר לא לבד. אתה הורה ויש לך אחריות. אתם יושבים בממ"ד, אבל גם על הממ"ד נופלים טילים, ואתה מרגיש כמו רולטה רוסית. בכל פעם שאומרים לך לצאת מהממ"ד זה כמו 'משחק הדיונון', נשארת בחיים ויצאת החוצה".
אתה חי ביותר מסדרה אחת. גם הטלוויזיה שלכם נשארה באוויר.
"אני עובד בתעשייה שחוד החנית שלה זה לבדר, ומדרבנים אותנו לעשות את זה. אנחנו כמו הלהקה הצבאית של המדינה. אני מבין את התפקיד והוא חשוב, אבל מאוד קשה. לפעמים אני יוצא החוצה מתוך עצמי, מסתכל מהצד ולא מאמין שזה מה שאנחנו עושים. עומדים בפאייטים ורוקדים, ומסביב הורים קוברים את הילדים שלהם. אני מרגיש כמו שני אנשים בו זמנית שאחד מחייך החוצה והשני בוכה בפנים. אני לא רואה אנגלי אחרי הפצצה בלונדון קם כרגיל למחרת. רקדתי אתמול בהופעה של עדן בן זקן, הגיעו לשם אלפי אנשים וכולם רוקדים, אנחנו צריכים את זה. אנחנו על-אנושיים, הישראלים".
למחרת התקיפה הראשונה הוחלט לדחות את השקת ספרו הראשון של פרשטיין, "חיים יפים", שאמור היה לצאת חמישה ימים מאוחר יותר. "אבל זה קטן לעומת מה שעברנו בשבועות האלה", הוא מבהיר. "מה עוד מחכה לנו? מה יקרה עוד במדינה היחידה בעולם שלא שונאת יהודים? זה כמו בדיחה על חשבוננו".
בספר שלך אתה מתאר לא מעט אנטישמיות שהופנתה כלפיך וכלפי המשפחה שלך כשהייתם ברוסיה.
"נכון, וציפיתי שאנשים יזדעזעו. אבל הנה, זה היה לפני 30 שנה ועכשיו זה שוב. כל סיפורי האנטישמיות שאני כותב עליהם בספר, זה קופי פייסט ל-2025 באירופה. אני אהיה כן - לא קל להיות אופטימי. אני מרגיש שאיבדתי את התמימות שלי ב-7 באוקטובר. הזיכרון היחיד שיש לי מהילדות זה האנטישמיות ברוסיה. אימא שלי תמיד אומרת שהיה לנו טוב שם, לא עלינו כדי לשפר איכות חיים, אלא כדי שהילדים היהודים שלה לא יסתתרו. מה אני אגיד לילד שלי כשהוא יגדל, יטוס לחו"ל ויפחד להגיד מאיפה הוא? כשהתכוננו לעלות לארץ, אימא שלי אמרה לנו 'אל תספרו שאתם עוזבים לישראל', היא פחדה שירביצו לנו. אז אני אגיד לילד שלי את אותו הדבר? או שאולי שיתגאה בזה ויחזיר גם מכות?".
"בישראל מחבקים הומואים יותר מאשר מחבקים רוסים"
גיבור הספר "חיים יפים" הוא ילד רוסי שמתוודע לעולם הריקודים הסלוניים ומתקדם במעלה סולם החלומות, ונראה שפרשטיין (42), שמפרסם מדי פעם טורים אישיים בנושאים שונים ברחבי הרשת, ניגש להשקתו באותן תשוקה ונחישות שאיתן הוא ניגש ליצירת ריקוד חדש ב"רוקדים". באותה נשימה, הוא מודע לעובדה שהעיסוק החדש עשוי להרים גבות. "זה מצחיק, לא מצפים ממני כרקדן לדברים כאלה, אנשים עומדים להיות מופתעים", הוא צוחק, "אני מבצע צ'ה-צ'ה בפאייטים, ואני עושה את זה ממש טוב, אבל יש בי עוד דברים שנפתחים".
מבחינתך הספר הוא אוטוביוגרפי?
"אני חושב שזאת אוטוביוגרפיה עטופה בפנטזיה ובסיפורים שנתקלתי בהם, זה אף פעם לא המציאות נטו. גם כשאני יוצר ריקוד זה תמיד הסיפור של מישהו, לרוב שלי או של הבנאדם שמולי. אני רואה הכול כסיפורים. אלירן [זינו, בן הזוג שלו, ס"ש] שואל אותי לפעמים מה קורה כי אני הולך ומדבר עם עצמי בקול, מספר את הסיפור. אני אהיה מהזקנים האלה שמדברים לעצמם".
הוא נולד בצ'יליבינסק בברית המועצות לשעבר, עיר תעשייתית גדולה, להורים שעסקו בהוראה - אבא מורה לספרות ואימא למתמטיקה ולאנגלית. המשפחה עלתה לארץ כשהיה בן שש, וכמו לא מעט מאנשי העלייה ההיא, הם עברו תקופת התאקלמות בלתי נמנעת שבה עבדו בניקיונות עד שמצאו את דרכם חזרה אל ההוראה. פרשטיין הצעיר היה משוכנע שהם עשירים כי "היו קונים לי בגדים עם נצנצים לתחרויות ריקוד, ובשבת היינו הולכים לבושים יפה לאולם ספורט ורוקדים ריקודים סלוניים". היום, לדבריו, "הם מאוד ישראלים", כך הוא מאבחן. "הם רואים חדשות בערוצים 12 ו-13, וזה הסממן הכי משמעותי. רוסים לא צופים בזה, אלא רק בתכנים ברוסית. אימא שלי קוראת כתוביות והולכת לקולנוע. לקח להם זמן, אבל הם ישראלים".
ושאר המשפחה? אחיך ואחותך?
"אחי מאוד רוסי, הוא חנון מחשבים, כל הצוות שלו רוסים ואשתו מדברת רוסית, אנחנו נפגשים בארוחות ערב, ואחותי והאחייניות שלי מאוד ישראליות וכל גם הבדיחות שלנו. אחי ואשתו מתוקים, אבל ההומור אחר. יש בישראל 'רוסיה הקטנה', ואני אומר את זה בחום.
"איכשהו אני התערבבתי מאוד מהר. כילד הומו עזבתי את הקן של הילדים הרוסים בריקודים הסלוניים, ובגיל ההתבגרות הייתי צריך למצוא חבורה אחרת שתסתובב איתי בתל אביב למקומות מפגש של גייז. בקליקות שאני פגשתי לא היו רוסים, אז יצא שבגיל די צעיר נהייתה לי חבורה נטולת רוסים. יש רקדנים שפה 20 שנה ויש להם מבטא, כי הם מתקשרים רוב היום ברוסית. אני שמתי לב שנהייתי קצת ערס".
אז הנטייה המינית שלך, שלרוב היא מרכיב מבדל, זירזה את ההתאקלמות שלך בארץ.
"כן, מתברר שבישראל מחבקים הומואים יותר מאשר מחבקים רוסים".
אל מערכת היחסים הנוכחית שלו, עם אלירן זינו, הגיע פרשטיין אחרי מערכת יחסים בת 11 שנה, שהסתיימה "כי שנינו ידענו שזה לא יתקדם הלאה, משהו היה חסר כדי למסד את זה". בדייט הרומנטי השלישי שלהם, פרשטיין בן ה-33 לקח את זינו בן ה-26 לכנס פונדקאות. חודש אחרי הפגישה הראשונה שלהם בטינדר, פרשטיין עמד במקלחת והבין שהוא עומד להציע לו נישואים.
"ידעתי בדייט הראשון שהוא יכול להיות לי בית", הוא נזכר, "לא רציתי את כל מה שקורה בתל אביב הרועשת הזאת, והוא היה משהו אחר. בחור שבדיוק סיים תואר, לא עשה אף פעם סמים. אני צוחק איתו כי הוא חושב שהוא מאוד נורמטיבי, בשבילי זה הדבר הכי מופלא שפגשתי בחיים".
במהלך השנים הקרובות השניים עברו שלושה נסיונות להורות משותפת עם נשים, שלא עלו יפה, עד שהחליטו על הליך פונדקאות. עשרה ימים לאחר אירועי 7 באוקטובר, כשהם שוהים במיאמי, הם פגשו את בנם ניל.
"זה פתח עוד מגירה בלב", מתפייט פרשטיין, "לפני כמה ימים עמדתי במרפסת, היא קצת רעועה ואני תמיד נשען ומסתכל למטה. פתאום כל כך נבהלתי ליפול, בחיים לא פחדתי ככה, כי הבנתי שאם אני אפול אני לא אהיה שם בשבילו. כשאתה בשביל מישהו כל העולם מקבל פרופורציות נפלאות. פתאום אני מבין כמה מטומטם סדר העדיפויות שהיה לי קודם. זה לא רק להיות שם, אתה רוצה להיות בן זוג יותר טוב כדי שמערכת היחסים תחזיק יותר כי אתה לא רוצה לשרוט את הילד".
באפריל האחרון עברו פרשטיין וזינו גיהנום כשהתברר להם שניל וילדים אחרים סבלו התעללות פיזית קשה בפעוטון "חיוכים" שבו שהה בנם. האירוע נחשף לאחר שהשניים אספו את הפעוט מהגן עם פציעה קשה, שהתבררה כשבר ספירלי. צפייה במצלמות האבטחה שתיעדו את המתרחש בגן חשפה את ההתעללות. שלוש המטפלות בפעוטון נעצרו והחקירה בעניינן עדיין מתנהלת. "אנחנו בסדר עכשיו", הוא אומר, "הילד שלנו בריא ושלם וזה מה שהכי חשוב. אין לדעת איך מה שקרה לו בגן ישפיע עליו בעתיד, אנחנו עושים ככל יכולתנו לדאוג ולשמור עליו מכל רע".
מה קשה לך בהורות?
"אף אחד לא אומר לך שאתה לא תישן יותר בחיים, ואני בנאדם שישן הרבה. בשבועות הראשונים הייתי בשוק מחוסר השינה. היום אני לא ישן ואני רגיל, אני קם ב-5:00 כי אני במשמרת בוקר של ניל, אבל בחודשים הראשונים זה כל מה שחשבתי עליו. זה הכי טרגי בעיני".
גם זמן פנוי אין.
"אבל זה לא חסר לי. אני עושה את מה שחלמתי לעשות כל החיים ואז אני מבלה עם הילד שלי. מגשים את עצמי ואז שם את זה בצד ורואה משהו נפלא שגדל. נראה לי איבדתי את כל החברים שלי בדרך לתקופה. כל החבורות וכל ה'לאן נצא', זה נגמר".
ההבדל בינך ובין אלירן ניכר בסגנון ההורות שלכם?
"אלירן הוא בית והמשפחה שלו בית. משפחה מרוקאית דתית. הוא ילד ישיבה לשעבר ויש להם את הערכים הכי טהורים בעולם לגבי הורות ומשפחה. אני לומד ממנו דברים שלא למדתי בחיים. משפחה קולחת, הכל מצחיק אותם, המון אוכל. בהתחלה זה היה אמבולנס. בפעם הראשונה שאכלתי אצלם בשישי הייתי בטוח שזה ייגמר באשפוז. הכול אצלם זה משפחה, אני הייתי בריקודים סלוניים כל החיים וזה תחרות".
לא היה להם קשה עם זה שהוא גיי?
"היה להם מאוד קשה. אימא שלו הייתה מסיעה אותו כל היום בין רבנים בירושלים. הוא עזב את הישיבה ממש בכוח, אימא שלו מאוד התנגדה ולקחה אותו חודשים לטיפולים. הוא ילד מאוד אמיץ. אלירן יותר מופנם, הוא לא מדבר כמוני. ישבתי איתו בהצגה 'את שאהבה נפשי' בהבימה, זה על בחור ישיבה ואימא שלו שקשה לה לקבל את זה, ועל הרצח בברנוער. ראיתי אותו מייבב מכאב מתחילת ההצגה ועד סופה, בחיים לא ראיתי אותו ככה, אחרי שבע שנים יחד. בכיתי לידו כי הוא לא דיבר, הוא פשוט ייבב. אני חושב שהוא עבר גיהנום עם הדבר הזה בשקט, עם עצמו, כשאף אחד במשפחה לא תומך בו. בסוף הוא השיג את שלו".
בטח כשנולד הילד זה עזר.
"כן, זה נגמר. היום אימא שלו מתה עליי - יש לה גם את הבן הגיי, גם נכד וגם את אלוהים, ואיכשהו זה הלך ביחד".
"אני תמיד מתאהב בנשים שאני רוקד איתן"
כשפרצה הקורונה והמגפה סגרה על כולנו, פרשטיין הפעיל למדי הבין שהוא צריך למצוא לעצמו תעסוקה. מאחר והדירה שגר בה אז הייתה בטווח 100 מטרים מהים הוא הרשה לעצמו לבקר בחוף, ומפה לשם התחיל לשרבט לעצמו מחשבות ופתקים. "בשלב מסוים זה התחיל פשוט לזרום ממני", הוא משחזר, "ראיתי את הריקוד של הילד מנקודה A ל-B, שזה כל הספר, והחלטתי לכתוב את הסיפור שלו. ראיתי את הסיפור כולו בדקה ופרסתי אותו ל-600 עמודים". הכתיבה התפרסה על פני חמש שנים והייתה "אחת החוויות הכי עוצמתיות בחיים שלי. אף פעם לא ביליתי כל כך הרבה זמן עם עצמי, לבד".
עושה רושם שמאוד קל לך להיחשף בכתיבה.
"אני חושב ששקיפות זאת מתנה, אני שונא סמול-טוק. אין לי את זה. כשאני מכיר אנשים אני ישר שואל את התכלס. רוצה ישר להיכנס פנימה, אין לי כוח למה שלא אמיתי. והספר הזה הוא הנשמה שלי. בכיתי תוך כדי כל כך הרבה פרקים, והיום אימא שלי, קוראת אותו לאבא שלי כי הוא כבר מבוגר ולא קורא טוב, הם יושבים בבית ובוכים ביחד ומדברים. אבא שלי בן 87 וזה מחזיר אותו אחורה. אח שלי עבר תאונת דרכים קשה כשהיינו ילדים ושכב שנה בבית חולים, הוא היה צריך ללמוד ללכת. בשביל אימא לקרוא פרק על משהו כזה שקרה לפני 20 שנה זה אירוע".
מבחינתך הכתיבה משמעותית כמו הריקוד?
אני לא יכול להסביר לך עד כמה. לאימא שלי יש קופסאות על קופסאות של דברים שהייתי כותב כבר בתור ילד, שירים. זה משהו שיוצא ממני כמו ברז פתוח. רעיונות לריקוד אף אחד לא כותב כמוני. רקדנים כותבים ככה: 'שמינייה ראשונה, שם של תנועה'. אני כותב 'היא באה, המבט – כאב. הלכה, הסתובב, הביאה מתנה, לא נושמים'. אני לא בונה ריקוד כי בריקודים סלונים תמיד יש רצפים של תנועות, זה כמו מתמטיקה ואני לא מצליח לעבוד עם זה ככה.
"אני רואה תמונות. אני מסתכל לאוויר ואני רואה ארבע תנועות מחוברות ותמיד עם אסתטיקה של המבט של בת הזוג. אני גיי, אבל אני מאוד מעריץ נשים ואת המהות הנשית. הדינמיקה שאישה מכניסה לתמונה. הספר הוא מכתב תודה לנשים בחיים שלי. כולן היו כמו אמהות ואחיות ומאהבות בשבילי, החזיקו לי את היד ולימדו אותי הכול, לטוב ולרע. אני תמיד בונה את הריקוד לאישה שאיתי ואני תמיד מתאהב בנשים שאני רוקד איתן, אחרת אני לא יכול ליצור איתן את הקסם".
ברקורד בנות הזוג של פרשטיין ב"רוקדים", בגלגול המחודש שלה בקשת, אפשר למצוא את עדי אשכנזי וגיה באר גורביץ, בשני המקרים הגיע הזוג למקום השני בעונה, ואת יאנה יוסף, בעונה שבה הודח הזוג בשלב מוקדם יחסית של התחרות. "עדי היא אחת החברות הכי קרובות שלי, חברה לחיים, גם גיה ויאנה. ואני רק התחלתי לרקוד עם טיילור אבל לאט לאט אני מתחיל להתאהב גם בה, כי אני רואה את הדברים המדהימים שבה".
יש ביניכם 20 שנה, בלי עין הרע.
"נכון. היא בת 22 וזה פער שצריך לגשר עליו, אבל אני ילד במהות שלי ואני משחק, זה משאיר אותי ילד. אין לי רישיון, אני לומד בפעם הראשונה לנהוג עכשיו. אגב, אני רואה איך טיילור מתמודדת עם סיטואציה מלחיצה הרבה יותר טוב מאיך שאני התמודדתי איתה בגיל הזה, היא ילדה חזקה. מבליגה, שותקת, אם אומרים לה משהו לא טוב היא בוחרת לראות את הטוב".
9 צפייה בגלריה
"אחת החברות הכי קרובות שלי". חיים פרשטיין ועדי אשכנזי, מתוך "רוקדים עם כוכבים"
(צילום: באדיבות קשת 12)
הנוכחות של בן זיני, האקס שלה, איתכם בתחרות מורגשת?
"אני מגיל קטן בתחרויות, ומה שמעניין בתחרות זה שאלה החברים הכי טובים שלך, בשבת אתם הולכים לתחרות במתנ"ס ובסוף התחרות אתה צריך לברך את החבר שלך, או שהוא צריך לברך אותך. הוא מרגיש חרא אבל כולם יחד נוסעים לאכול פיצה וצוחקים ביחד, וזה אחרי ששעה קודם הוא ניסה לרמוס אותך בכל הכוח. אז אנחנו הרקדנים מאוד מורגלים בזה.
"אני אוהב את המוד של טיילור כי אני רואה שזה קצת מדרבן אותה. עברו המון שנים מאז שהם היו יחד, אבל אני רואה שאם אנחנו עוברים אותו, זה משעשע אותה. זה קיק קטן כזה. אם זה היה נוגע לה באיזה מקום רגשי, זה היה לא טוב. אבל זה משחק שהיא נהנית ממנו וזה בריא. גם לי יש חברים בתחרות הזאת, אני מאוד נהנה לעבור אותם".
ההפקה בטח ניסתה ללבות קצת עניינים, להפוך את זה לגימיק.
"ההפקה ניסתה? כל התקשורת. אני כבר ארבע עונות באירוע יח"צ של 'רוקדים' בקשת, פתאום כל השאלות על בן זיני וטיילור, לא הבנתי מה קרה. זה סיפור מעניין, אני מבין את זה ואני יודע שזה יותר מעניין כשיודעים דבר כזה ברקע, אין מה לעשות".
אז אתה מכניס את זה לריקוד?
"לא, לא, אבל אני מבין את האינטרס של התקשורת לדבר על זה, זאת רכילות. להגיד שאני מת על זה? לא ב-200 אחוז. זה מפריע לי? לא, אני מבין את הסקרנות. לראות אקסים מתמודדים אחד מול השני בתחרות זה שיקוף להרבה אנשים. לכולנו יש אקסים. אם אני רואה אקס שלי באיזה אירוע, אני אשמח לראות שהזדקנתי יותר יפה ממנו. מפרגן, אבל רוצה לצאת עם פחות נזק מאחרים. אני חייב להגיד, בחיים לא דיברנו על בן זיני. חוץ מאצל דוד דביר, שיכול לזרוק שקיבלנו נקודה יותר או פחות, אין לו אזכורים".
9 צפייה בגלריה
"הטלוויזיה השתנתה". חיים פרשטיין וטיילור מלכוב ב"רוקדים עם כוכבים"
(צילום מסך, באדיבות קשת 12)
איך אתה חווה את העונות הנוכחיות יחסית לעונות ששודרו לפני עשור-שניים?
"וואו, העולם השתנה, הטלוויזיה השתנתה. הן היו קלאסיות ורגועות ושקטות, העונות האלו הן יותר שואו. אני עשיתי הרמות לפני 20 שנה, וכל הזמן אמרו לי שזה לא טוב, כי יש כלל בריקודים סלוניים מקצועיים שאסור להרים את שתי הרגליים מהרצפה. ה-BBC נצמדו לחוקים, אבל אני לקחתי את לימור אטיאס וטאטאתי איתה את הרצפה. חוץ מלנקות עם השיער שלה את השנדליר הגענו לכל פינה באולפן. אלי מזרחי הצעיר אמר לי 'יותר מדי כאלה, זה לא טוב'. היום נכנסים לחדרי חזרות ואומרים 'עוד הרמות'. הפורמט הנוכחי מינף יפה את התוכנית ההיא".
אתה מבסוט מהמוניטין של הפורמט כריאליטי לא מזיק?
"ברור. הדבר הכי נועז אצלנו זה חשיפה שאת תבחרי לחשוף מהחיים שלך. כשאתה מסיים לצפות ב'האח הגדול' אתה עייף מהקיום של חצי מהאנשים, כי העריכה כל כך הופכת אותם למרושעים, זה נזק עצום. אף אחד לא מרושע עד הסוף או טוב עד הסוף, אבל הם מייצרים דמות והולכים איתה. אני מדבר כל כך בחופשיות, אני אומר את כל מה שאני חושב והם עורכים את זה ככה שזה יהיה אדיב לצופה. לא מקניט ולא מרושע. אתה לא תצא משם עם חרטות לכל החיים על משהו שאמרת".
אחד התהליכים הבולטים שהתרחשו עם השנים בגרסה הישראלית של הפורמט, הוא כנראה עלייתם לגדולה של הרקדנים. מי שהחלו את דרכם כמתווכים, ניצבים תומכים שאמורים לסייע לסלבס לזרוח, עברו לפרונט של הפורמט והפכו לכוכבים בזכות עצמם. נוכחות, מעריצים, תזונאים לעת מוצא (טיילור מלכוב קיבלה נזיפה על טוסט גבנ"ץ שאכלה ב-1:00 בלילה) והכי חשוב, עוקבים באינסטגרם (פרשטיין מחזיק נכון להיום במעל ל-66 אלף). הם הפכו ללב הפועם שמזין את הפורמט מעונה לעונה, או במילה אחת - מנטורים.
9 צפייה בגלריה
"כשאנשים מדברים איתי על התוכנית אני מרגיש שהם מכבדים את המאמץ הזה". חיים פרשטיין וטיילור מלכוב, מתוך "רוקדים עם כוכבים"
(צילום: באדיבות קשת 12)
"יש אבולוציה", מסכים פרשטיין, "וזה גם כי העבודה של הרקדנים בתוכנית הזאת היא לא אנושית. מהבוקר עד הערב אני מורה לריקוד, פסיכולוג, תומך פיזי ונפשי, מוביל, ממציא, כוריאוגרף, מייסד, מנקה רעיונות, הכול. ואף אחד בדרך לא שואל אותך איך אתה, כי אתה תמיד בסדר. אני לא יודע איך אנחנו לא נשברים לפעמים. כשאנשים מדברים איתי על התוכנית אני מרגיש שהם מכבדים את המאמץ הזה. אני מנסה לא לחשוב על זה, כי התפקיד שלנו בתוכנית הוא ללוות מישהו בתהליך שלו, אפשר לנצוץ לידו אבל בסוף זאת ההגדרה שלנו".
נעים לך להיות בפרונט?
"ברור. הכי כיף בעולם. בספר אני כותב שכשהגעתי לשיעור ריקוד הראשון אמרתי למורה שאני מכיר רק את הקידות. אני לא חושב שיש מישהו בפרונט שלא רוצה. כולנו היינו מופיעים קטנים. אימא של טיילור הראתה לי בפגישה הראשונה שלנו סרטון של טיילור כשהייתה בת שמונה, והיא רקדה ריקודי בטן עם שמלה מפורים. בסרטון היא עמדה על במה. שאלתי איפה זה? והיא ענתה 'אצל סבתא בבית אבות'. היא מצאה את הבמה שלה כבר אז".
הרצון להיראות הוא אנושי.
"זה יותר מזה, זה באג. אתה קודם כל רוצה ליצור, אבל אתה כל כך מחפש שאנשים יראו את זה או ימחאו לזה כפיים או יגידו שהם שמו לב. כולנו בפרונט חולים במחלה הזאת, שיראו אותנו. למה פייסבוק ואינסטגרם כל כך מצליחים? אנחנו רוצים שידעו שאנחנו קיימים".
