באוסקר לפיצ'ר אנימציה התחרו השנה שלושה סרטים עתירי-תקציב עם שתי הפקות קטנות ועצמאיות. בצד אחד פיקסאר ("הקול בראש 2") דרימוורקס ("רוז הרובוטית") ואולפני ארדמן ("וואלס וגרומיט: על כנפי הנקמה"). בצד השני הסרט העצמאי והיפה שגם זכה - "עם הזרם" (של הבמאי הלטבי גינטס זילבלודיס), ו"זכרונות של חילזון" (Memoir of a Snail), הפיצ'ר השני של האנימטור האוסטרלי המוכשר אדם אליוט.
בשונה מהפקות-הענק הפופולריות סרטו של אליוט אישי, אינטימי ונעשה במאמץ רב-שנים בטכניקה המאתגרת של סטופ-מושן. בסרטיו הקצרים, בראשם "הארווי קראמפט" (2003) שזכה בפרס האוסקר, הוא יצר פורטרטים של דמויות פגועות ופגומות בטון ייחודי של הומור מלנכולי. "מרי ומקס" (2009), הפיצ'ר הראשון שלו, הציג את הקשר הבלתי-סביר שמתפתח בתכתובת מכתבים בין ילדה בת שמונה מאוסטרליה, מנודה חברתית בגלל כתם לידה על המצח שלה, לגבר אמריקאי מבוגר ובודד עם תסמונת אספרגר ותחביב של איסוף חלזונות. הרעיון של קשר שמתפתח באמצעות מכתבים, ושל חלזונות כסמל לאופי ולאורח חיים ימשיכו להיות מאוד רלוונטיים גם ב"זכרונות של חילזון". 15 השנים שחלפו בין הפיצ'ר הקודם לנוכחי, שנים במהלכן אליוט יצר רק סרט אנימציה קצר אחד, מעידים על מידת המאמץ והמחויבות שנדרשה כדי להשלים את הפיצ'ר השני.
"זכרונות של חילזון" אינו אנימציה שתקלע לטעמם של ההמונים, ובוודאי לא כזו המכוונת או מיועדת ילדים (בארצות הברית הסרט זכה לדירוג R). זוהי עבודה מאוד אישית של יוצר בעל סגנון ונושאים מובחנים, שמשיג שליטה מלאה בטון המסוים שאליו הוא חותר. לאלו שצפו בעבודותיו הקודמות יש מושג ברור אם סרטיו מדברים אליהם. אלו שאהבו אותם ישמחו להיווכח שאליוט ממשיך להתפתח ולהעמיק כאומן מבחינה טכנית ורגשית, בעודו שומר על ייחודו.
אליוט עובד עם פלסטלינה כדי ליצור את מה שהוא מכנה "קלייוגרפיה" (חימר + (רישום) ביוגרפי). בהתאם לכך סרטיו נושאים הדים לאלמנטים ביוגרפיים בחייו. ילדות בודדת בפרבר אוסטרלי מרוחק – כמו הילד ב"מרי ומקס", גרסאות לדמויות אקסצנטריות שהכיר (אביו היה לוליין, כמו אביהם של הילדים גיבורי "זיכרונות של חילזון"), הבן דוד שלקה בשיתוק מוחין בסרט הקצר "בן דוד" (1998), או שיחזור היחסים שהיו לו עם אחיו ב"אח" (1999). הדמויות שבהן הוא עוסק נמצאות בשוליים, לעיתים מנודות, פעמים רבות לוקות בשלל תחלואים פיזיים. גם מה שקורה להן רחוק מלהיות שיר הלל סכריני להעצמה ולהיותם "בדיוק כמונו" (אם איננו מזהים בהן משהו מאיתנו). בסרטו האחרון הדמויות עוברות סדרה ארוכה של אירועים עגומים ואינטראקציות לא-חיוביות. אליוט אינו רוצה ללעוג לדמויות אלו – נהפוך הוא, ובה בעת הוא מצליח לעצב טון של הומור אנושי שעולה מהאופן בו הדמויות מזמינות אותנו לראות את חייהן.
4 צפייה בגלריה
למרות האירועים העגומים, בהחלט יש פה הומור. מתוך "זכרונות של חילזון"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
גרייס פודל (בקולה של שרה סנוק – שיב מסדרת הטלוויזיה "היורשים") משמשת כמספרת של "זיכרונות של חילזון". את ה"ממואר" שלה היא מספרת לחילזון שקיבל את השם סילביה, ודרכו לנו, הצופים. החלזונות שהיא אוספת הם אומנם סמל לאיטיות ולשבריריות, אך לגרייס יש גם יכולת עיקשת להתמודד עם הקשיים של חייה.
דרך הפרטים שאותם היא מספרת אנו עוברים מהיותה עוברית, ילדותה המוקדמת, והתפרקות המשפחה. אמה מתה בגיל צעיר, ואביה פרסי (דומיניק פינון) שהיה אקרובט בצרפת, מידרדר עם מות האם לאלכוהוליזם. הדמות המהותית בחייה של גרייס, זו שאיתה יש לה קשר סימביוטי, היא של אחיה התאום גילברט (קודי סמיט-מקפי). שניהם מטפלים באב, אבל כשגם הוא ימות הם יופרדו ויישלחו לחיות בבתים מרוחקים. הקשר שלהם ממשיך להתקיים באמצעות מכתבים שהם ישלחו זה לזו בילדותם, ובמהלך גיל ההתבגרות.
אינני מתאר את הדמויות הנקרות בדרכם ואת שלל הרגעים המעציבים. בה בעת יש גם רגעים של תקווה, ויותר מכך יכולת של דמויות "מוזרות" להמשיך ולהיות הדבר המיוחד שהן. בכך יש אלמנט חשוב של נחמה. הדברים רלוונטיים במיוחד לדמות של אישה זקנה בשם פינקי (ג'קי וויבר) שתתיידד עם גרייס הילדה, ושתפגין אורח חיים פרוע עם קשר מאוד מוגבל לעובדות המציאות.
העלילה, המושתתת על סיפור זיכרונות, אינה ליניארית אלא מתפתחת כרצף של זיכרונות ומחשבות. אלו משקפים את התודעה הפנימית של גרייס ואת הדרך שבה היא מעבדת את עברה. היא גם תספר לחילזון סילביה על תוכן המכתבים שגילברט שלח, וכך נראה גם רגעים מחייו הלא-פשוטים הרחק מאחותו. מלבד אופיו החזק והלא נכנע, יש לו גם זהות קווירית (שאותה גילברט חולק עם אליוט יוצרו) והדבר מוסיף קושי משמעותי לחייו.
"זיכרונות של חילזון" מרגיש אישי יותר מקודמיו. בעוד "מרי ומקס" התבסס על השראה חלקית מחייו של אליוט, הסרט החדש נשען ישירות על חוויותיו, והדבר מעניק לו עומק רגשי נוסף. הוא גם שאפתני יותר – ארוך יותר, עם עלילה יותר מורכבת, ודמויות משנה שלהן ניתן נפח משמעותי יותר מאשר ביצירות קודמות. סגנונית הוא שומר על המראה הגרוטסקי של הדמויות בעבודות הקודמות, אך מוסיף מרקם עשיר יותר לסביבות ולחפצים. בעוד "הארווי קראמפט" היה פשוט וממוקד, ו"מרי ומקס" התמקד בדיאלוג כתוב, הסרט החדש משלב קריינות עם סצנות דרמטיות ומציע עבודה עשירה יותר ביחס לקודמיו. לא קלים החיים של הדמויות בסרט, אבל מול אפשרות של אובדן וכאב, של נידוי וסבל, מתעצבים החוסן והתקווה לחיים טובים יותר. זוהי עבודת אנימציה יפה, עשירה ומשמעותית.
