ההערכות הרווחות הן שמאז יציאת המשחק "מיינקראפט" (2011) נמכרו כ-350 מיליון עותקים בגרסאות ובפלטפורמות השונות. נכון להיום יש בכל חודש כ-150 מיליון שחקנים פעילים. ובכן, אודה ואתוודה: אני לא אחד מהם. לא אעסוק בדקויות והמורכבויות של המשחק, ומידת ההצלחה באופן עיבודן ל"מיינקראפט: הסרט" (A Minecraft Movie). אביע את דעתי לגבי השאלה האם לאדם בוגר, שלא שיחק את המשחק, יש טעם לצפות בסרט. התשובה הקצרה היא "לא ממש", אלא אם כן אתם חובבי ההומור של הבמאי ג'ארד הס ("נפוליאון דינמיט", "נאצ'ו ליברה") במידה כזו שתוכלו להסתפק בהבלחות של הומור מהסוג שמזוהה איתו, במסגרת מוצר תאגידי.
"מיינקראפט" – טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
באופן מסורתי רוב הניסיונות לתרגם משחקי מחשב לסרטים הסתכמו באכזבות ביקורתיות וכלכליות. אבל בשנים האחרונות יש הבנה הולכת וגדלה של האופן בו ניתן לעבד מבלי לנכר את המעריצים. באופן קצת מגמתי אפשר להשוות בין עיבוד הלייב-אקשן החלוצי "האחים סופר מריו" מ-1993 שעיוות את המשחק ללא הכר (ונכשל כלכלית, כמובן), ו"האחים סופר מריו – הסרט" מ-2023 שהכניס כ- 1.36 מיליארד דולר. אבל גם שלושת סרטי "סוניק הקיפוד" (2020, 2022, 2024), ו"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" (2019) היו הצלחות כלכליות נאות.
העיבוד ל"סוניק הקיפוד" לימד לקח חשוב. כזכור, במעבר מהמשחק לסרט שונה העיצוב של הגיבור הדמות למראה אנושי יותר, כולל שיניים אנושיות. מפלץ היברידי שעורר את זעם המעריצים, והוביל – בהחלטה מאוד חכמה של אולפני פרמאונט – לדחיית יציאת הסרט שתכליתה להשיב לדמות את תווי הפנים המוכרים. הכסף הנחוץ הושקע, הדמות שופצה, והסרט היה הצלחה. לקח חשוב ליוצרים: לא ללכת נגד הדמויות ונגד המעריצים.
"מיינקראפט: הסרט" מתמודד עם אתגר דומה לזה של יוצרי "סוניק". לאסתטיקה הקובייתית של המשחק יש מראה מכוון של פשטות גרפית, שבו כל עץ, אלמנט נוף או חיה מורכבים מבלוקים. לעומת זאת מסרט אנימציה גדול-תקציב יש ציפייה לדימויים מלוטשים. בעוד שהמינימליזם הוויזואלי של המשחק מעודד את השחקנים להפעיל את דמיונם, אנימציה פופולרית מנסה לייתר את הצורך הדמיון. כמי שאינו מושקע רגשית באסתטיקה של המשחק, נדמה לי שיוצרי הסרט מצאו נקודת פשרה בהחלט סבירה. עולם המיינקראפט שומר על מראה בלוקי מובהק, אך הבלוקים עצמם מועשרים במרקמים עדינים יותר, תאורה דינמית ואפקטים שמרככים את הפשטות העיצובית של המקור. לטוב, ומבחינת חלק מהמעריצים לרע, העולם שמוצג בסרט נראה כגרסה "משודרגת" של "מיינקראפט" המשחק.
הבעיה השנייה, לפחות מבחינת חלק מהמעריצים, היא העלילה המושתתת על הרעיון של "ג'ומנג'י" – כלומר הישאבות של דמויות בשר ודם לתוך עולם המשחק, עם המהלך המוכר של למידת חוקי המשחק כדי שיצליחו לשרוד. את דמות השחקן המכונה "סטיב" (האווטר שאותו מתפעלים השחקנים במשחק) מגלם ג'ק בלאק. הוא האדם הראשון שנקלע למשחק, ולמד את סודותיו, והוא גם ידריך את הנשאבים הבאים לתוכו.
4 צפייה בגלריה
רגע, את הפיגלינים אפשר לאכול? מתוך "מיינקראפט: הסרט"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
העלילה מתחילה בפרולוג מהיר ודחוס שמתאר את קורותיו של סטיב ב"אווברוורלד" (עולם המשחק). האופן בו למד להתמודד עם זומבים, "קריפרים" ו"פיגלינים", והיתקלותו במכשפה החזירית מלגושה בעולם ה"נת'ר" (הגיהינום של ה"אוברוורלד"). הוא מטיל על חיית המחמד הזאבית-קובייתית שלו משימה: להבריח מעולם המשחק קובייה זוהרת ויקרת-ערך. הקובייה תוביל לשאיבתן של הדמויות האחרות פנימה.
הנרי (סבסטיאן יוג'ין הנסן) הוא ילד חכם במיוחד, עם ליפסוס וכישרון עיצוב ובנייה שלא זוכים להערכה ראויה בעולם הרגיל. דמות שעוצבה כ"שחקן טבעי" של המשחק שטרם מצא את ייעודו. הוא ואחותו הבוגרת-צעירה דון (אמה מאיירס) עוברים לאחר מות הוריהם לעיירה נידחת. בהגיעם אליה הם פוגשים את מתווכת הבתים נטלי (דניאל ברוקס). זמן קצר לאחר מכן הנרי זוכה להכיר את גארט "איש הזבל" גאריסון (ג'ייסון מומואה), הדמות הקיצונית בחבורה שעתידה להישאב למשחק. אלוף משחקי מחשב שהיה בשיא תהילתו אי שם בסוף שנות ה-80. למרות שהוא מסובך כלכלית הוא ממשיך לטפח הופעה ואישיות גדולה, צבעונית ושחצנית – כל זאת ביחס הפוך לאינטליגנציה שלו. הדמות מזכירה קצת את בילי מיטשל, אלוף משחקי ה"דונקי קונג" שאישיותו הגבולית הונצחה בסרט התיעודי המשעשע The King of Kong (2007). בשונה משלוש הדמויות האחרות והקונבנציונליות יותר שיישאבו ל"אוברוורלד", "איש הזבל" נראה כנושא סממנים מובהקים של טיפוסים מסרטיו הקודמים של ג'ארד הס.
4 צפייה בגלריה
נפוליאון דינמיט, נאצ'ו ליברה, ועכשיו איש הזבל. מתוך "מיינקראפט: הסרט"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
כשהם יישאבו לעולם המשחק סטיב יהפוך למדריך שלהם (ושל הצופים הפחות-בקיאים). יש גודש של התרחשויות ופרטים מוזרים ואינספור "ביצי פסחא", אבל הדמויות עצמן שטוחות והצירוף שלהן לחבורה מאולץ. מעבר לצרכי הייצוג התקין (שתי נשים, אחת מהן שחורה) לא נראה שלתסריט של כריס באומן, הובל פאלמר ונייל וידנר היה מושג מה לעשות עם הדמויות שלהן. באומן ופאלמר מגיעים עם רקע קודם בעבודה על פרויקטים של ג'ארד הס (למשל, סדרת הטלוויזיה "נפוליאון דינמיט" ו"מאסטר מיינדס"), ואילו לוידנר יש רקע מוגבל יותר כמי שכתב וביים סרט בודד וקטן לפני יותר מ-20 שנה.
ג'ארד הס מביא ל"מיינקראפט: הסרט" את סגנונו הקומי המובהק: הומור אבסורדי, דמויות מוזרות ותחושה של נונשלנטיות מכוונת. הוא מצטיין ביצירת עולמות שבהם הדמויות פועלות לפי לוגיקה פנימית משונה, מה שהופך אותו, על הנייר, לבחירה מוצלחת לבניית עולם המשחק שבו שחקנים יכולים לבנות טירות מעופפות או לרכוב על חזירים. עם זאת, השילוב של הסגנון הזה עם "מיינקראפט" לא תמיד חלק, בעיקר מפני שהמשחק עצמו נשען על חופש יצירתי של השחקן, בעוד שהסרט דורש נרטיב מובנה. בנוסף, הסרט לא נצמד לחוקי המשחק באופן קפדני, והדבר עשוי לעצבן חובבים טהרנים.
בתור אדם שלא יודע מהי אליטרה, פנינת אנדר, אבקת בלייז ומה הן הקומבינציות הייחודיות לשילובן ויצירתן, אני חייב לומר שמה שלא ידעתי לא הטריד אותי. מה שכן הפריע הייתה התחושה של גיבוב התרחשויות ופרטים, ושל מהלכים עלילתיים מגושמים. החלק המשעשע ביותר הוא קו עלילתי מצומצם שמתרחש במקביל בעולם "הרגיל" ובו "איכר" (דמות בלי שחקן NPC) מהמשחק יוצא דרך פורטל לעולם האמיתי, ושם נקלע לסיטואציית חיזור אגרסיבית מצידה של אישה מבוגרת בשם מרלין המגולמת ע"י ג'ניפר קולידג' ("הלוטוס הלבן"). זהו המקום שבו ג'ראד הס ושות' אינם משרתים את צרכי העיבוד של המשחק, ויכולים להתפרע עם הדמויות. הסרט מיועד, אם כן, לחובבי המשחק הצעירים, ולחובבי הס שמסתפקים במועט. לגבי כל השאר - בהחלט ניתן להימנע.
