52 שנה אחרי ש"הטנגו אחרון בפריז" יצא למסכים וחולל שערוריות, סרטו של הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י עדיין מעורר עניין, יצרים, מחלוקות, ויכוחים ודיונים. כזכור, הסרט תיאר יחסים טעונים, אכזריים וסוערים בין אלמן אמריקאי מזדקן (מרלון ברנדו) לבין בחורה צעירה (מריה שניידר) בדירה בבירה הצרפתית. הסרט נאסר בשעתו להקרנה באיטליה בטענה כי הוא פורנוגרפיה זולה ו"סרט נתעב, נטול מוסר", בעוד שעל ברטולוצ'י נגזרה חצי שנת מאסר על תנאי ונשללה ממנו הזכות להצביע בבחירות במשך חמש שנים. (אזהרת טריגר: הכתבה הבאה מכילה בתוכה תיאורים של אונס ותקיפה מינית)
"טנגו אחרון בפריז" – טריילר
(צילום: באדיבות FEED YOUR HEAD)
בריאיון שהעניקה ב-2007 ל"דיילי מייל" הבריטי, אמרה שניידר כי הרגישה שברנדו ממש אנס אותה בסצנת האונס האנאלית, שבה נעשה שימוש בחמאה. "מרלון אמר לי: 'מריה, אל תדאגי, זה רק סרט'", אמרה שניידר. "במהלך צילום הסצנה, אפילו שמה שברנדו עשה לא היה באמת - אני בכיתי דמעות אמיתיות".
הנפשות הפועלות שעמדו במרכז הסקנדל אומנם כבר לא בחיים - ברנדו מת ב-2004 ושניידר נפרדה מאיתנו ב-2011 בגיל 58 בלבד, אחרי מאבק במחלת הסרטן, אבל הסרט השנוי במחלוקת עדיין מצליח לספק כותרות. כך למשל ב-2016, דלף לרשת וידאו המתעד מפגש עם ברטולוצ'י שנערך שלוש שנים קודם לכן, שבו הוא מודה שהוא וברנדו תכננו וצילמו את סצנת האונס ב"הטנגו האחרון בפריז" ללא ידיעתה של שניידר.
ז'סיקה פאלו, בימאית הסרט "להיות מריה": "לקראת הצילומים, דיברתי עם הרבה אנשים שהתנסו בהרואין והבנתי מהם שהכמות שמריה לקחה הייתה גדולה – ארבעה גרם ביום, וזה המון. כשיש לך בגוף כל כך הרבה הרואין זה מבודד אותך"
"החמאה הייתה רעיון שעלה למרלון ולי לפני שצילמנו", הוא אמר. "אבל הייתי, באופן מסוים, אכזרי כלפי מריה, מכיוון שלא אמרתי לה מה עומד לקרות. עשיתי את זה כי רציתי לקבל ממנה תגובה של אישה, ולא שחקנית. רציתי שהיא תגיב כמי שהשפילו אותה. אני חושב שהיא שנאה אותי ואת מרלון כי לא סיפרנו לה על כל עניין החמאה, שמשמשת כחומר סיכה". מייקו, בנו של ברנדו, הזדעק אז. "זו לא האמת. למה הם מעלים את זה עכשיו? זה לא נכון. זה לא האדם שאבא היה. ברטולוצ'י מדבר בשם עצמו", טען, ואף העלה את האפשרות שברטולוצ'י חשף את הסיפור מאחר והוא זקוק לעבודה או לכסף.
הסקנדל הזה רדף את ברטולוצ'י עד מותו שנתיים לאחר מכן, ב-2018. אגב, כשראיינתי את ברטולוצ'י ב-2003, ניכר היה שהוא מתייסר על מה שקרה באותם צילומים בפריז. "כשאני חושב על היחסים האירוטיים ב'הטנגו האחרון בפריז' אני רואה שחור וטרגדיה, בגלל שמרלון ברנדו היה דמות מאוד הרסנית".
5 צפייה בגלריה
"מריה, אל תדאגי, זה רק סרט". מריה שניידר
(צילום: Dove/Daily Express/Hulton Archive/Getty Images)
גם בשנים האחרונות, "הטנגו האחרון בפריז" ממשיך לחולל פולומסים ורעש. מה גם שמדובר בעידן ה-MeToo#, שבו הפקות קולנוע נעזרות במתאמי ובמתאמות אינטימיות. לפני שנה וחצי, הסינמטק של פריז ביטל את הקרנת "הטנגו האחרון בפריז" בעקבות מחאות ארגוני נשים ואף הודה כי קיבל איומים. "אנחנו בית קולנוע, לא מבצר. אנחנו לא יכולים להעמיד בסיכון את ביטחונם של אנשי הצוות והקהל", אמר פרדריק בונו, מנהל הסינמטק. "אנשים אלימים התחילו לאיים והעמידו את ההקרנה ואת הדיון שנועד להתקיים בעקבותיה בסכנה מוגזמת, כך שהיינו חייבים לוותר".
"מריה לא שמרה את הטראומה לעצמה"
עכשיו מגיע למרקע הביתי סרט עלילתי חדש, שמתמקד בחייה הסוערים והמיוסרים של שניידר - "להיות מריה" (שיהיה זמין החל מ-4.9 ב-VOD של HOT ו-yes, ובאתר של "לב סרטים"). הסרט, שאותו ביימה ז'סיקה פאלו ובו מככב מאט דילון כמרלון ברנדו, מסתמך באופן חופשי על ספרה של ונסה שניידר, בת דודתה של מריה. הסיפור של "הטנגו" ושניידר נגע לבמאית באופן אישי. היא יודעת דבר אחד או שניים, מקרוב, על ברטולוצ'י.
"כמו מריה, שלוהקה בגיל 19 ל'הטנגו האחרון בפריז', גם אני עצמי התחלתי את הקריירה בתעשיית הקולנוע בגיל הזה - הייתי מתמחה על הסט של 'החולמים' של ברטולוצ'י, כך שתמיד שמעתי על הסיפור של סצנת האונס ועל מריה", סיפרה פאלו עת נפגשנו בבר אפלולי-אדמדם, במתחם ארמון פסטיבל קאן. "תמיד סוקרנתי לדעת מה קרה באמת, איך ברנרדו באמת ביים את מריה. מאז גדלתי בתעשייה והפכתי לעוזרת-במאי, ובגיל 23 כבר הייתי חלק ממילייה מאוד גברי. ראיתי במו עיניי את סוג האלימות וההשפלה ששחקנים עברו לפעמים. כשהספר של ונסה שניידר יצא, הסתקרנתי מאוד לקרוא אותו ולראות את נקודת מבטה של בת משפחה".
פאלו מעידה שמה שהכי הציף אותה בקריאת הספר היה "שזכינו לגלות מי הייתה מריה של שנות ה-70. בניגוד לנשים וגברים אחרים שהיו קורבנות בתקופה ההיא של תקיפה מינית או אונס, מריה לא שמרה את הטראומה לעצמה; היא באמת דיברה בגלוי, בדרך מאוד ישירה וקולנית - והיה לה ולדיבור שלה תפקיד משמעותי באותה תקופה. זה מאוד נגע בי. מריה חשפה את מה שקרה לה - אבל לא הקשיבו לה, אפילו לא קצת. זה עניין אותי להתמקד בעובדה שהאישה הזו עברה טראומה, דיברה עליה - אבל אף אחד לא רצה להקשיב".
שניידר הופיעה בהמשך בסרטים נוספים, צרפתים ובינלאומיים, למשל "זהות גנובה" המופתי של מיכאנג'לו אנטוניוני לצד ג'ק ניקולסון, ובמקביל נאבקה בשדים ובבעיות נפשיות וגם התמכרה לסמים. ב-1974 הפגינה נועזות והתוודתה שהיא ביסקסואלית. כעבור שנתיים, בעיצומם של צילומי הסרט "קליגולה", היא אושפזה בבית חולים לחולי נפש ברומא יחד עם המאהבת שלה. אחרי נטילת מנת יתר וניסיון התאבדות, שניידר השתקמה ושבה לשחק בסרטים. הסרט האחרון שלה היה "ג'יגולו צרפתי" ב-2008.
את חושבת שמריה התמכרה לסמים בגלל מה שקרה ב"הטנגו האחרון בפריז"?
"ובכן, אני חושבת שזה אכן קשור לטראומה העמוקה שהיא חוותה. נפגשתי עם רבים ממקורביה, בפרט עם חברה אחת שהייתה לצידה במשך 17 שנה, והרגע היחיד שבו נוצר ביניהן מרחק היה בשל ההרואין. בגלל שמריה הייתה מכורה והחברה לא. כמובן שבגלל שאלה היו שנות ה-70, מריה התנסתה בכל מיני חומרים - אבל בזמן צילומי 'הטנגו' היא לא נגעה עדיין בהרואין, והיא לא הייתה מכורה. זה קרה רק בהמשך.
"ברטולוצ'י מעולם לא ביקש ממריה סליחה. רק אחרי שמריה מתה, ברנרדו אמר שהיא מתה מוקדם מדי, צעירה מדי, ושהלוואי שהיה לו זמן נוסף להתנצל. אבל היה לו זמן. עברו כמה עשורים בין הסרט ועד למוות שלה. ברטולוצ'י אמר שמריה תמיד טענה שהוא גנב לה את החיים - וזה נכון לגמרי. והוא מעולם לא התנצל"
"לקראת הצילומים, דיברתי עם הרבה אנשים שהתנסו בהרואין והבנתי מהם שהכמות שמריה לקחה הייתה גדולה – ארבעה גרם ביום, וזה המון. כשיש לך בגוף כל כך הרבה הרואין זה מבודד אותך".
פאלו אומרת שהסרט שלה, עוסק "במבט ובחשיבות שלו – מריה ללא ספק סבלה מהמבטים של אלו שעשו איתה את הסרט, אבל גם מהמבט של הקהל ומהדימוי ש'הטנגו' הקרין חזרה עליה. במובן מסוים היא הצליחה להרחיק עצמה מהמבט הזה דרך ההרואין. כמובן שההתמכרות הייתה כתוצאה ממה שהיא חוותה בצילומי 'הטנגו'. זו הייתה דרך לשכוח את עצמה - מצב של נימול וריחוק מהסביבה".
את חושבת שברטולוצ'י אי פעם הבין או קיבל את מה שקרה?
"ברטולוצ'י היה איש נבון וכמובן שהוא היה מודע עמוק בלב להשלכות של מעשיו. בראיונות אתו, ברטולוצ'י אמר שהוא רצה להשפיל את מריה, בגלל שרצה דמעות אמיתיות. הוא מעולם לא ביקש ממנה סליחה. רק אחרי שמריה מתה, ברנרדו אמר שהיא מתה מוקדם מדי, צעירה מדי, ושהלוואי שהיה לו זמן נוסף להתנצל. אבל היה לו זמן. עברו כמה עשורים בין הסרט ועד למוות שלה. ברטולוצ'י אמר שמריה תמיד טענה שהוא גנב לה את החיים - וזה נכון לגמרי. והוא מעולם לא התנצל. אז אני בטוחה שלפחות היום, במבט לאחור, הוא היה גאה לדעת שסוף סוף עכשיו מקשיבים למריה".
היית רוצה ש"להיות מריה" יצית דיון על מבנה הכוח בעולם שלנו?
"השאלה העיקרית מבחינתי היא כמה רחוק אדם יכול ללכת עבור ובשם האמנות. כשמשהו כזה קורה על הסט - כבר לא מדובר באמנות. כשבמאי רוצה לגעת באמת הטהורה ביותר - להתחקות אחר הרגש האמיתי של השחקן – אני משוכנעת שזה משהו שאפשר להגיע אליו בעבודה משותפת. כך בדיוק עשיתי עם אנה מריה ורטולומיי, שאותה ליהקתי לתפקיד מריה שניידר".
מותר להגיד "לא"
ורטולומיי בת ה-26 היא שחקנית ילידת רומניה, שגדלה בצרפת והחלה לשחק בגיל 10, ובשנים האחרונות הפכה למבוקשת ומוערכת, בעיקר בצרפת ("האירוע" שזכה ב"אריה הזהב" בוונציה, "הרוזן ממונטה כריסטו"), אבל גם בעולם ("מיקי 17").
"לא פחדתי לגלם את מריה שניידר", אומרת ורטולומיי, שמצטרפת לשיחה. "האמת היא שדווקא די התלהבתי כי הרגשתי שעבור שחקנית זה ממש בגדר מתנה. הרגשתי שהניואנסים של התפקיד כל כך שונים ואינטנסיביים ביחס לתפקידים אחרים, שפשוט התחננתי שהוא ייפול לחיקי".
אבל הדרך שלה לתפקיד לא הייתה כלל פשוטה. פאלו לא הייתה בטוחה בהתחלה שוורטולומיי היא זאת שראויה לגלם את שניידר. "התחלנו חזרות ובחזרה השלישית ז'סיקה לקחה אותי הצידה ואמרה: 'אני לא חושבת שזה יעבוד. אני מחפשת את מריה שניידר וזו לא את'. ז'סיקה רצתה וקיוותה למצוא את מריה שניידר ככה, ברחוב, בליהוק מאולתר. התאכזבתי שלא קיבלתי את התפקיד, אבל גם הבנתי למה ז'סיקה מתכוונת. מריה ואני כל כך שונות - היא הייתה ציפור, ואני אדם שנאחז יותר בשליטה".
בסופו של דבר, פאלו לא מצאה את השחקנית עליה פנטזה וחזרה אל ורטולומיי. "אחרי שנה, ז'סיקה התקשרה אליי. זה היה בכריסמס - אז זו הייתה מתנת החג שלי. היא אמרה: 'האם נוכל להיפגש שוב?'. די הופתעתי כשהיא הציעה לי את התפקיד. ז'סיקה הייתה אמיצה מספיק להסתכל מעבר למראה שלי ולהצליח ליצור משהו חדש. בתור הכנה, ז'סיקה נתנה לי כל כך הרבה חומרים: שיחות, סרטים, קטעי ארכיון. לצערי אין הרבה ראיונות עם מריה. פגשתי את ונסה, בת הדודה שכתבה את הספר שעליו מתבסס הסרט שלנו, אבל היא כיבדה אותנו מספיק כדי לא להתערב יותר מדי בתהליך היצירה".
"נפגשנו עם רבים מהאנשים שהכירו אותה מקרוב ועם אנשים שהתנסו בסמים, כדי להבין מה הייתה יכולה להיות המשמעות של הפן הזה בחיים שלה. אחד מהם אמר לי שכשאתה עושה הרואין, זה במטרה ליצור בועה משל עצמך, כי אתה רוצה לחתוך את עצמך מהסביבה. ההרואין עזר למריה לא להרגיש יותר את המבטים שהופנו אליה".
ופאלו מוסיפה: "רציתי באמת לגרום לאנה מריה להכיר את מריה מבפנים, כך שברגע שהיא תגיע לסט היא תרגיש את החופש ותוכל לתת את הביצוע הכי טוב שאפשר. כמובן שהיא אדם אחרי לגמרי ממריה, ולכן היה לי חשוב מאוד ללוות אותה ולא לאכזב אותה, כך שנחלוק את המסע הזה יחד".
בתקופה שבה צילמו את "הטנגו האחרון בפריז", למרבה הצער לא היו מתאמי ומתאמות אינטימיות. אתן בוודאי נעזרתן בכאלה.
פאלו: "התפקיד של מתאם אינטימיות חשוב מאוד ולכן כן הייתה לנו אחת: מישהי שלא מתערבת בשום צורה בבימוי שלך, מבחינת המיזנסצנה או השוטים, אבל נמצאת שם. קודם כל כדי לקבל את ההסכמה של השחקנים, ושנית כדי להגן עליהם. כשיש פיזיות מסוימת בסצנות, עליה לוודא שהם לא יגעו זה בזה או לא יעשו משהו שאחד הצדדים לא מעוניין בו. המטרה היא לתת תחושה מנחמת ותחושת ביטחון וכבוד לשחקנים, וזה משהו שמבחינתי היה קריטי".
5 צפייה בגלריה
"מריה בזמנו הייתה ילדה בת 19 שעמדה מול אגדות. כיום, בנים ובנות שמגיעים לסט בגיל העשרה, חשוב שיוכלו לומר 'לא'"
(צילום: באדיבות yes)
וורטולומי: "מתאמת האינטימיות וידאה שמאט דילון ואני מתואמים. היא נתנה לנו קודים ותנועות למקרה שבמהלך סצנת האונס לא ארגיש בנוח וכך אוכל לתת לה סימן, כדי שתוכל להפסיק אותה. זה לא קרה בסוף, כי הייתי בסדר. יחד עם זאת, הסצנה כן הייתה מציפה רגשית, בגלל שהאלימות והברוטליות בה היו כל כך אינטנסיביות. גם אני, חרף זה שגוננו עליי וחרף זה שידעתי מה הולך לקרות, עבורי זה היה אלים מאוד. תדמיין לך מישהי כמו מריה שלא ידעה שזה הולך לקרות. מריה אמרה שהיא הרגישה ששני גברים אנסו אותה בו זמנית: ברנדו וברטולוצ'י, ואני חושבת שזה נכון. מבחינתה - מריה השחקנית ומריה האישה - שני הצדדים שבה הרגישו שנאנסו. זה גם מעלה את השאלה של: 'מה זה אונס?'. מריה אמנם לא נחדרה על-ידי ברנדו, אבל זה עדיין היה אונס כי הייתה אגרסיה והוא נגע בה באזורים אינטימיים. לא היית רוצה שהשותף שלך למשחק יעשה דבר כזה. גם הבמאי ברטולוצ'י בגד בה - והבגידה הזו היא גם אונס".
פאלו: "מריה בזמנו הייתה ילדה בת 19 שעמדה מול אגדות. כיום, בנים ובנות שמגיעים לסט בגיל העשרה, חשוב שיוכלו לומר 'לא'. ואם יש איזו סצנה שיש בה מיניות, אז שיהיו מודעים למה דורשים מהם ושלא פתאום ישנו דברים וידחקו בהם או יפתיעו אותם ויילכו רחוק ממה שהוסכם מלכתחילה".
מסתבר שאחרי טראומת "הטנגו האחרון בפריז", שניידר שמרה על גבולות ולא הסכימה לעשות דברים שלא התאימו לה. "ב'להיות מריה' ישנה סצנה שבה מריה מצטלמת לאחד הסרטים שלה, ואז מבקשים ממנה להוריד חולצה, מבלי שיש לזה קשר למהות הסצנה. היא אומרת: 'לא'.
ביחס למדינות אחרות, למה לדעתכן לקח לצרפת כל כך הרבה זמן לדון בסוגיות כמו Metoo#?
"אלוהים יודע למה זה לקח כל כך הרבה זמן. עכשיו יש תזוזה ומשהו השתנה. כשהתחלתי לחפש מימון ל'להיות מריה' זה היה קשה. אנשים אמרו לי: 'מה הטעם בנקודת המבט של מריה שניידר? לא צריך ללכת לכיוון הזה ולא צריך לגעת בנושא הזה', אבל עכשיו יש שינוי מהותי. היום זה כבר די התהפך. הדברים שאולי היו יכולים להתרחש עד ממש לאחרונה, כבר לא יכולים לקרות".
וורטולומיי חותמת את המפגש בטענה שהדברים עדיין יכולים לקרות כעת: "הסיפור של מריה שניידר התרחש אמנם לפני 50 שנה, אבל הוא מהדהד את המציאות היום. הוא עדיין יכול להתרחש בימינו. למרות שכיום אולי מכניסים יותר אנושיות לתעשייה, וזה מצוין בעיניי. אפילו העיתונאים יותר פתוחים לסיפורים של קורבנות: להקשיב להם, לשאול אותם למה, לשאול על הרגשות שלהם. אבל בזמנו למריה לא היו העיתונאים האלה שיעמדו לצידה. כשהיא אמרה שמדובר בתעשייה מסוכנת אף אחד לא שאל אותה למה או בגלל מה. יחד עם זאת, הרוע והאופל האלה עדיין מתגנבים אלינו לפעמים".
איך למשל?
"כשאת לא מבוססת מספיק כשחקנית, יש גורמים שגדולים ממך שיכולים לעשות לך מניפולציות. כשאתה מתחיל אתה יותר פגיע כי אין לך בסיס, אין לך כלום, והדבר הכי בולט בסרט זה שלמריה לא הייתה תמיכה. לא תמיכה משפחתית, לא תמיכה רגשית. היא אמרה פעם בריאיון שמדובר בתעשייה מסוכנת ושהיא לא הייתה ממליצה לאף אדם צעיר להיכנס אליה - ומרגישים שהיא מתכוונת לזה.
"אני התחלתי את הקריירה בגיל 10 ויש לי המון מזל שההורים שלי השקיעו מהזמן שלהם כדי לוודא שהילדה שלהם בטוחה. עכשיו יש לי את הכלים להתמודד, אבל זה יכול להיות קשה גם היום. הייתי על סט של סרט וביקשו ממני לעשות משהו שהרגיש לי די מסוכן, ולא הסכמתי לקחת את הסיכון. אגב, לא משנה אם אני עובדת עם במאי או במאית. אני מרגישה בטוחה כשבני אדם מתנהגים כראוי. אני לא מפלגת לפי מגדר".
אם הותקפתם מינית אנא פנו לקווי החירום לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית - 1202 לנשים, 1203 לגברים. אם את או חברתך במערכת יחסים שיש בה פחד או אלימות – חייגי 118, המוקד הארצי של הרווחה - 24 שעות ביממה, לקבלת יעוץ וליווי
