"כל העולם במה, וכל הגברים והנשים רק שחקנים", כך כתב וויליאם שייקספיר ביחס לכל בן ובת אנוש, אך הדבר נכון במידה כפולה ומכופלת כשמדובר במריה קאלאס - הדיווה הגדולה של האופרה במאה ה-20. "מריה" (Maria) סרטו של הבמאי הצ'יליאני פבלו לריין, מנסה לבחון את החיים שהוקדשו לאופרה, ולעשות זאת באמצעות שזירה של החיים והבמה למארג דחוס. אולי דחוס מדי. "מריה" מתחיל בסיומו של אותו "מחזה מוזר ורב-תהפוכות", בבוקר ה-16 בספטמבר 1977 כאשר מתגלה גופתה של קאלאס (בגילומה של אנג'לינה ג'ולי) בביתה המפואר והגדוש בשדרת ז'ורז' מנדל בפריז. מציאת הגופה מניעה מונטאז' ארוך של רגעים בחייה של קאלאס בעודה מבצעת את "אווה מריה" מתוך "אותלו", האופרה של ג'וזפה ורדי. משם הסרט חוזר שבוע לאחור ופורש את חייה של הגיבורה בזיכרון ובדמיון בימים האחרונים שנותרו לחייה.
"מריה" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
זהו חלק שלישי בטרילוגיה שבה לריין בוחן דמויות של נשים מפורסמות בנקודת זמן שבה חיי הפאר הם עבורן כלא פיזי ומנטלי. "ג'קי" (2016) בחן את דמותה של ג'קי אונסיס בשבוע שלאחר רצח בעלה, "ספנסר" (2021) את הנסיכה דיאנה הלכודה בחופשת חג מולד כפויה עם בני משפחת המלוכה. "מריה" הוא סרט מעניין לא רק בפני עצמו, אלא גם באופן שבו הוא מתפקד כחלק מטרילוגיה, וכולל היבטים המזכירים את שני הסרטים הקודמים. שימוש במכשיר נרטיבי של ריאיון עיתונאי (כמו ב"ג'קי"), הדהוד של היבטי אימה ואיבוד שליטה נפשית (כמו ב"ספנסר"), ושימוש בחפצים סמליים שמעצבים מיתיות בעלת ממד טראגי.
אחרי שלריין שיתף פעולה עם נטלי פורטמן ב"ג'קי" ועם קריסטן סטיוארט ב"ספנסר" (שתיהן היו מועמדות לאוסקר המשחק על תפקידיהן) מגיע תורה של אנג'לינה ג'ולי. היא מביאה לתפקיד את המראה, הקול ואפילו הדים מהפרסונה הציבורית בנקודות שבהן זה משתלב עם היבטים בחייה של קאלאס. לא ניתן להתיימר להחליף את קולה של קאלאס, בוודאי כשמדובר בשחקנית שמעולם לא הייתה זמרת אופרה מקצועית. בזיכרונות העבר, ובהקלטות שלהן הדמויות מאזינות במהלך הסרט, נשמע הקול המקורי. בציר העלילתי המתרחש בהווה, הזמן שבו הקול של קאלאס כבר היה רחוק מאוד משיאו, בוצע מיקס שבו הקול של ג'ולי משלים ומערער את זה של קאלאס.
3 צפייה בגלריה
רק רציתי לשיר. ולהתרפק על ספות מעוצבות בחללים אירופאיים אלגנטיים. אנג'לינה ג'ולי, מתוך "מריה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
למרות שהנוכחות הציבורית של ג'ולי אף פעם לא דעכה, היא ממעטת לשחק בסרטים. בין 2011-2019 היא שיחקה רק בשלושה תפקידי לייב אקשן, כששניים מתוכן היו בסרטי "מליפיסנט". בשנים 2020-1 היו לה שלושה תפקידים – ורק באחד מהם ("עד במנוסה") היא שיחקה את הדמות הראשית. את הזמן שלה היא העדיפה להקדיש לגידול הילדים, בימוי סרטים, שליחויות הומניטריות והתכתשות משפטית עם בעלה לשעבר. כאן היא מבצעת חזרה לתפקיד שהיה אמור להבטיח לה מועמדות לאוסקר: דמות גדולה מהחיים, דיווה הנעה בין מציאות ודימיון, הווה ועבר, זו שחייה היו על במת האופרה וגם כשירדה ממנה היא נותרה עליה. המשחק של ג'ולי מרשים טכנית אבל מתקשה לחדור ללב ולטלטל בעוצמה טראגית-אופראית. זה יותר מדי מעושה, לא מספיק אנושי, וכך גם הסרט בכללותו. כנראה שלחברי האקדמיה היו תחושות דומות, מכיוון שהם לא זיכו את ג'ולי באחת מחמש המועמדויות לפרס השחקנית.
דירתה של קאלאס, ששוחזרה בקפידה, גדושה בפסלי ראשים, תלבושות מפוארות, ופסנתר כנף שהיא מרבה לפקוד על הזזתו למען רסיטל שכבר לא יתקיים. את הדירה חולקים איתה המשרת האישי והנאמן פירוצ'יו (פיירפרנצ'סקו פאווינו) שמנסה לגונן על בריאותה המתערערת, ומנהלת משק הבית ברונה (אלבה רורוואכר) שתמיד תגיב בהערכה מופרזת כאשר אדוניתה תשיר לפניה. האסוציאציה הבלתי נמנעת של נקודת מוצא זו היא עולם התעתועים שבו חיה כוכבת הסרטים האילמים נורמה דזמונד ב"שדרות סאנסט" (1950) של בילי וויילדר.
קאלאס מכורה לכדורי מנדרקס, תרופת הרגעה שמאז נאסרה לייצור בגלל ההתמכרות הקשה והנזקים שצריכה קבועה שלה מחוללת לכבד וללב. התמכרות זו מאפשרת לה לצוף במצב ביניים תודעתי שבו היא יכולה לחרוג משיממון ההווה אל רגעים גדולים בחייה. אלו הופעות בלתי-נשכחות על הבמה, או ממערכת היחסים המורכבת עם אהבת חייה, טייקון הספנות היווני אריסטוטל אונאסיס (האלוק בילג'ינר).
להזיות כדורי ההרגעה יש פרסוניפיקציה בדמות כתב טלוויזיה שמגיע לראיין את קאלאס ושמו מנדרקס (קודי סמית-מקפי), לסרט הקרוי "לה קאלאס: הימים האחרונים". זהו מכשיר נוח המאפשר להציג לה שאלות, ולקבל ממנה תשובות ישירות על חייה ואומנותה. כשקאלאס יוצאת אל רחובות פריז עם העיתונאי והצלם שמלווה אותו היא אומרת לו: "איתך אני לא חייבת להופיע, בגלל שכול האחרים מופיעים". ומיד חבורת גברים פריזאית, המוצבת על רקע מגדל אייפל, מבצעת את "המקהלה הצוענית" מתוך "הטרובדור" של ג'וזפה ורדי. הריאיון התודעתי מחלק את הסרט לשלושה חלקים: "מריה", "אמת חשובה" ו"ירידת מסך".
ברמת המציאות השבוע האחרון כולל מפגשים עם המנצח ג'פרי טייט (סטיבן אשפילד), שמנסה לעזור למריה למצוא שוב את ה"לה קאלאס" שאבד לה. מנגד ישנו ד"ר פונטנבלו (וינסנט מקיאנה) שמביא בשורות לא-פשוטות לגבי בריאותה המדרדרת והאופן שבו השירה הופכת למסוכנת עבורה. ישנו גם מפגש עם האחות יאקינת'י (וולריה גולינו) שמתחבר אל זיכרונות נעורים לא פשוטים מתקופת הכיבוש הגרמני של יוון. בסרט יש רמזים עבים, גם אם הוא נמנע מלהציג את הדברים ישירות, שהאם ליטסה (לידיה קוניורדו) סרסרה בשתי בנותיה.
הדמות של אונאסיס חוזרת בכמה סצנות, שיחדיו מהוות מעין סיכום של מערכת היחסים. מראשית החיזור האגרסיבי, לאופן שבו לקח אותה מבעלה הראשון ג'ובאני מנגיני (אלסנדרו ברסאנלו), ההתחככות של קאלאס עם הנשיא קנדי (קספר פיליפסון) במסיבה ולאחר מכן בשיחה בארוחת בוקר, בזמן שאונאסיס כבר החל לחזר אחרי ז'קלין קנדי (סצנה מיותרת בתכלית), ולבסוף סגירת המעגל על ערש הדווי של אונאסיס ב-1975.
3 צפייה בגלריה
מתי מתחילה ההופעה של משה פרץ בלובי? אה, קודם נרד לקזינו? אין בעיה. מתוך "מריה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
בין לבין נשמעים לא מעט מהביצועים המפורסמים של קאלאס כשהם משולבים ומהדהדים רגעים ספציפיים בחייה, ובמיוחד באהבתה לאונאסיס. כך, לדוגמא, האריה O mio babbino caro (מהאופרה "ג'אני סקיקי" של פוצ'יני) מרמזת על הפונקציה הפסיכולוגית של הקשר עם אונאסיס (שהיה מבוגר ממנה ב-18 שנים), או Sempre libera מ"לה טרוויאטה" של ורדי בהקשר של הצהרתה מול אונאסיס ש"זו אינה שאיפתי להיות פסל בארון". וכמובן, במונטאז' הפרידה מהחיים שמסיים את הסרט, היא שרה את Vissi d'arte - האריה מ"טוסקה" של פוצ'יני שמתחילה במילים: "חייתי למען האמנות, חייתי למען האהבה". קשה להאמין שמעריציה של קאלאס ייוותרו אדישים לחיבורים אלו.
"מריה" הוא לא סרט "מרים". הוא שואב מגורלן הטראגי של גיבורות אופרה, ומעצב חיים בתוך מסגרת הזמן שבה הם הולכים ואוזלים. זו לא "רפסודיה בוהמית" או "רוקטמן" עם הופעות צבעוניות וחיים אישיים פרועים, אלא סרט על דעיכה בלתי נמנעת של כישרון גדול. הוא עוסק באמנות שרלוונטית לקבוצה לא גדולה של משוגעים לדבר, ועושה זאת בדרך שספק אם תשכנע את הבלתי-משוכנעים. אפילו הקול הבלתי נשכח והעל-זמני לא תמיד מצליח להתגבר על סגירותו ודחיסותו של הסרט.
