אמש (שלישי) נודע כי העיתונאית סילבי קשת הלכה לעולמה בגיל 94. קשת הייתה ידועה רבות בזכות טורה "חץ מסילבי קשת", שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" החל מראשית שנות ה-70 ועד 2005, כשפרשה. חזרה אל המילים שכתבה לאורך השנים, באירועי מפתח שונים בהיסטוריה של מדינת ישראל, חושפים בדיוק את הדמות שהייתה - חדה, מושחזת, עוקצנית ונוקבת.
"חץ מסילבי קשת" היה מזוהה בעיקר עם ביקורותיו הפוליטיות, כשדרכו הגיבה העיתונאית על אירועי השבוע השונים. "מהר מאוד הפך הימין את הסדר. הסתה! שיסוי! זה ייגמר רע!", כתבה בסוף השבוע שלאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995. "כאילו הם הקורבן. ומי הצועקים הגדולים? לימור ליבנת ואהוב התקשורת האלקטרונית, גנדי. ביבי נתניהו ועושי דברו לא מציגים קבלות שאמר בנתניה ובמקומות אחרים, שרבין לא בוגד, לא רוצח ולא אויב. הוא יריב טועה.
"מעניין, המחבל שרצח אותו לא משתמש בטיעונים סהרוריים אלא בטיעונים של הליכוד נטו. ביבי, שאין כל סיבה לא להאמין לו שהוא נחרד ומזועזע מן הרצח, הוא שעשה דה-לגיטימציה של הממשלה, שנשענת על 'רוב לא ציוני'. הוא זה שהכריז שרבין הוא שפוט של ערפאת ומקבל פקודות ממנו, וכי הממשלה מאותתת לחמאס לבצע פיגועים בגדה ובקו הירוק. הוא אמר שההפגנות האלימות של 'זו ארצנו' הן מחאה פאסיבית. אומנם הכריז (רק כנשאל) מפקידה לפקידה, כי הליכוד היא מפלגה שומרת חוק, אך לא מחה במילה על דברי הבלע האנטי דמוקרטיים של פעילי 'זו ארצנו'".
עוד כתבה אז: "שעת המבחן של ביבי נתניהו, ראש האופוזיציה, הייתה בהפגנת האיימים בכיכר ציון שנערכה בסיסמה 'העם לא הצביע'. נניח שלא ראה ממרום שבתו במרפסת מעל הכיכר (הוא לא תפס את האסוציאציות?) את תמונות הזוועה של רבין במדי גסטאפו. הוא שמע את השאגות הנוראות שחזרו על עצמן כל הזמן: 'בדם ואש את רבין נגרש', וראה איך גירשו את דוד לוי. ואם אחרי הקריאות הקצובות האלה לא הכריז שהוא מפסיק את ההפגנה, קם והלך בהתרסה - שלא ייתמם עכשיו. הרי יבוא רגע ההתפייסות המפוברקת. אך אחרי הסתה של שנים, לא נורא אם ישמע קצת הימין במשך ימים בודדים את הזעם של הנפגעים. כי כל מי שהיה בעצרת ההיא נרצח גם הוא קצת, באותו רגע נורא".
את זעמה על ראש הממשלה נתניהו הביעה קשת לא אחת לאורך השנים, כך גם כתבה בשנת 1999 לאחר הבחירות בהן הפסיד, ואהוד ברק ניצח: "כבר נמצאים אנשים העושים ממנו גיבור טראגי. הוא לא גיבור ולא טראגי. כי מהשגב של תפקידו ומעמדו הגיע לקלון. ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדותינו נבחר בעזרת קללות, השבעות, לחשים וקמעות. ונהנה כשמנשקים את ידיו. הוא השאיר אחריו אדמה חרוכה ומפלגה חרוכה, עד כי גרם לה כמעט להיות מפלגת לוויין של ש"ס.
"הוא הביא להשחתת מידות, זילות ובוז לשלטון החוק ולממשל תקין, ותרבות שלטון מחליאה. יצחק שמיר אמר עליו שהוא מלאך חבלה. הוא שבר את כל חוקי המשחק. הסית, השתולל, הפחיד. וכל מעשיו הלא הם כתובים בספר השחור. והוא ייזכר אולי כהערת שוליים בהיסטוריה. לא הצילום בכותל ביום הבחירות ובוודאי לא הלחשים והקמעות של הרב כדורי עזרו לו הפעם. כדורי התגלה בכלל כנאחס שלו. היכה הברק ב'איש החזק' והיהיר הזה. היה לו רגע אחד של חסד אחרי שלוש שנים שנראו כנצח: כאשר הסיק מהר את המסקנות והתפטר, וחסך מעצמו את ליל הסכינים הארוכות מאנשיו, ואפילו עשה מחווה של נימוס וברכה אלגנטית למנצח. אך בהכירנו אותו, עודנו תוהים מדוע אמר שהוא מתכוון להתפטר ולא שהוא מתפטר. ורק כאשר נראהו יוצא בחוץ לעבר הזריחה, או השקיעה, יד ביד עם שרה הבוכייה – נאמין לכך".
נתניהו הוא לא הפוליטיקאי היחיד שהתמודד עם חמת זעמה של קשת בטורה. "ברווז צולע, גבר מת (פוליטית) מהלך", כתבה על אריאל שרון באפריל 2004. "ראש ממשלה תחת עננה. תחת ערפל. תחת לחץ. מפרפר. תחת המלצה להגשת כתב אישום. אוהדיו מודים שהוא ממשיך לנהל ישיבות בהומור ובאירוניה הידועים שלו. מה שמזכיר את הביטוי השגור 'התלוצץ עם רופאיו', בכל פעם שמנחם בגין היה מתאשפז. לעזאזל עם החמלה לאיד שלהם. שיישקו לו.
"כולם הרי יודעים שהוא שרדן סדרתי בלתי-מתכלה. רק שמעון פרס יכול לשוות לו. הוא שרד את כל מעלליו, את כל מלחמותיו וקרבותיו העקובים מדם, את כל נכלוליו, כל מעשיו ומחדליו. את כל מי שעמדו מעליו מלפניו מאחוריו ומתחתיו. עד עכשיו איש לא יכול לו. ומי שכבר זוממים לרשת אותו - שיישקו לו".
כשנה לאחר מכן, חודשים ספורים לפני ההתנתקות, כתבה קשת קטע שכותרתו היה "שלוש מדינות לשלושה עמים": "שילמנו מיליארדים להתנחלותם, נשלם מיליארדים להעברתם. מגיע להם פיצוי, אך יש להם עיניים מאוד גדולות. למה לא? ככה הרגלנו אותם. תנו להם את חולות ניצנה הזהובים, השמורה האחרונה, תנו להם מאדמות קיבוץ נחל עוז, תנו להם פיצוי נוסף כאילו הם בנגב, למרות שאולי יגורו 30 דקות מתל אביב. יאללה, למה שלא ינחלו אותם בהרצליה פיתוח, בקיסריה, למה לא באכזיב, שלפני שנים הכריז עליה אלי אביבי כמדינה עצמאית? הוא אשר אמרתי. שלוש מדינות לשלושה עמים. ישראל, פלסטין והמתנחלים".
ברוב הטקסטים שלה עסקה קשת בעניינים פוליטיים מרכזיים, אך לעיתים הייתה עוסקת גם באירועי תרבות או באירועים שאינם היו הרי גורל. כך כתבה למשל כשפנינה רוזנבלום הודיעה כי בכוונתה להתמודד בבחירות לכנסת בסוף שנות ה-90: "היא הודיעה והופיעה כמובן בכל אמצעי התקשורת, כקוריוז. ולמה לא בעצם? למה אסור לה מה שמותר לרון לאודר, מלך הקוסמטיקה האמריקני, הפטרון של ביביהו, שרץ ונכשל למשרת מושל מדינת ניו-יורק?
"מה היא יכולה כבר להזיק בכנסת יותר מביביהו? היא יודעת לעשות מניפולציה של התקשורת אפילו טוב ממנו, וזה לא עולה לה פרוטה, ואין לה יח"צנים ופינקלשטיינים. תלמידי תיכון הגדירו את חתונתה המתוקשרת כ'אירוע השנה'. היא מצליחנית, כולם מתפלשים לרגליה. היא לא מתנשאת, ולכל אלה המצקצקים על רמלת האנטליגנציה שלה: סליחה, מה היא פחות חכמה מהמיניסטר יהושע מצא, או מח"כ חיים דיין, שדאג להתפייס עם אשתו לעיני כל. כך ייאה, היידה פנינה, לשלטון!"
