במשך שני עשורים טיילור סוויפט ביססה את מעמדה ככוהנת הבלתי-מעורערת של שירי הפרידות - והפכה את שברון הלב לתעשייה שלמה. שירים כמו We Are Never Ever Getting Back Together, Dear John או White Horse הפכו לפסקול חובה לכל לב שבור ולקריאת העצמה נשית שאינה תלויה בזוגיות. אבל אז נכנס לתמונה ארוסה הטרי, שחקן הפוטבול טראוויס קלסי, ויחד איתו - אלבומה החדש The Life of a Showgirl, שבו נחשפת סוויפט אחרת: מאוהבת, רגועה ומאושרת.
הסינגל שפותח אותו, The Fate of Ophelia ("גורלה של אופליה"), הפך בתוך שעות לאחד הלהיטים הגדולים בקריירה שלה. עם צאתו בחודש שעבר הוא שבר את שיא ההאזנות היומי בספוטיפיי, צבר מאות מיליוני צפיות ביוטיוב ונחת במקום הראשון במצעדים בלמעלה מ-40 מדינות. הקליפ - שבו סוויפט רוקדת בתפאורות מתחלפות - טשטש את הגבולות בין הבמה לחיים והצית גל פרשנויות ברשתות החברתיות, כשמעריצים מנסים לפענח כל רמז לקשר עם קלסי - מהכדור שהיא מחזיקה, דרך מספר החולצה המופיע על הדלת ועד המשפט "נשבעתי אמונים לקבוצה שלך". אבל מאחורי כל הדיונים על אהבה, פוטבול וקליפים, מסתתרת שאלה אחת מסקרנת יותר - מי היא בעצם אותה אופליה שמהגורל האכזרי שלה נחלצה טיילור סוויפט בזכות האהבה?
אופליה, פרי דמיונו של ויליאם שייקספיר במחזה "המלט", היא אחת הדמויות האיקוניות ביותר בתולדות התיאטרון והתרבות, כשהיא נחשבת לסמל ליופי טרגי ולשיגעון. אופליה, בתו של פולוניוס, היא אהובתו של הנסיך המלט - צעירה תמימה שנקלעת למאבקי כוח, פוליטיקה ותשוקה שאינם שלה. כשאביה נרצח והמלט דוחה אותה, עולמה קורס. היא מאבדת את אחיזתה במציאות ולבסוף טובעת בנחל.
אופליה לכודה בין שלושה גברים שקובעים בשמה מהם אהבה, צניעות או כבוד. היא נקרעת בין נאמנות למשפחה לבין האהבה, בין ציות לחברה לבין תשוקה פרטית. כשהמלט רוצח את אביה ודוחה אותה באכזריות, היא נשארת ללא קול וללא זהות. אפילו את מותה לא רואים על הבמה, הוא מתואר על ידי גרטרוד, מלכת דנמרק, אימו של המלט.
"שָׁם עֵץ שֶׁל עֲרָבָה נָטוּי עַל פְּנֵי הַנַּחַל, וְלֹבֶן צַמַּרְתּוֹ נִשְׁקָף בִּרְאִי מֵימָיו, אֵלָיו יָרְדָה עִם צְרוֹר זֵרֶיהָ הַנִּפְלִים, שֶׁל מַרְגָּנִית, נוּרִית, סִרְפָּד, וְזֶה הַצִּיץ, שֶׁשְּׁמוֹ בְּפִי רוֹעִים עַזֵּי-לָשׁוֹן הוּא גַּס, אַךְ עֲלָמוֹת צְנוּעוֹת קוֹרְאוֹת לוֹ: “יַד־הַמֵּת", נכתב לפי תרגומו של שלונסקי בתיאורה של גרטרוד שדרכו לנצח תזכר אופליה, ודרכו היא תתעצב כסמל. "וּכְשֶׁטִּפְּסָה לִתְלוֹת אֶת מִקְלְעוֹת פְּרָחֶיהָ, עַל דָּלִיּוֹת הָעֵץ, נִשְׁבַּר עֲנַף-אַכְזָב, וְהִיא נָפְלָה פִּתְאֹם, עַל כָּל מִקְלְעוֹתֶיהָ, לְנַחַל-הַבָּכוּת; בְּגָדֶיהָ נִפְרְשׂוּ, וְרֶגַע כְּבַת-יָם נִשְּׂאוּהָ עַל הַמַּיִם, בְּעוֹד הִיא מְזַמְּרָה פִּרְקֵי שִׁירוֹת מִקֶּדֶם, כְּמוֹ הָיְתָה יְצוּר לֹא חָשׁ בְּצָרָתוֹ, אוֹ נוֹעֲדָה לִהְיוֹת, מִטֶּבַע בְּרִיָּתָהּ, שׁוֹכֶנֶת נְהָרוֹת. אַךְ לֹא אָרַךְ הַזְּמָן, וְשִׂמְלוֹתֶיהָ, שֶׁכָּבְדוּ מֵרְווֹת הַמַּיִם, מָשְׁכוּ הָאֻמְלָלָה מִנֹּעַם-זְמִירוֹתֶיהָ לָמוּת בְּטִיט יָוֵן".
אבל הסיפור שלה לא הסתיים שם. 400 שנה אחרי שדמותה עלתה על הכתב לראשונה, אופליה חיה יותר מאי-פעם - מציוריו של מיליי ועד לקליפים של לנה דל ריי. גרטרוד מספרת כיצד אופליה נפלה למים ו"טבעה", אך לא ברור אם זה היה מקרה, התאבדות או אולי מעשה של השלמה שקטה. אולי דווקא היעדר המבט הישיר הזה הוא שיצר את המיתוס וגרם לעניין אמנותי מתמשך בדמותה. אופליה היא ייצוג תרבותי שחוזר שוב ושוב – בין אם כקורבן, כמוזה או כקריאת תיגר – סמל של צייתנות נשית, מחיקה של קול, ושיגעון כתגובה לעולם גברי מדכא.
אסתטיקת האישה העצובה
כשהיה רק בן 23, ממש באמצע המאה ה-19, ישב הצייר הבריטי ג'ון אוורט מיליי על שפת נהר ההוגסמיל שבפאתי לונדון וצייר. לפי הסיפורים, בזמן שהתמודד עם נחילי יתושים ועם תנאי לחות כבדים, הוא עמל על הרקע לציור שיהפוך לאחד המפורסמים בתולדות האמנות - "אופליה". הנחל הקטן, הצמחייה הירוקה והפרחים הלבנים שתיאר בקפדנות יצרו תפאורה שקטה ומלאת חיים, לרגע שבו הדמות הטרגית ממחזהו של שייקספיר עומדת לשקוע במים.
באותם ימים נושאים ספרותיים היו פופולריים במיוחד, ואופליה נראתה למיליי בחירה מושלמת. את הדמות גילמה המודלית אליזבת סידל, אמנית צעירה ודוגמנית קבועה של חוג הציירים הפרה-רפאליטים, שלימים נישאה לדנטה גבריאל רוזטי ומתה ממנת יתר של אופיום. אחרי שברחו מהנהר חזרה אל העיר, במשך שבועות שכבה סידל באמבט מים פושרים שחומם מלמטה במנורות, כדי לדמות את רגע מותה של אופליה. יום אחד כבו המנורות, היא הצטננה קשות, ואביה איים לתבוע את מיליי כדי שיממן את הטיפול הרפואי.
אבל ההקרבה השתלמה. הציור שהוצג לראשונה באקדמיה המלכותית בלונדון ב-1852, זכה להצלחה אדירה. כשהוא נצמד לתיאור רגע מותה של אופליה שנופלת למים מוקפת פרחים, הציור הפך לדימוי המזוהה ביותר עם הדמות (סוויפט גם משחזרת אותו בפתיחת הקליפ שלה ובעטיפה שלו). ברבות השנים הפך גם לדימוי המזוהה עם "אסתטיקת האישה העצובה" (sad girl aesthetic) שבו עוסקים רבות במחוזות האקדמיים של חקר האמנות.
אחרי מיליי, רבים נוספים ציירו ציורים דומים של "אופליה". ארתור יוז צייר אותה מספר פעמים, גם ג׳ון ויליאם ווטרהאוס, ז'ול בסטיאן-לפאז' ונוספים. היא גם עוררה את תשומת ליבם של יוצרי הסרטים - לאורך השנים נוצרו אינספור גרסאות קולנועיות לדמותה, האחרונה בסרט "אופליה" משנת 2018, בבימויה של קלייר מקארתי ובכיכובה של דייזי רידלי. אבל עוד קודם לכן גילמו את הדמות שחקניות כמו ג'ין סימונס בעיבוד הקלאסי של לורנס אוליבייה מ-1948, הלנה בונהם קרטר בגרסה של פרנקו זפירלי מ-1990, וקייט ווינסלט בעיבוד מ-1996.
אופליה הפכה סמל של נשיות, טהורה ויפה במותה יותר מבחייה. רגע הטביעה שלה יצר תפיסה רומנטית של שיגעון נשי - לא כזעקה, אלא כיופי. "לשחרר את אופליה מהטקסט, או להפוך אותה למרכז הטרגי שלו, משמעו לנכס אותה לצרכים שלנו", טענה מבקרת הספרות וחוקרת התרבות היהודייה-אמריקאית, איליין שוולטר במאמרה על אופליה. "היא נהפכה לסמל נשי של היעדר, שיקוף לחלק הנשי של המלט - והיא צומצמה".
שוולטר טענה שאם נפסיק להסתכל על אופליה כמו שנהגנו עד כה, דרך עיניים גבריות, תתגלה לנו דמות אחרת. "אני רוצה להציע במקום זאת שאופליה כן מחזיקה בסיפור משלה, שסיפור זה הוא מה שהביקורת הפמיניסטית יכולה לספר - לא סיפור חייה, לא סיפור אהבתה - אלא דווקא ההיסטוריה של איך ייצגו אותה", כתבה.
בעת הזו, 400 שנה אחרי שטבעה בנחל בדנמרק והרבה לפני טיילור סוויפט, אופליה מצאה את עצמה גם במצעדי המוזיקה. ואולי דווקא כשדמותה קיבלה פתאום מנגינה ומילים - נגלתה לנו האופליה האחרת - זו שגם יכולה לייצג את עצמה, ולא מתוך עין גברית.
מבוב דילן ועד לנה דל ריי
אחד הראשונים לכתוב שיר על אופליה היה בוב דילן, שלפני כ-60 שנה הוציא את השיר Desolation Row. לאורך 11 דקות, עובר דילן דרך דמויות כמו סינדרלה, רומיאו, פנטום האופרה, איינשטיין, הגיבן מנוטרדאם ונוספים. ביניהם הוא שר גם על אופליה - "עבורה אני חש פחד גדול", נכתב במילות השיר, "ביום הולדתה ה-22 היא כבר נחשבת רווקה זקנה. בעיניה, המוות הוא מעשה רומנטי. היא עוטה שריון ברזל, מקצועה הוא דתה, וחטאה - חוסר החיות שבה. ועיניה, אף שהן נשואות אל הקשת הגדולה של נוח, נודדות שוב ושוב בחזרה - אל רחוב הייאוש".
אחרי דילן, ב-1975 שאל רובי רוברטסון עם להקת The Band - "אופליה, לאן נעלמת?"; ארבעה עשורים אחר כך, ב-2016, הפכו The Lumineers את שמה לפזמון קליט עם השורה Oh, Ophelia, you’ve been on my mind, girl, since the flood. בין לבין שרו עליה גם אמנים נוספים כמו גרייטפול דד, פינק פנתרס ונטלי מרצ'נט שקראה לאלבום שלם על שמה.
גם בישראל כתבו עליה שירים יוצרים כמו לאה גולדברג, יהונתן גפן או אהוד מנור: "שם עץ של ערבה רכון על מי הפלג / עלי הכסף משתקפים בתוך מראת גלים / לשם נשאה זרים, פרחי אפור ותכלת / זרי סרפד ומרגנית וסחלבים סגולים", כתב מנור ושרה יהודית רביץ כשהם נצמדים לתיאור מתוך המחזה.
יש שיאמרו שאופליה גרמה לרבים לכתוב עליה שירים גם בזכות שמה שמתגלגל בניגון יפה על הלשון. "תמיד הוקסמתי מהשם של הבחורה הזאת", אמר רוברטסון למגזין Melody Maker בשנת 1976, "אני אוהב את אלמנט המסתורין. לפעמים אני כותב שיר, והלחן נובע ממילה או משורה, ולפעמים זה הפוך".
"היה לי בראש את המוזיקה הרבה זמן עד שהתחברו המילים",הסביר בעבר ווסלי שולץ מלהקת The Lumineers, בריאיון ל"אנטרטיימנט וויקלי". "'אופליה' עוסק באנשים שמתאהבים בתהילה, באור הזרקורים שיכול להיראות כמו מזנון אינסופי, אבל בעצם אתה רק נוצץ ובהיר לרגע בעיניי אחרים. השיר מדבר על האכפתיות כלפי האנשים שסביבי, ועל התהייה אם כולנו נצא מזה בסדר".
אבל לעומתם יש גם את אלו שהתאהבו בסיפור. מרצ'נט, למשל, התמקדה יותר בייצוג התרבותי שלה. במילות שיר הנושא של האלבום שלה, אופליה היא לא רק דמות שייקספירית, אלא היא סמל לאישה שנשברת מהציפיות המוטלות עליה: טהורה, מטורפת, קדושה, מאוהבת או מרדנית. בשיר מוצגות שורה של "אופליות" שונות שכולן גרסאות של אותה אישה חמקמקה שמסומנת על ידי החברה.
"האלבום עוסק בנשים שונות מתקופות שונות עם אישויות שונות, ויש בי קצת מכולן", סיפרה בריאיון לצ'רלי רוז. "רציתי לפנות באלבום לקהל צעיר ולהגיד לו שאני יודעת שבעולם יש הרבה רשע, ושהחיים מבלבלים - אבל שצריך לענות לכל זה בסבלנות ולעבוד למען עולם צודק והומני יותר. אנשים יאכזבו אותך - אבל אל תאכזב בחזרה".
אופליה כאמור לא חיה רק במילים. היא גם תמונה: אישה צעירה, שיער פזור, שמלה לבנה, צפה על פני מים מוקפים בפרחים. הדימוי הזה - שנולד בציורו של מיליי והמשיך בגלגולים נוספים - חזר בעשורים האחרונים לא רק לגלריות, אלא גם לקליפים ולצילומי אופנה, והפך לדרך ביטוי של נשיות פגיעה, שברירית ויפה עד כאב. זמרות ויוצרות שונות הצליח לתת לאופליה פנים, גוף ויותר מהכול - קול. היא כבר לא אישה שטובעת ללא כל הסבר.
יש שיגידו שאפשר לראות את האופליה של ימינו בלנה דל ריי (ללא קשר לכך שרבים מצביעים על דמיון בין שירה Summertime Sadness לזה של סוויפט). היוצרת אומנם מעולם לא הזכירה אותה ישירות בשיריה, אבל כמעט כל קליפ שלה - מ-Born to Die ו-Blue Jeans ועד West Coast - מהדהד את הציור של מיליי. היא לובשת שמלה לבנה, יושבת על כיסא כשלראשה כתר פרחים, וב-Blue Jeans בחלקים גדולים מהקליפ היא צפה על פני המים - כמעט טובעת, אבל לא.
במילות שיריה ובפרסונה שיצרה לעצמה גם היא כמו אופליה מייצגת את ה"אסתטיקה של האישה העצובה". רק שבשונה מאופליה, דל ריי לא טובעת, היא מציפה את הכאב בשיריה.
זמרת נוספת שאפשר לראות אצלה אסתטיקה דומה היא פלורנס וולש, סולנית פלורנס אנד דה מאשין. כשהיא שרה על מים, על הסכנה לטבוע, ונוהגת לעשות זאת בשמלות משוחררות ולבנות - כמו למשל בקליפ לשיר - What the Water Gave Me - קשה שלא להרגיש את ההשראה. בין אם היא מכוונת לכך ובין אם היא לא, "אסתטיקת האישה העצובה" של מיילי שולחת את אותותיה.
סוויפט היא האחרונה עד כה לעסוק באופליה - אבל במובנים רבים היא גם מפספסת אותה. במשך שנים יוצרות ניסו להחזיר לאופליה את קולה, אבל ב-The Fate of Ophelia, סוויפט - בלי לשים לב - משיבה אותה אל התבנית הישנה: לולא הגבר, היא הייתה טובעת. כשהיא שרה על אהבה שמצילה אותה מ"גורלה של אופליה", ובפתיחת הקליפ היא ממש מתעוררת לחיים מתוך הציור של מיליי, היא בעצם מאמצת מחדש את הנרטיב שהפך את אופליה למיתוס - אישה שמוגדרת דרך הסבל שלה ודרך מי שמושיע או לא מושיע אותה ממנו.
