יותר מפעם אחת בחייו עמד אריק קלפטון, המציין מחר (ראשון) את הגעתו לגבורות, בצומת דרכים. כשעוברים על התהפוכות שקלפטון עבר לאורך הקריירה שלו, אפשר לא רק להתפלא כיצד הוא הגיע לגיל המתקדם הזה בשלום, אלא גם להבין בדיעבד חלק מהבחירות שלו. ועדיין, נראה שהנטייה של הגיטריסט הבריטי לעמוד בצמתים היא כמעט קוסמית. ואולי היא לא הייתה יכולה להיות אחרת. על מי שציין את רוברט ג'ונסון - גיטריסט הבלוז האגדי ואבי השיר Cross Road Blues - כאחת מההשפעות המרכזיות עליו, ושביצע את אותו בלוז ישן יותר מפעם אחת, ומריץ כבר שנים פסטיבל גיטרות מצליח תחת השם Crossroads, נגזר לשוב ולהתלבט.
בשנים האחרונות קלפטון דווקא הפך לטיפוס נחרץ. אפילו נחרץ מדי בגישתו המוזרה, בלשון המעטה, למגפת הקורונה, ובעיקר ביחסו לישראל דרך העמדות המקוממות שהוא משמיע נגדנו מאז 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. כך שלפחות בכל הנוגע לנו, ובדומה לבלוז ההוא של ג'ונסון, ייתכן שגם קלפטון חתם מתישהו על עסקה עם השטן שדרש ממנו לקיים את חלקו בה.
גם לאורך 1970 – השנה הכי גדולה בקריירה שלו – קלפטון ניצב בפני יותר מברירה אחת, ולבסוף השיב בחיוב לכל הצעה שהתגלגלה לפתחו. לצאת עם קבוצת מוזיקאים אמריקאית לסיבוב הופעות; להקליט אלבום סולו ראשון; ולהקים עוד סופר-גרופ – דרק והדומינוס, שאיתה ישלים את פסגת יצירתו, האלבום הכפול Layla and Other Assorted Love Songs. את כל אלו השלים קלפטון במשך כשנה שבצילה תעמוד בהמשך הקריירה שלו.
ב-1969 לקלפטון עוד הייתה עבודה קבועה. קרים, הסופר-גרופ שבה היה חבר לצד ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר התפרקה, אך קלפטון הקים במהרה אחת חדשה – את בליינד פיית', עם בייקר הענק על התופים, סטיב ווינווד הנפלא מטראפיק על הקלידים, והבסיסט ריק גרץ' שהגיע מלהקת פאמילי. עטיפת אלבומם היחיד הייתה מזוויעה (הופיעה עליה ילדה בת 11 בלי בגד עליון), והניסיון להצגת תמונתה היום ברשת יוביל – ובצדק – להסרתה המיידית. אך המוזיקה שהמתינה באלבום הייתה (ועודנה) מרתקת, עם בלוזים ארוכים המתובלים בפסיכדליה מעוננת. להופעה שלהם בהייד פארק בלונדון בקיץ 1969 התייצבו מאה אלף איש, אך הלהקה התקשתה להרשים אותם. ולמרות התקווה שהלהקה תאריך ימים היא הייתה פרויקט חד-פעמי. חבריה לא נהנו במיוחד מהזמן שהעבירו יחד, והניסיונות להאריך את סיבוב ההופעות או להקליט אלבום נוסף לא צלחו.
קלפטון, שהאמין אז שמוטב לו לנגן לצד אחרים ולא להיות זה שבפרונט, המשיך הלאה. כאחד מהגיטריסטים המחוזרים בממלכה, ההצעות זרמו לעברו בקצב גבוה. אחת מהן הגיעה מג'ון לנון שהזמין אותו להצטרף ל-Plastic Ono Band, שהמוזיקאי הממושקף הריץ במקביל לביטלס. לנון גם הציע שקלפטון ייכנס לנעליו של ג'ורג' האריסון בתור הגיטריסט המוביל של הביטלס, כשזה חשב לעזוב את הלהקה. כשהאריסון חזר הביתה, קלפטון עבר לתחנה הבאה.
היו לקלפטון גם אופציות מאמריקה, ובהן ההצעה לחבור להרכב דילייני ובוני וחברים, שאיתם יצא לסיבוב הופעות שהונצח באלבום שיצא בארצות הברית באביב 1970. בהרכב שהנהיגו בני הזוג דילניי ובוני ברמלט, ניגנו לצד קלפטון דייב מייסון מטראפיק והנשפנים ג'ים פרייס ובובי קיז (שעבדו גם עם הרולינג סטונס). והיו שם עוד שלושה: הבסיסט קרל ריידל, המתופף ג'ים גורדון ונגן הקלידים בובי וויטלוק. שלושתם יהפכו בקרוב - יחד עם קלפטון - לדרק והדומינוס. ההרכב שהתגבש בביתו של קלפטון באנגליה עזר להאריסון להשלים את אלבום המופת המשולש שלו - All Things Must Pass, שהוציא לאחר פירוק הביטלס.
עוד לפני העבודה עם האריסון וההשקה הרשמית של דרק והדומינוס, קלפטון החליט להוציא אלבום סולו ראשון. גם כאן הוא התלבט לפני, אך ברמלט שכנע אותו שהוא מסוגל לכתוב שירים וגם לשיר אותם. ברמלט, שכתב לקלפטון כמה משירי האלבום (גם אשתו בוני סייעה במלאכה), התנדב להפיק לחברו הבריטי את האלבום ומיקסס את השירים שהוקלטו. גם קלפטון ערך מיקס לאלבום, אך המהדורה שיצאה כללה דווקא את ההפקה של תום דאוד, שיהיה חתום גם על האלבום של דרק הדומינוס.
על עטיפת Eric Clapton מופיע רק שמו של קלפטון, אך זה היה מאמץ אולפני שהושג הודות ליכולתם של לא מעט אנשים. באלבום שהוקלט במשך מספר חודשים בסשנים קצרים באולפנים בלונדון ובלוס אנג'לס (בהפסקות בין הפרויקטים שבהם קלפטון היה מעורב אז), השתתפה נבחרת שכללה לצד חברי דרק והדומינוס גם את ליאון ראסל, את זמרת הקאנטרי-פופ ריטה קולידג' ואת סטפן סטילס, שקלפטון ניגן באלבום הבכורה שלו שיצא באותה השנה.
ברשימת הכותבים הופיעו לצד הברמלטים גם ראסל (שהיה שותף בין היתר ל-Blues Power האדיר), וג'יי ג'יי קייל שתרם את הלהיט After Midnight, ויעניק לקלפטון להיטים נוספים בהמשך העשור. בניגוד לפרויקטים קודמים של קלפטון, אלבום הבכורה שלו התאפיין בנגינת לייד-בק פחות סוערת, עבודת הפקה עשירה ואזכורים לגוספל, בלוז ופופ. לא ממש הסלואוהנד הנינוח מאמצע הסבנטיז והלאה, אבל בהחלט צעד בדרך לשם. זה לא אומר שהאלבום לא הציע שירים נהדרים כמו Bottle of Red Wine ו-Let It Rain עם הסולו האדיר, שפתחו וסגרו בהתאמה את צדו השני של התקליט שיצא באוגוסט 1970.
חלק מהסאונד הרך יחסית שקלפטון הנפיק כאן הושג בעקבות בחירתו להחליף את גיטרת הגיבסון שעליה ניגן עד אז בפנדר סטרטוקסטר שחורה/חומה, שאיתה ימשיך מכאן והלאה, ויהפוך לאחד מהגיטריסטים המזוהים איתה לצד ג'ימי הנדריקס ודייויד גילמור. הגיטרה הזו, שהונצחה על העטיפה הקדמית של Eric Clapton - שבה צולם המוזיקאי יושב לידה על כיסא - הופיעה גם על העטיפה האחורית של האלבום היחיד של דרק והדומינוס, כדי שאיש לא יטעה במקור הסולואים שבקעו משניהם.
הרואין, קוקאין וג'וני ווקר
פחות משלושה חודשים אחרי ש- Eric Clapton נחת בחנויות התקליטים, הגיע Layla and Other Assorted Love Songs. האלבום הכפול היה קופרודוקציית בלוז-רוק בריטית-אמריקאית, שבה הגיע שיתוף הפעולה של קלפטון עם חברי דרק והדומינוס לשיאו. הרעיון מאחורי ההרכב היה שקלפטון יהיה רק אחד מארבעה, ולא הכוכב שהעיניים נשואות אליו. ועדיין, היו כאלו שחשבו ש"הדרק" הוא "אריק". למעשה, קלפטון היה אחד מתוך חמישה, שכן ב-11 מ-14 שירי האלבום ניגן - על גיטרה מובילה וגיטרת סלייד - דוויין אולמן מהאחים אולמן.
השידוך בין גיטריסט הרוק הדרומי לבין אייקון הבלוז האנגלי הלבן נוצר בידי המפיק דאוד, שעבד עם שניהם והציע להם להיפגש לסשן. הנגינה המשותפת התבררה במהרה כחוויה הדדית, וקלפטון ואולמן החליטו להמשיך את הרומן אל סרטי ההקלטה. מי שיאזין לקופסה המשולשת שיצאה ב-1990, לרגל 20 שנה לאלבום האגדי, ויגיע לפרק המוקדש לג'אמים, יזכה למושג עד כמה החיבור בין חברי הלהקה היה הרמטי, כשכל אחד מהם מאתגר את רעהו להתעלות על עצמו ולתרום למאמץ הקבוצתי. דרק והדומינוס הייתה להקה שעבדה הרבה באולפן, אך בראש ובראשונה זה היה הרכב חי שהתגבש דרך הנגינה ולא נזקק לכלי נשיפה, לפעלולי אולפן ולזמרות רקע כדי להישמע משכנע יותר.
קלפטון וחבריו הגיעו להקלטות באולפני Criteria במיאמי, שבהם דאוד עבד קודם לכן עבור חברת התקליטים אטלנטיק ועם האולמנים. לקלפטון ולוויטלוק כבר היו כמה שירים שהם יצרו יחד, ובהם I Looked Away, Keep on Growing, Tell the Truth שהוקלט עם פיל ספקטור, Why Does Love Got to Be So Sad ו-Bell Bottom Blues. לחיזוק הארומה הבלוזית שולבו באלבום הפרשנויות שלהם לבלוזים ותיקים כמו Nobody Knows You When You're Down and Out של ג'ימי קוקס, Key to the Highway של צ'ארלס סיגר ו-ווילי ברונזי, Have You Ever Loved a Woman של בילי מיילס, וגם קאבר ל-Little Wing של ג'ימי הנדריקס.
שני שירי מפתח אחרים של וויטלוק וקלפטון באלבום הגיעו ממקור אחר. I Am Yours, ושיר הנושא, Layla, נלקחו מספר האגדות הפרסי "ליילה ומג'נון". הסיפור על הצעיר המשתגע מרוב אהבתו לבחורה שאינו יכול לשאת לאישה, שיקף את מצבו של קלפטון אז. גם לו הייתה ליילה - פאטי בויד, אשתו של חברו הטוב האריסון. Layla היה רגע השיא באלבום והתרגום המוחשי ביותר לתסכול של קלפטון, אך גם Have You Ever Loved a Woman ו-Nobody Knows You When You're Down and Out ביטאו את הסבל שהוא חש בגלל האישה שהאלבום נכתב בצילה, ועבורה.
לאורך שבע דקות נוסקים קלפטון וחבריו באחד משירי האהבה הגדולים של הרוק הסבנטיזי, ובכלל. אולמן הביא את ריף הגיטרה מ-As Years Goes Passing By הבלוזי של אלברט קינג, ומהלך השיר משתנה כשהבית יורד בחצי-טון וקלפטון הכואב שר ש"ניסיתי לנחם אותך / כשהגבר שלך איכזב אותך / כמו שוטה, התאהבתי בך / הפכתי את עולמי בשבילך / ליילה, הורדת אותי על ברכיי". השיר היה טוב דיו עוד בגרסתו המוקדמת, אך כשוויטלוק וגורדון האזינו להקלטה הם הרגישו שמשהו חסר. את הקודה של השיר הלחין וביצע גורדון המתופף דווקא על פסנתר. עם השירה של קלפטון בשיר הזה הבנוי משלושה סולמות מוזיקליים, מתקבלת אודיסאה של סבל ורגשות הנפרשת לאורך שבע דקות של יופי מזוקק.
כדי לנסות ולהתעודד קלפטון וחבריו לקחו כל סם שנראה בסביבה, ודאוד סיפר לימים שההרכב חי אז על דיאטה מסוכנת של הרואין, קוקאין וג'וני ווקר. את ההקלטות הם סיימו, ואפילו יצאו לסיבוב הופעות קצר בלי אולמן, אך הצרות רק החלו. כמה ימים לאחר שהקליטו את גרסתם ל-Little Wing של הנדריקס, קלפטון שמע על מות הגיטריסט שהעריץ. פחות משנה אחרי, אולמן נהרג בתאונת אופנוע. ריידל מת בהמשך העשור ממנת-יתר, וגורדון, שסבל מסכיזופרניה, נכלא לאחר שרצח את אימו.
קלפטון שלאחר Layla and Other Assorted Love Songs היה אדם שבור ומכור, שלמעשה פרש ממוזיקה, וגם ההופעות הבודדות שערך בתחילת הסבנטיז היו נטולות חשק. גם הניסיון להקליט אלבום שני של דרק והדומינוס לא המריא. קלפטון הצליח להשתקם ב-1973 ובהמשך העשור אפילו התחתן עם בויד, אך נישואיהם לא היו מאושרים. גם המוזיקה שלו – אפילו ברגעיה הטובים, והיו שם רבים כאלו - נשמעה אחרת. מנומסת ומכונסת יותר.
7 צפייה בגלריה
אחרי "ליילה" ושות', משהו קרה לו. אריק קלפטון בהופעה
(צילום: Gareth Cattermole/Getty Images)
עוד קודם לכן, ובאופן מעט מוזר, קלפטון העניק במתנה את הציור La Fille au Bouquet של הצייר הצרפתי פרנדסן-דה שומברג, ששימש כעטיפת האלבום, דווקא להאריסון, הבעל של האישה שעבורה נכתב האלבום. בהמשך הציור הגיע לבויד, שמכרה אותו בשנה שעברה תמורת כשני מיליון ליש"ט. ואולי גם סביב האלבום האדיר הזה קלפטון חתם על עסקה עם השטן, שמחד העניק לו את פסגת יצירתו, ומאידך, דן אותו לייסורים.
