אחד הדימויים הזכירים מהסרט האיראני "זרע התאנה הקדושה" (The Seed of the Sacred Fig) הוא זה של דמויות קרטון המעטרות את מסדרונות בית המשפט שבו עובד גיבור הסרט, אימן (מיסאג זארה), שהתמנה זה עתה לתפקיד שופט-חוקר ואחראי בתוקף כך לחתימה על צווי הוצאה להורג של גורמים חתרניים. כאשר הוא הולך בין הדמויות האלה, שנראות לרגע כמו אנשים בשר ודם שקפאו במקומם, נוצר דימוי סוריאליסטי שמקורו, כך מסתבר, במציאות – הדמויות האלה אכן מוצבות במקומות רשמיים כתעמולה חזותית מטעם המשטר. גם גיבורו של הסרט ימצא עצמו נקרע בין המחויבות למשטר ובין מחויבותו לאשתו (סוהילה גולסטאני) ושתי בנותיו הצעירות.
"זרע התאנה הקדושה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות קולנוע חדש)
את "זרע התאנה הקדושה" ביים מוחמד רסולוף. הסרט עצמו צולם בחשאי, וזמן קצר לפני הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן אשתקד (שם זכה הסרט בפרס מיוחד של חבר השופטים), נמלט רסולוף מאיראן שם הושת עליו עונש של שמונה שנות מאסר, מלקות והחרמת רכוש. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוא התנגש עם השלטונות במדינה, ואפשר להבין מדוע: כמו סרטיו של בן ארצו, ג'עפר פנאהי, גם סרטיו של רסולוף מותחים ביקורת חריפה כלפי המשטר האיראני, והשניים אף נעצרו בשנת 2010 ונידונו לשש שנות מאסר (עונשו של רסולוף הומתק לשנה אחת).
כמו גיבורי אחד מסיפורי סרטו הקודם של רסולוף, "אין רשע בעולם" (2020), תליין שהאפיזודה שהוקדשה לו בסרט עקבה אחר שגרת יומו – גם גיבור סרטו הנוכחי הוא אדם שנושא בתפקיד בכיר במערכת ההוצאה להורג האיראנית. בתחילת הסרט כאמור הוא מתבשר שהתמנה לשופט-חוקר, מה שעשוי לסייע כלכלית לו ולמשפחתו, אך בד בבד מאלץ אותו לשמור בקפידה על חשאיות כדי להגן על חייו, ולא פחות חשוב – בנותיו הצעירות והמרדניות צריכות להימנע מפרסום פרטים מזהים עליו ועל עבודתו ברשתות החברתיות. הוא אף מקבל אקדח להגנה עצמית.
אבל הימים אינם ימים פשוטים, ברחובות טהרן החלה מחאת החיג'אב אחרי שצעירה בת 22 בשם מהסא אמיני נעצרה ועונתה למוות על ידי המשטרה שלטענתה לא לבשה את החיג'אב שלה כראוי. אחד ההיבטים המרתקים בסרט הוא שילובם של סרטונים אותנטיים שהופצו ברשתות החברתיות ומתארים את האלימות המשטרית הנוראה – משהו שעל עיתונאים מקומיים נאסר להראות. סרטונים כאלה מוכרים היטב ממצבים של קונפליקט ומחאה אזרחית בעולם (Black Lives Matter) וגם בישראל. הם חשפו בפני העולם את המחאה שהתפרצה בעקבות מותה של אמיני (שזכתה לשם Woman, Life, Freedom), ואת הברוטליות המשטרתית בדיכוין. הצפייה בהם, אלימים מאוד ומדממים, במסגרת הסיפור הפיקטיבי שמספר הסרט מעניקה להתרחשות רלוונטיות ועוצמה בלתי רגילה. זהו סרט שאתה לא נשאר דקה באיראן אחרי שצילמת אותו. ואכן, עם תום הצילומים נמלט רסולוף לגרמניה (שהסרט אף היה השנה נציגה לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר), במסע שנמשך 28 ימים וכלל חצייה ברגל של שטחים הרריים.
העניינים מסתבכים עבור בני המשפחה כאשר הבנות, רזוון (מהסה רוסטאמי) וסאנה (סטארה מלקי), מחביאות בבית צעירה מבית הספר שנפצעה קשות בפניה במהלך המהומות. לא רק זה, אלא שאקדחו של האב נעלם בנסיבות מסתוריות, מה שעלול להביא למאסרו, וחשדו נופל על הבנות המרדניות. זהו הרגע שבו "זרע התאנה הקדושה" הופך למותחן פרנויה יעיל, שבו הדיכוי, האימה והפוליטיקה המשטרית חודרים אל הבית במלוא הזוועה דרך דמותו של האב. חלקו החותם של הסרט אפילו מהדהד אלמנטים מסרטי אימה אמריקאים שהפכו את הבית לזירה של בלהה. אם "הניצוץ" עולה בדעתכם במהלך הצפייה אז, דעו שאתם לא לבד.
הבית, ליתר דיוק הבתים, ב"זרע התאנה הקדושה" הופכים לאתר של דיכוי נשי. באחת הסצינות היותר מבעיתות בסרט מביא אימן את אשתו ובנותיו אל ביתו של חבר טוב שנראה מבחוץ כמו עוד בית בפרברים, אך מתגלה כאשר נכנסים לתוכו כמרחב של חדרי חקירות קלסטרופוביים. בכניסה אל הבית אפילו ניצב גלאי מתכות. הסיבה שהן מובלות לשם, עיניהן מכוסות תוך כדי חקירתן, היא לסחוט וידוי ממי מהן שגנבה את האקדח. המימד הפוליטי חודר בכל הכוח אל המרחב הביתי והופך אותו לזירה של מאבק. לזכותו של רסולוף ייאמר, שדמותו של אימן אינה מוצגת כמפלצת, לפחות לא עד השעה האחרונה של הסרט (שאורכו 167 דקות). בתחילת הסרט הוא אף מתואר כרדוף רגשי אשמה על שהוא נאלץ לחתום על פסק דין מבלי שקרא את המסמך המרשיע. אבל שחיתותה וכוחה של המערכת – "מאזינים לנו", כותב לו אחד מעמיתיו כאשר הם משוחחים במשרדו – הופכת אותו לאדם אלים ופרנואידי, גם כלפי משפחתו שלו עצמו.
4 צפייה בגלריה
רסולוף נאמן לערכי הדרמה הקלאסית, השייקספירית אפילו. מתוך "זרע התאנה הקדושה"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
רסולוף נאמן לערכי הדרמה הקלאסית, השייקספירית אפילו. אקדח שמופיע במערכה הראשונה אכן יורה באחרונה, ובדמותו של אימן יש גם משהו שמזכיר את מקבת' (המצלמה אף מתמקדת בכתם דם סורר על כף ידה של אשתו כאשר היא שוטפת את ידיה בכיור אחרי שטיפלה בפציעתה של הסטודנטית הצעירה). יש משהו שמזכיר את הטרגדיה הקלאסית באופן שבו אימן הופך מאב משפחה אוהב ונאמן – לשלטון, לא פחות מאשר למשפחתו – למי שמביא על עצמו את חורבנו (ואולי, באופן סימבולי, זה גם החורבן העתידי של השלטון שהוא מייצג). ויש משהו שמזכיר את הטרגדיה הקלאסית גם באופן שבו אשתו האוהבת והתומכת ללא סייג – היא מעדיפה להתעמת עם בנותיה מאשר לבקר את בעלה – מתייצבת בסופו של דבר יחד עם בנותיה, מולו.
קשה להיזכר בעוד סרט איראני מהשנים האחרונות שתקף כך את השלטונות במדינה שהופכים את המרחב הציבורי ואת המרחב הביתי לאתרים של אלימות והתנגשות. קשה גם להיזכר בעוד סרט איראני שהציג בצורה מפורשת כל כך את מאבקו של דור צעיר, בולטות בתוכו נשים, לשחרור מעול המהפכה. המאבק הזה, שהוא גם דורי ומגדרי, מתחיל במרחב העירוני, טהרן, ומגיע אל שיאו במרחב שאפשר לזהותו כמיתי – שרידיו של יישוב עתיק המורכב ממחילות ופתחים דמויי רחם שבתוכו מתנהל מאבק נוסח "הניצוץ" בפטריארכליות המאיימת.
4 צפייה בגלריה
אין בו חלוקה דיכוטומית לטובים ורעים. מתוך "זרע התאנה הקדושה"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
"זרע התאנה הקדושה" הוא קולנוע פוליטי מצוין, כזה שמראה לנו איך גיבוריו הולכים ונחנקים בתוך מערכת אלימה ומדכאת שמקיפה אותם וחודרת לכל מקום. אין בו חלוקה דיכוטומית לטובים ורעים, ובסופו של דבר קשה גם שלא לחוש משהו כלפי האב שהוא קורבן של המערכת הזו לא פחות מבני משפחתו. השוט האחרון של הסרט, מבלי לחשוף, הוא כה אמביוולנטי עד שהוא יכול לסמל איזושהי תקווה, אבל גם לא.
