מרגע שנודע על הכוונה להרים מופע מחצית בגמר המונדיאל, בניסיון לשעתק את ההצלחה של מופעי המחצית בסופרבול, קמו קולות רבים שטענו שאין בכך שום צורך וזה אף יפגע במשחק עצמו. ובכן, לפחות בהיבט של הכדורגל התברר שאין שום בעיה: הגמר היה אנטי-קליימקס כל כך קולוסלי לעומת הטורניר כולו, שאפילו המיזם שנרקח בין מסדרונות פיפ"א לבית הלבן לא באמת יכול היה להשפיע. אם כבר ההיפך: לגמר כה משמים דווקא הגיע מופע כה מחופף ונטול נשמה והשראה, שאפילו בידור כהלכתו לא הצליח לספק.
שאקירה ובורנה בוי מבצעים את Dai Dai בגמר מונדיאל 2026
(צילום: באדיבות כאן)
הטלת המשימה על מספר אמנים נועדה לא רק לקרוץ לכל סוגי הקהלים שהתיישבו מול המסך, אלא גם להציג מסרים של אחדות ואהבה. כמובן שזה קצת מצחיק בהינתן שהמארחת מפציצה כבר יותר משבוע במדינה אחרת ששיחקה בטורניר עד לפני כמה שבועות, אבל דה שואו מאסט גו און ומדונה פתחה עם "מוזיקה גורמת לאנשים להתאחד" מתוך Music כשהיא נוסעת ברכב ועליו גם רונאלדו ורונאלדיניו, כוכבי העבר של נבחרת ברזיל. השניים נראו כאילו הם מעדיפים לעלות על "מונית הכסף" של עידו רוזנבלום ואילו מדונה עצמה נתנה את המינימום - ואולי זה המקסימום שהיא מסוגלת לו בנסיבות – ושלחה את המתגעגעים להיזכר בהופעת המחצית שלה בסופרבול 2012 ואת היתר להמתין להופעות של האלבום החדש והמצוין שלה.
אם אצל מדונה הקשר לכדורגל התבטא באמצעות נוכחות של כוכבים אהובים, הקטע הבא נשען על הלהיט שנשמע בכל יציע כבר למעלה מ-20 שנה: Seven Nation Army של הווייט סטרייפס, שבוצע הפעם בעיבוד קלאסי על ידי תזמורת בניצוחו של גוסטבו דודאמל, לצד כמה דמויות מה"חבובות". מסעיר זה לא היה, בדיוק כמו הנאמבר של BTS, שאולי יודעים לשיר (נניח) ולרקוד (בהחלט) אבל הסטריליות שלהם הפוכה לחלוטין לתשוקה והיצירתיות שהכדורגל אמור לייצג.
לאחר מעברון חביב בכיכובם של טד לאסו (ג'ייסון סודייקיס) ועוזרו הנאמן בירד (ברנדן האנט), שכמובן צריכים לקדם עונה חדשה של הסדרה ולמה לא לעשות את זה באירוע הספורט הגדול בעולם, הגיח ג'סטין ביבר מהמאורה המיוסרת שבה הוא נמצא ונראה מבסוט להיות באצטדיון כמו מילואימניק שיוצא לסבב שביעי. וכמו כדי לגרור את כולם למטה יחד איתו, הוא ביצע את אחד משירי הגוספל החדשים-יחסית שלו, Everything Hallelujah, כי הרי אין סיבה לבצע משהו יותר מוכר ומרים אחרי 45 דקות של כלום ושום דבר על הדשא: בכל זאת, זה לא שבאנו ליהנות. מהבור הזה ניתן היה רק לעלות, ואכן שאקירה ואייקון האפרו-ביט Burna Boy החזירו למופע קצת צבע – תרתי משמע - עם ביצוע של Dai Dai, אם כי תקלת מיקרופון של ברנה בוי הוסיפה גם פדיחה טכנית לתחושה הכללית שהרעיון כולו היה מסתדר יופי במקום הראוי לו: המגירה.
ואם כל זה לא היה מספיק מלוקק, לסיום נשלפה פצצת קיטש חודרת בונקרים: קולדפליי, שהגיעו חמושים בשיר חדש בשם Believe in Love (איך חשבתם שיקראו לו, "אדוני מלחמה"?) וגיבוי של מקהלת ילדים. במונחי סכרת מדובר בשלב שבו הרופא מזהיר את הפציינט שהוא בדרך לכריתת איברים, ולכן טוב שכאן זה גם נגמר: שרנו על אהבה, זימרנו על אחווה ועכשיו אפשר לחזור למלחמה על הדשא וגם מחוצה לה, בתקווה שעוד ארבע שנים גם יישאר עולם בשביל לקיים את גביע העולם ומופע המחצית בגמר יישאר כשאלת טריוויה ולא כמנהג של קבע. מצד שני, המופע לפחות חשף את האיכויות המפתיעות של וויין רוני כמבקר מוזיקה: כוכב נבחרת אנגליה לשעבר ואחד מפרשני ה-BBC נשאל מה היה הרגע החביב עליו במופע והשיב בדיוק של בעיטה לחיבורים: "בכנות? כשהוא נגמר".









