לפני כחודש נערכה בקולנוע לב סמדר בירושלים הקרנה חגיגית של "להט במים", סרט ישראלי נשכח משנת 1969 שביים יעקב המאירי המנוח, ובו כיכב שחקן צעיר בשם זאב רווח בתפקיד בנו של דייג החי על שפת הכנרת ומוכן לעשות הכול כדי למנוע פגיעה באגם היפה והשלֵו שלבו נתון לו. למרבה הצער, רווח שהלך היום (שבת) לעולמו, לא נכח מפאת מצבו הבריאותי, באירוע שבו השתתפו בני משפחתו של המאירי וכן עירית שילה, שגילמה את אהובתו בסרט של רווח, שאף היא שמה כנרת. רווח ייזכר בראש ובראשונה כאחד מגדולי השחקנים הקומיים בישראל, אבל תחילת דרכו הקולנועית הייתה בסרטים כמו "להט במים", "סבינה והגברים" (1966) של פיטר פריישטט שבו הוא גילם את אחד מאורחיה של בעלת אכסניה יפואית, ו"סיירים" (1967) של מיכה שגריר, שבו שיחק לוחם עז העומד בראש חוליה צה"לית במטרה ללכוד מבוקש פלסטיני.
ב"להט במים" מגלם רווח צעיר אובססיבי, ירדן שמו, המאוהב בכנרת, האגם והאישה. הסרט חדור ברוח של ריאליזם פנטסטי שהייתה זרה אז לקולנוע הישראלי. הוא נפתח במונטאז' שצילם אדם גרינברג המורכב מצילומי מימי הירדן, הכנרת וים המלח שהופכים למטאפורה על סיפור אהבתם הנדון לכליה של ירדן וכנרת. רווח, אז בוגר צעיר של בית צבי, מעצב דמות ברוח סרטי הגל החדש הצרפתי, שונה בתכלית מזו של הלוחמים הנועזים הנכונים להקריב את חייהם בשירות המולדת כמו זו שגילם אסי דיין ב"הוא הלך בשדות". למעשה, התפקיד הזה מעיד על כך שרווח היה בעל פוטנציאל להפוך לשחקן דרמטי בולט, אלמלא המפגש המכונן עם בועז דוידזון יבדל"א שבעקבותיו הוא הפך למלך הבלתי-מעורער של הקומדיה הישראלית הפופולרית. ראוי, אגב, ש"להט במים" יזכה עתה להקרנות נוספות בסינמטקים, גם כמחווה לרווח אבל גם כדי לגלות את הסרט הזה, שעל אף פגמיו הוא יותר מאשר קוריוז בתולדות הקולנוע הישראלי.
המפגש הראשון עם דוידזון היה בסרט הפופ "שבלול" (1970), שהוא אחת היצירות המעניינות והמכוננות בקולנוע הישראלי. הסרט, מחווה לסרטי החיפושיות משנות ה-60 של ריצ'רד לסטר, מעצב רצף אסוציאטיבי של קליפים משירי אלבומם המשותף בשם זה של אריק איינשטיין ושלום חנוך, עם מערכונים שבהם מופיע רווח כאמרגן שטרקמן המציע לאיינשטיין להפיק אלבום משירי רחל במקצב הרומבה. זהו תפקיד קטן אבל כבר בו מגלה רווח את הכישרון הקומי הנדיר-אדיר שלו, גם ללא ההזדקקות למבטאים עדתיים שיאפיינו אותו בהמשך. אבל היה זה המפגש השני עם בועז דוידזון שהפך את רווח לכוכב הבלתי-מעורער של הקומדיה הישראלית, לצדו של יהודה בארקן.
"צ'רלי וחצי" משנת 1974 נולד כגרסה ישראלית לסרט פרסי, ובו גילם רווח את דמותו הבלתי-נשכחת של ששון – לרבות מהדמויות שרווח גילם בסרטיו קראו משום מה ששון, אולי כדי להדגיש את העובדה שהן אחרי הכל פרפרזה על אותה דמות עממית, מעט נלעגת אבל טובת-לב. ששון – "מי מתעסק, זה מיקו" – הוא יריבו המושבע של צ'רלי; וצריך להיות גאון קומי אמיתי כדי לאכול קערת ביצים, על באמת, כפי שרווח עושה את זה בסרט ההוא, או כדי לשכנע ג'ירפה בספארי לוותר על שערה מהשפם שלה.
רווח היה לואי דה פינס, גאון הקומדיה הצרפתית, שלנו. המימיקה המושלמת שלו, העוויות-הפנים שנתפסו בעיני מבקרים גבוהי-מצח כוולגריות, אבל לא היה עוד קומיקאי שידע להשתמש בפרצופו כמוהו, והצחוק הייחודי שנשמע כמו שיעול מתגלגל. רק לראות אותו בתפקיד חכם חנוכה עם המשקפיים עבות-העדשות בבית הרב ב"חגיגה בסנוקר" (1975), שיתוף הפעולה השלישי שלו עם דוידזון, שבו נטבע צמד המילים "ימשיך כבודו" בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. זוהי אחת הסצנות הקומיות הנפלאות בתולדותיו, שכולה התחזות, משחקי מילים, ופיו של רווח המפוצץ באוכל שמנסה לברך את ברכת המזון. ניתוח מעמיק יותר יוכל לזהות בסצנה הזו את יחסו המורכב של הקולנוע הישראלי ליהדות ולדת.
שנה מאוחר יותר יוצר רווח את סרטו הראשון כבמאי, "רק היום", קומדיה המתרחשת על רקע שוק מחנה יהודה הירושלמי. מבקריו של רווח הגדירו את סרטיו בזלזול כ"בורקס", אבל באמת רבות מהקומדיות שלו הושפעו מאוד מהקומדיות האיטלקיות העממיות של פייטרו ג'רמי ומריו מוניצ'לי, והייתה בהם אותנטיות של דמויות ושל הסביבה של בני מעמד הפועלים שבה הם התרחשו. בנוסף, בלטה בהם תמה מעניינת של התחזות וחילופי תפקידים שהחלה כבר בסרטו זה, שבו הוא מגלם בעל באסטה המתחזה לאיש מאפיה כדי לסייע בענייניה הרומנטיים של הצעירה בה הוא עצמו מאוהב. בקומדיות הבאות שלו כבמאי-תסריטאי-שחקן רווח מגלם לא פעם אחים תאומים, אחד מהם הוא לרוב הומוסקסואל מוצהר ("ספר נשים", "פעמיים בוסקילה"), וזאת בעידן שבו הקולנוע הישראלי המיינסטרימי עוד לא ממש הנכיח את השיח הקווירי. מבחינה זו אפשר אפילו לזהות אותן כיצירות מעניינות העוסקות בזהות קווירית ומעמדית דרך מוטיב ההכפלה וההתחזות.
אבל לצד היותו אחד מבכירי הקומיקאים שלנו, לצד שייקה אופיר שבסרטו היחיד (והכושל) כבמאי, "500 אלף שחור" (1977) הוא הופיע, רווח כמו שאף לחזור אל נקודת ההתחלה של הקריירה שלו ולהיתפס כשחקן, ובעיקר כבמאי, של סרטים "רציניים". הניסיון הזה לא עלה יפה, אף שהסיבה לכך הייתה לא פעם עוינות הביקורת שסירבה לקבל אותו ככזה יותר מאשר הסרטים עצמם. כך זה היה ב"שרגא קטן" (1978) על פי מחזה מאת הלל מיטלפונקט, שהיום אפשר לזהות כסרט שהטרים בעשורים את השיח של MeToo. רווח גילם בו מילואימניק שהוא וחבריו אונסים נערה בת 17 מקריית שמונה, והוא היחיד שמוכן לקחת אחריות על העובר הצומח בבטנה כתוצאה ממעשה האונס. ב"פצעי בגרות 80", שנוצר בשנה המצוינת בכותרת והוא הסרט היחיד שרווח ביים אך לא שיחק בו, הוא מביא את סיפוריהם של נערים מתבגרים על רקע פערים מעמדיים ורגע לפני הגיוס, ומעמיד סרט אותנטי מאוד, מאולתר בחלקו, שגילה לקולנוע הישראלי את דליה שימקו ושרון אלכסנדר. לצורך יצירת הסרט הקליט רווח יותר מ-80 קלטות שבהם שוחח עם צעירים בגילאי 18-16, ועל בסיס סיפוריהם בנה את התסריט. אחד מכוכביו הבלתי מעורערים של הסרט הוא הזמר גרי אקשטיין.
אבל ניסיונו של רווח להתקבל כבמאי רציני הגיע לשיאו ב"בובה" (1987), אף הוא על פי מחזה של מיטלפונקט, ובו גילם רווח הלום-קרב ממלחמת יום כיפור המתבודד בתחנת דלק במדבר. פאם פאטאל בדמותה של צעירה הנקלעת לתחנה בחיפוש שווא אחר חיי זוהר (חני נחמיאס) מערערת את קיומו השברירי ומערבת את בובה עם חבורה של עבריינים. "בובה" היה אחד הסרטים הישראלים הראשונים שעסקו במלחמת יום כיפור (למעשה, צילומיו הושלמו עוד ב-1985 אך הפצתו נדחתה), והוא גם אחד הסרטים החלוציים בכל הנוגע לתיאור הטראומה של הלומי-הקרב. מבחינה קולנועית, רווח שילב כאן בין אסתטיקה הלקוחה מהאקספרסיוניזם הגרמני ונוף המזכיר מערבון, והתוצאה היא אולי סרטו המעניין ביותר.
רווח ביים לטלוויזיה, במסגרת פרויקט שמעולם לא הושלם של עיבוד טלוויזיוני ל-12 ממחזותיו של חנוך לוין, את "סוחרי גומי" (2002), שבו הוא שיחק לצד יוסף שילוח. אחרי שפרש מבימוי הוא התמקד במשחק, לרוב בתפקידים דרמטיים, וכמה מתפקידיו הטובים ביותר נרשמו ב"כבוד" של חיים בוזגלו, "העולם מצחיק" של שמי זרחין, "בית"ר פרובנס" של יובל פרידמן ו"מיתה טובה" של שרון מימון וטל גרניט. שני האחרונים אף זיכו אותו בפרסי אופיר לשחקן המצטיין. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא הופיע בסרטים נוספים שכדאי להזכיר: סרט הפשע "האיש שבא לקחת" (1982) שביים פרוספר פריינטה ובו הוא גילם את בן דמותו של שמואל פלאטו-שרון; "חסמבה ונערי ההפקר" (1971) בתפקיד הנבל המיתולוגי אלימלך זורקין; והסרט האמריקאי "תיק ירושלים" (1972) בבימויו של ג'ון פלין שבו הוא שיחק מנהיג כנופיית טרור פלסטינית.
5 צפייה בגלריה
אחרי שפרש מבימוי, התמקד בתפקידים דרמטיים. זאב רווח, מתוך "כבוד"
(צילום: יוני המנחם, באדיבות yes)
זאב רווח, הלוא הוא ששון, חכם חנוכה, אדון לאון והמובטל בטיטו, הלך לעולמו. אבל הוא ייזכר כאיש בעל אלף הפרצופים של הקולנוע הישראלי. קומיקאי בחסד שידע להיות גם שחקן דרמטי מעולה, ובמאי שסרטיו שרטטו את דיוקנה של החברה הישראלית, לטוב וגם לרע. יהי זכרו ברוך.
