דמותו של פרקר, שודד מקצוען וחסר-רחמים, הופיעה במרכזם של שני תריסרי ספרים שכתב דונלד ווסטלייק (שחתם עליהם בשם העט ריצ'רד סטארק). האיש חסר הגיל, הקמצן בדיבור, ללא שם פרטי ועבר ידוע, עמד במרכזם של כמה עיבודים קולנועיים – המופתי שבהם הוא "הפגיעה בול" (ג'ון בורמן, 1967) בכיכובו של לי מרווין שלא היה הולם ממנו לגלם את הדמות. בהמשך יגלמו אותה גם ג'ים בראון (בסרט The Split מ-1968), רוברט דובאל (ב-The Outfit מ-1973), מל גיבסון (ב"פייבאק" מ-1999) וג'ייסון סטייטם (ב"פרקר" מ-2013). ז'אן לוק גודאר היה חלוץ המעבדים של סדרת הספרים וכבר ב-1966 ביים את "תוצרת ארה"ב" שבו הופיעו דמויות שנקראו על שם כמה מאייקוני הפילם נואר כמו ריצ'רד ווידמרק, דון סיגל והסופר דיוויד גודיס.
עתה עולה באמזון פריים "לשחק מלוכלך" (Play Dirty) שבו מצטרף מארק וולברג להיכל התהילה של העולם התחתון הספרותי. קצת קשה לזהות בו את החספוס האקזיסטנציאליסטי וקור-הרוח שמאפיינים את דמותו של פרקר, והתוצאה על כן היא סרט שוד גנרי שגורם לנו אפילו לחבב, אבוי, את הגיבור האכזר והניהיליסטי שלו שבאחת הסצנות אף חושף סיפור מכונן מילדותו. בעולם שמאכלס פרקר כולם פושעים, כולם מושחתים, כולם בוגדים בכולם. אף לא אחת מהדמויות מצוידת בנשמה, וארגוני פשע מתוחכמים הנשענים על מימון מצד מיליארדרים מפוקפקים הם האנטיתזה לפושעים יחידים כמו פרקר.
נקודה נוספת קשורה לזהותו של הבמאי שיין בלאק - התסריטאי שמאחורי "נשק קטלני", שאחרי פריצתו אל עמדת הבמאי עם "קיס קיס, בנג בנג" לפני 20 שנה בדיוק, בכיכובם של רוברט דאוני ג'וניור ו-ואל קילמר – התקשה לספק איזו יצירה שעמדה בסטנדרטים הקולנועיים שהוא עצמו הציב. בסרטו הנוכחי הוא יוצר משהו שמהדהד את האלימות הקומית של סרטי "נשק קטלני", כולל כמה מעמדים ראוותניים – באחד מהם מרדף מכוניות פורץ לזירה של מרוצי סוסים, ובסצנה אחרת רכבת דוהרת מתרסקת בספקטקולריות בשטח עירוני – ושוב יוצר ציוות בין-גזעי, הפעם בין פרקר ושותפו השחור (לקית' סטאנפילד), שחקן תיאטרון שמאמין באולם ללא צופים.
"לשחק מלוכלך" נפתח בדיוק באופן שבו היינו מצפים לו מסרט של יוצר "נשק קטלני". שוד בנק שמשתבש, מרדף שתוך כדי התרחשותו סוסים ורוכביהם עפים לכל עבר – נדמה שמעולם לא צפינו בסצנה כזאת!! – שמסתיים במחווה מקאברית כלפי אלמנה ויתומה שנותרות בסופו. אבל אז מתבררת, כמו תמיד אצל פרקר, נוכחותו של בוגד, במקרה הזה אישה (רוזה סלזאר), שיש לה תוכניות גרנדיוזיות הרבה יותר מאשר חלוקה שווה של השלל. אלה מובילות את פרקר וחבורתו למעורבות בשוד שאמור להתרחש בבניין האו"ם עצמו, ולמזימה של דיקטטור דרום-אמריקני אכזר להעשיר את עצמו במקום את בני עמו הסובלים. במילים אחרות, פרקר נהיה מעורב במאבק מהפכני שאמור להעניק להתרחשות הקשר פוליטי שעומד בניגוד למנטליות חסרת-האידיאלים שלו.
המשימה הזו מעמידה את פרקר מול "הארגון" (The Outfit), שמי שעומד בראש, פושע-על בשם לוזיני (טוני שלהוב), כבר סגר בעבר עסקה עם פרקר שאמורה הייתה להרחיק אותו לנצח מניו יורק. בעוד שבסיפוריו של ווסטלייק הארגון היה ביטוי לתמורות שהתחוללו בעולם הפשע הנוארי – הפושעים הם עתה לא אינדיווידואלים אלא חלק מתאגיד אפל שהזרועות השולטות בו מחוברות אל הפוליטיקה הגבוהה. בגרסתו של בלאק הוא נדמה כמו חבורה של חדלי-אישים קטלניים שפרקר מחסל בזה אחר זה כמו צלף בלונה פארק. אפילו הדים לנואר הקלאסי "הנץ ממלטה" של דשיאל האמט לא ממש הופכים את פרקר ליותר מאשר מכונת הרג יעילה שאין לה ממש אישיות מעניינת.
התוצאה היא סרט מהנה, עם לפחות שתי סצנות מצוינות גם אם לחלוטין לא-סבירות, אבל כזה שלא מעצב דמויות מעניינות במיוחד. אחד ההיבטים המרכזיים בסרט קשור לשוד של פסל עתיק ענק מכספת ששום בן תמותה לא אמור להצליח לחדור. מי שמתעניין בסרטי שוד אמור לחוש עניין וריגוש סביב משימתו של פרקר לעשות את הבלתי-ניתן לביצוע, אבל בלאק מתאר את מה שקורה באופן שהוא כמעט רשלני, עד כדי כך שכאשר כבר מתברר לנו איך קרה מה שקרה – ספק אם מישהו מהצופים מנסה להבין את ההיגיון שמאחורי הפעולות. במילים אחרות, איך אפשר לפרוץ לכספת בלתי-חדירה בהתרעה של דקות, ותוך כדי גם להסיט רכבת ממסלולה, לחטוף מיליארדר ממסעדה הומה, ולסמוך על נהג שודים שיכור? זה לא סרט לאנשים שמבקשים להתרכז בהיגיון או במהלכיה המדוקדקים של פעולה מורכבת כזאת.
3 צפייה בגלריה
אהבנו אותך יותר ב"גברת מייזל המופלאה". טוני שלהוב, מתוך "לשחק מלוכלך"
(צילום מסך, אמזון פריים)
הציוות בין וולברג וסטנפילד (שהיה מועמד לאוסקר משנה על הופעתו ב"יהודה והמשיח השחור") בהחלט מוכיח את עצמו. אלה לא גרסאות פורעי-החוק של גיבסון וגלובר מ"נשק קטלני", וגם הרפליקות שהם מחליפים ביניהם לא בדיוק שנונות – אבל מהנה לצפות בהם יחד, בעיקר בסצנה שבה וולברג נתלה מנגררת של טנדר ועף לתוך בית משפחה שחוגגת את חג המולד. ווסטלייק, אפשר להבין, הוא רק המצע – לא החזון של הסרט הזה. אולי היה מקום להשתמש בצורה קצת יותר יצירתית בעובדה שסטנפילד בסרט הוא בעליו של תיאטרון אוונגרד כושל – נדמה שמעט מדי מזה מעניק השראה לסרט – אבל הוא שחקן סימפטי דיו כדי להעריך גם את מה שיש.
ניכר שבלאק בסרט מנסה לחזור למה שהוא טוב בו: צמדים קולנועיים בסרטי פשע ניאו-נוארים (כזה היה גם "בלשים בע"מ" מ-2016 שציוות בהצלחה את ראסל קרואו וריאן גוסלינג), שמה שמחבר ביניהם הוא הכימיה המשותפת וחילופי הדיאלוגים יותר מאשר היגיון עלילתי. בלאק אוהב סרטים על גברים שיורים ולא שואלים שאלות – כאלה יש לא מעט בסרטו הנוכחי – והוא ללא ספק אמן בתחום המכונה קומדיות אקשן. לעיתים זה עובד, לעיתים – במיוחד בסרטים שאותם הוא כתב אך לא ביים ("נשיקה ארוכה ללילה") – לא ממש. הביקורת האמריקאית החמיצה פנים כלפי "לשחק מלוכלך", אבל אם מתעלמים מהעובדה שזהו סרט המבוסס על הדמות האייקונית שברא ווסטלייק, ונזכרים שאפשר לצפות בו בלי לצאת מהבית – אפשר להעביר איתו שעתיים וקצת של הנאה.
