על פי עמוד הוויקיפדיה שלה, מאדאם קליקו - שהייתה ידועה גם כאלמנה קליקו והגראן-דאם של השמפניה, פיתחה כמה שכלולים והמצאות שטלטלו את עולם יצרני היין המבעבע היוקרתי. בשנות פעילותה במחצית הראשונה של המאה ה-19, היא יצרה את שמפניית הווינטג' הראשונה הידועה, כלומר שמפניה שנעשית מענבים שנבצרו כולם באותה שנה, דבר שלא היה מקובל עד אז; היא פיתחה את תהליך ה"רידלינג", שבו מחזיקים את הבקבוקים הפוך ומסובבים אותם באופן קבוע כדי לגרום למשקעי השמרים לשקוע אל תוך צוואר הבקבוק; ולא זו, אף זו – היא המציאה את שמפניית הרוזה על ידי ערבוב יין לבן ויין אדום. כמי שאינו נמנה עם חובבי השמפניה, אני מודה שלא היה לי העונג ללגום את השמפניה הקרויה על שמה, וו (veuve, אלמנה בצרפתית) קליקו.
"השמפניה של גברת קליקו" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
"השמפניה של גברת קליקו" (Widow Cliquot) מביא את סיפורה של מי שהפכה לגברת הראשונה של חבל שמפאן, בארב-ניקול פונסרדין (היילי בנט), שנישאה לבן משפחת ייננים ואחרי מותו, בהיותה בת 27, המשיכה לנהל ביד רמה את היקב המשפחתי והפכה אותו ואותה למותג צרפתי. למרבה הצער הסרט, בבימויו של תומס נאפר, נותר נטול כל עניין לכל אורכו. מילא שהוא משעמם מבחינה דרמטית, אלא שגם חובבי שמפניה יתקשו למצוא בו את מבוקשם. מצדי, האלמנה קליקו יכולה הייתה להמציא שרוכי נעל בלתי-מתכלים, והתוצאה הייתה נראית אותו דבר.
הסרט, המבוסס על הספר "האלמנה קליקו: סיפורה של אימפריית שמפניה והאישה ששלטה בה" מאת טילאר ג'יי. מאזאו שראה אור בשנת 2008, נפתח עם מותו של פרנסואה קליקו (טום סטארידג') המותיר מאחוריו אלמנה צעירה ואת בתם קלמנטין (ססילי קליב). כיוון שאיש אינו מאמין ביכולתה לנהל את היקב המשפחתי, מציע לה עורך הדין למכור את הכרמים, אך היא מסרבת. חוקי נפוליאון אוסרים אמנם על נשים לעבוד ולהצביע, אך אינם תקפים בכל הנוגע לאלמנות שרשאיות לנהל עסקים משל עצמן. האלמנה קליקו לוקחת על עצמה את ניהול היקב וכאמור הופכת לאימפריית שמפניה. על הדרך חובר אליה איש בשם לואי בון (סם ריילי), אף הוא דמות היסטורית: הוא היה סוכן המכירות שלה שהיה אחראי על השוק הרוסי בתקופת הצאר אלכסנדר. על פי המסופר, אחרי שהצאר טעם את שמפניה קליקו, הוא הכריז כי לא ישתה מעתה שום דבר אחר. בעזרת בון (שמערכת היחסים בינו ובין האלמנה נותרת בסרט לא לגמרי מפוענחת) היא הבריחה משלוחי יין לרוסיה על אף החרם שהכריז הצאר על ייבוא יינות צרפתיים בתקופת המלחמות הנפוליאוניות.
הבנתם נכון: זהו סרט העצמה נשית שפועל על פי כל כללי הטקס. מפעם לפעם הוא מתאר, בפלאשבקים מיותרים, את התדרדרות מצבו של פרנסואה המכור לאופיום, שעל פי וויקיפדיה – כן, שוב! – מת מטיפוס המעיים, אבל הסרט דבק בגרסה שלפיה התאבד. מדוע זה רצוי? לא ברור, משום שדמותו של פרנסואה נותרת אגבית לחלוטין בסיפור, שממילא מתקשה להפוך גם את בארב-ניקול לדמות בעלת משמעות. בסופו של דבר, זהו עוד סיפור על הישרדות נשית בעולם גברי שהגיבורה שלו ניחנה בהבעה נוקשה אחת, ואין בו משהו שיעורר עניין אפילו בתהליך ייצור השמפניה. הסרט הזה פשוט כתוב ומבוים על פי כל קלישאה שניתן להעלות על הדעת. אם היה משהו להעריץ בדמותה של האלמנה קליקו – הסרט על אודותיה מתקשה לשכנע מהו.
אפשר לעשות סרטים נפלאים שבמרכזם יין, כפי שהוכיח "דרכים צדדיות". אפשר גם לעשות סרטים על הישרדות נשית בתקופת מלחמה – כאן מדובר במלחמות הנפוליאוניות ובמתקפת הנגד הרוסית שכמעט מחריבה את היקב. אבל יש משהו כל כך יבש וארכאי בסרט, כאילו הוא נוצר במחשבה על בקרי קפה ומאפה שבמסגרתם הוא יוקרן בליווי הרצאה על הדמות ההיסטורית שבמרכזו, עד שקשה למצוא סיבה טובה באמת לצפות בו. מי שמחפש להתענג על הקסם של ייצור יין יגלה שאפילו את זה הסרט מציע במשורה, והרי כל כך היה מתבקש שהסרט יראה לנו משהו מהיופי והסוד של ייצור אחד ממותגי השמפניה הטובים בעולם.
נעים להסתכל על הסרט הזה, שנראה כמו עוד אחת מאותן דרמות בריטיות מוקפדות. אבל האם בסופו אנו למדים משהו מעניין על האלמנה קליקו? האם חוץ מאשר לסמן אותה כאישה שתעשה הכל כדי לשמר את מורשת ייצור השמפניה המשפחתית, הסרט מתאר אותה כדמות בעלת עומק ומורכבות? לכל אורך הצפייה בסרט התחושה היא שהגברת שבכותרת – היא עצמה הייתה בת למשפחה אמידה, ואביה היה סוחר ופוליטיקאי שהתמנה לראש העיר ריימס בפקודת נפוליאון, עובדה שהסרט לא ממש טורח להדגיש – היא לא יותר מדימוי נשי של בעלת חזון ונחישות. היא הייתה האישה-יצרנית יין החלוצה של תקופתה, ובדיעבד שימשה השראה לאלמנות-יינניות נוספות שכמוה בראו את עצמן מחדש. חבל על כן שהסרט היבשושי הזה לא בדיוק ישכנע אתכם ללגום גביע ממשקה הזהב המבעבע של האלמנה קליקו.
