חסמבה ונערי ההפקר
את התפקיד שגילם בסרט (1971), הלא הוא העבריין הקטן אלימלך זורקין, הגדיר זאב רווח שהלך אמש (שבת) לעולמו כתחילת הרומן שלו עם הקהל העממי בקולנוע. "חסמבה ונערי ההפקר", על פי אחד מספרי הסדרה המפורסמת של יגאל מוסינזון, צולם במקור בשחור לבן כשאת הילדים גילמו שחקנים מבוגרים באופן מוגזם אפילו בהתחשב בהשעיית הספק המקובלת בז'אנר.
"יואל נתן לי תפקיד של פושע שכשרואים אותו אימה תוקפת את הילדים", מספר רווח במאגר העדויות לקולנוע ישראלי, "ככה מוסינזון כתב אותו, אבל כשאני ראיתי את שלמה ארצי ואת הצוות ששיחק את חסמב''ה, זה שעשע אותי מאוד ואמרתי לו 'בוא נעשה לא פושע גדול אלא פושע של סמרטוטים. פושע שמתעסק עם ילדים שתוקפים אותו, הוא לא יכול להיות פושע רציני'. וזה נתן לזה אופי קומי מאוד. זה הגיע לרמה שמוסינזון כתב ספרים מסוימים ובקולנוע הילדים היו צועקים 'זורקין תיזהר, חסמב"ה מאחוריך'".
את אלימלך זורקין הלחים רווח משלל דמויות שהכיר מילדותו משכונת מוסררה בירושלים. "היו שם פושטקים קטנים כאלה", סיפר, "נפגשתי איתם בבית הכנסת, שזה היה המתנ"ס, וכמה שהם פושעים, לבית כנסת בשבת הם צריכים להגיע. ואז הם מעשנים סיגריה או הולכים למשחק כדורגל". זורקין של רווח, בשילוב המניירות הגופניות שהוא אימץ לטובת הדמות, אכן הפך לאנקדוטה הקומית של "חסמב"ה ונערי ההפקר" ובמובן מסוים הציל אותו מהרצינות העצמית המוגזמת של שאר השחקנים.
בוטיק השקרים
התפקיד הראשון של רווח, שחקן התיאטרון הרציני ב"קאמרי", לאחר שהוקסם מהתיאטרון המסחרי והחליט לנסות גם אותו. לפי דבריו במאגר העדויות של הקולנוע הישראלי, במסגרת ההופעות בתיאטרון המסחרי (1972) הוא נפגש עם קהל שלא הגיע לתיאטרון הרפרטוארי, וגם העובדה שהמשכורת שלו התעצמה פי 20 לא הזיקה, מה שאפשר לו לסייע להוריו עם דירה וגם לרכוש דירה משלו. ב"בוטיק השקרים" הוא מגלם תפקיד של שיפוצניק ממוצא מזרחי שמתחתן עם בחירת ליבו, ממוצא אשכנזי דווקא, ומגלה לאחר החתונה שיש לו שותף סמוי, בדירה ובאישה (שגילמה בהתחלה דליה פרידלנד ואחר כך החליפה אותה יונה אליאן). המחזה, שהצליח מאוד, יכול היה לשמש כחומר בעירה נפלא לשילהוב השסע העדתי הנוכחי ויש לשער שאבישי בן חיים היה משתמש בו לבניית תיאוריה נוספת.
צ'רלי וחצי
אל התפקיד של ששון בסרט "צ'רלי וחצי" (1974), אותו נמסיס נצחי של צ'רלי, בגילומו של יהודה בארקן, הגיע רווח היישר מהתיאטרון בעקבות ההיכרות האישית שלו עם הבמאי, בועז דוידזון. ששון היה סייד קיק, אדם נבזי על פניו שלא היסס להשפיל, להטריד מינית ולרמות, אבל התסריטאי, אלי תבור, פינק אותו גם בקו עלילה שאולי הסביר את מקור התסכול של ששון שלנו: הוא לא הצליח להכניס את אשתו להריון, מה שמשול בז'אנר הזה לפגיעה החמורה ביותר בגבריות. רווח, לדבריו, שיחק שייקספיר בערב בתיאטרון ובבוקר למחרת קם, קרא את הטקסטים של תבור ועשה להם התאמה לשפה הירושלמית של השכונה בה גדל.
7 צפייה בגלריה
"מה רוצה התולעת? מחפשת חכה". זאב רווח וגאולה נוני, מתוך "צ'רלי וחצי"
(צילום: יוני המנחם)
הדמות של רווח לא היתה בסרט במקור – "צ'רלי וחצי" היה עיבוד לסרט איראני קורע לב – אבל כשרווח גילם את ששון הוא הכניס לז'רגון משפטים אלמותיים כמו "מה רוצה התולעת? מחפשת חכה", ו"כמה? כמה שיש". הסצנה הזכורה ביותר היא כמובן זו שבה הוא דוחס לפיו ביצים עם קליפה, פעולה שלדבריו הצליח לבצע בעיקר הודות לחיבה ארוכת השנים שלו לחצוצרן הג'אז, לואי ארמסטרונג, ואימוני ניפוח הלחיים שהתמסר להם בעקבותיה. רווח כל כך חיבב את הדמות, שהזכירה לו אדם אמיתי שהכיר בירושלים בבית הכנסת של נעוריו, שלדבריו הוא העניק את השם ששון לדמויות נוספות ששיחק בכ-15 סרטים נוספים. "ששון היה האיש הרע אבל הוא גם לא היה מפותח בשכלו", הוא אמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות".
חגיגה בסנוקר
שנה אחרי "צ''רלי וחצי" הגיע "חגיגה בסנוקר" (1975), וגרם לזוגיות הפופולרית של בארקן את רווח להמריא אפילו יותר. גם פה גילם רווח את הסייד קיק הנכלולי של בארקן, אבל מה שהפך לבלתי נשכח הוא דווקא חכם חנוכה, שפניו ממולאות הקציצה ועוטות משקפי-תחתיות של בקבוקים מעטרות כל כך הרבה מסעדות פועלים, שאפשר היה לחשוב שהוא היה גיבור הסרט. החכם המפוקפק שרווח התחפש אליו כדי להוציא לפועל שידוך בלתי אפשרי, נכנס לפנתיאון ואיתו גם אימרות כמו "ימשיך כבודו", "יא ווראדי, איזו קציצה!" ו"הוא לא בישל, כבוד הרב!", שהפכו לנכס צאן ברזל.
גם בסרט הזה המשיכו רווח ובארקן במסורת המתיחות ההדדית והיפה שלהם, והמשקפיים, כפי שהרבה רווח לספר, היו חלק ממנה. הן נרכשו ממש בבוקר הצילומים של הסצנה ונשלפו ממש באמצעה, כדי להוציא את בארקן משיווי המשקל שלו ולגרום לו לצחוק. "יהודה פשוט בלע את הלשון מרוב צחוק. גם הרב, יעקב בנאי, צחק עד שהזקן המודבק שלו התחיל להתפורר. הצלם והבמאי ברחו מהסט, ונשארתי רק עם יהודה החנוק מדמעות", סיפר רווח בריאיון ל"ידיעות אחרונות". במשאל שנערך ב-ynet לרגל יום הולדתו ה-75 של רווח קבעו הגולשים כי חכם חנוכה הוא הדמות האהובה ביותר שגילם אי פעם בקולנוע.
בובה
רווח סיפר בראיונות שבקומדיה הוא הרגיש בבית, אבל בדרמות הוא זכה להערכה הגדולה ביותר. הסרט "בובה" (1987), אותו ביים ושיחק בו בתפקיד הראשי לצד חני נחמיאס, היה חף מכל קומיות. הסרט, שלימים על אחת הסצנות שלו אמרה נחמיאס בריאיון ל"ידיעות אחרונות" שזה היה כמו "אונס על הסט", נגע בנושא שהפך מדובר עם השנים אבל אז לא זכה להתייחסות ביצירה: הלם קרב. סיפורו של חייל שנפגע במלחמת יום כיפור, נוסע לדרום להתבודד, פוגש בחורה שחולמת על קריירה כרקדנית, ומסתבך במערכת יחסים איתה. "בובה" החל כמחזה של הילל מיטלפונקט שעלה ב"קאמרי". כשרווח קיבל הצעה מהקאמרי לשחק במחזה על אדם מאותגר שכלית, רווח הסכים בתנאי שבסיום המחזה הוא יקבל את הזכויות לעבד אותו לקולנוע, ולהפוך את הגיבור להלום קרב.
רווח עצמו שירת בחטיבה הירושלמית וחודש לפני מלחמת יום כיפור הועבר למחלקת הווי ובידור "כי התחלתי אז להצליח, וזה כאב לי מאוד", סיפר למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי, "כי במלחמה רציתי להיות עם גדוד 163. הם היו מכבים, הם היו בתעלה". רווח הסתובב בכל החזיתות, הופיע במהלך רוב המלחמה וחזה במראות לא קלים. "כל היחידה שלי הייתה על הקו של סואץ, ואני הופעתי בצפון יחד עם האמנים, מופיע ומשמח אנשים, כשכל הזמן מגיעות ידיעות על חברים שנהרגו ונפצעו. הדמות הזאת הייתה בקשת סליחה מהחברים שלא הייתי איתם", סיפר בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "סליחה על זה שהגורל לא הפגיש אותנו דווקא בימים שהם היו כל כך צריכים אותי".
סאלח שבתי
את התפקיד המקורי של סאלח שבתי, העולה החדש מעדות המזרח שנאלץ לתפקד מהמעברה מול הבירוקרטיה של ישראל הצעירה בשנות ה-60, גילם חיים טופול, בן לעולים מפולין. בגרסת המחזה שעלה 20 שנה לאחר יציאת הסרט (1988), גם הוא בבימויו של אפרים קישון, היה זה רווח שלקח עליו את הדמות. "אחרי שנים של מבטא רוסי בתיאטרון הלאומי, סוף סוף יהדהד ב'הבימה' מבטא מרוקני", הוא אמר ל"ידיעות אחרונות" עם תחילת החזרות. "עבורי זאת היתה פסגת העבודה שלי", הודה רווח בשיחה במאגר עדויות הקולנוע הישראלי, "אני לא מהשחקנים שהפסגה שלהם היא 'המלט'. המחזה הועלה במשך 14 שנים לסירוגין ומדינה שלמה זימרה את "אח יא אאבי יא ראב".
שבלול
על פניו נראה שהסגנונות של רווח ושל חבורת לול אינם נפגשים לעולם, אבל רווח מעיד שכשהוא הגיע מירושלים לתל אביב, הראשונים שהתחברו אליו היו אורי זוהר, אריק איינשטיין ושלום חנוך, שלמד איתו משחק בבית צבי. "הם אימצו אותי. היו באים לתיאטרון לראות אותי. ראיתי באורי זוהר גאון קומי ומאוד נהניתי איתם", הוא מספר במאגר עדויות הקולנוע הישראלי.
ב"שבלול", סרט חברים שצולם בסופי שבוע, גילם רווח את שטרקמן, האמרגן של אריק איינשטיין שחלם שהזמר יקליט את שירי רחל במקצב הרומבה, הטיקו-טיקו-טק, עם מסר אנטי-מלחמתי ופיצוצי מלחמה ברקע. לטובת גילום הדמות קיבל רווח חליפה מהמפיק, ארנון מילצ'ן. "חליפה בהירה בסגנון קצת סיני, וברגע שלבשתי אותה הבנתי לגמרי את הדמות ואת הטירוף שלה", הוא סיפר ל"ידיעות אחרונות", מאותו הרגע כל הנוכחים היו על הרצפה, אי אפשר היה לצלם כי אריק היה צוחק כל הזמן".
מיתה טובה
את יחזקאל מ"מיתה טובה", סרטם של שרון מימון וטל גרניט, גילם רווח כשהיה בן 74. היה זה אחד התפקידים הדרמטיים הקולנועיים של רווח, שהכניס אותו לדילמה. מצד אחד, תפקיד שחיכה לו כל ימיו: מהנדס החי בדיור מוגן בירושלים, ומתכנן מכונה המבצעת המתת חסד בדיירים המבקשים לסיים את חייהם. מצד שני, רווח התקרב לדת וסיוע להתאבדות הוא אסור מבחינה הלכתית. "התייעצתי עם רבנים, חברים ומקובלים, כי חששתי שאני עלול לתת רעיון לאיזה צופה שחס וחלילה נמצא במצב כזה", סיפר ל"ידיעות אחרונות", "הכנסתי לתוך הדמות את כל הלבטים שלי, וזה עזר לי לפתור אותה סופית". רווח פתר את הדמות לשביעות רצונם של כל הצדדים, ולראייה, הזכייה שלו בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר בשנת 2014 על התפקיד.
בית"ר פרובנס
התפקיד שזיכה את רווח בפרס אופיר השני שלו לשחקן הטוב ביותר הוא "בית"ר פרובנס" (2002). הוא מגלם בו את שבתאי, מנהל קבוצת הכדורגל בית"ר גבעת צורים, המשתייכת לעיירה הדמיונית ושכוחת האל, גבעת צורים. שבתאי מנהל מערכת יחסים אבהית עם שלומי (איתי תורג'מן) הכישרון העולה של הקבוצה, שחולם על משרת שחקן בליגה א'. באופן ממוזל לאין שיעור הקבוצה מצליחה להתברג לשמינית גמר המדינה בכדורגל, ועומדת לשחק מול מכבי תל אביב. שבתאי צריך לבחור בין המשקעים האישיים שצבר בצעירותו לבין עתידו של היהלום הצעיר שלו.
בסרט הזה רווח זכה להנציח את חיבתו האינסופית לפריפריה ולקהל העממי שאכלס אותה. לדבריו הוא נהג להיכנס בחושך לסרטים בכיכובו משום שהקהל הפריפריאלי סיפק לו את חוות הדעת האותנטית ביותר על העבודה שלו.
