אחד הרגעים היותר מרגשים בפסטיבל קאן האחרון היה אירוע הבכורה של "אמא שלי, ג'יין מנספילד", סרטה התיעודי האישי של מרישקה הרגיטאי, הכוכבת הנצחית של המותג הטלוויזיוני "חוק וסדר". עם תום ההקרנה, בעוד הקהל עמד על רגליו והריע, השחקנית-במאית ההוליוודית בת ה-61 ניצבה מוקפת בבני משפחה והתקשתה לעצור את הדמעות.
בסופו של דבר היא התעשתה, ובקול חנוק הודתה למשפחתה ולאנשים שעזרו לה לצאת למסע בעקבות אמא שלה – ג'יין מנספילד, דוגמנית, זמרת ושחקנית, שנחשבה בשנות ה-50 וראשית ה-60 לסמל מין לוהט, ססגוני, קאמפי ופרובוקטיבי. סוג של מרילין מונרו.
"אמא שלי, ג'יין מנספילד" - טריילר
(קרדיט: HBO)
מנספילד, ששלטה במספר שפות והתברכה במנת משכל גבוהה, הייתה צריכה להתמודד עם תדמית "הבלונדינית הטיפשה" וסיפקה כותרות למדורי הרכילות ולצהובונים בזכות חיי האהבה הסוערים שלה: היא נישאה שלוש פעמיים והיו לה חמישה ילדים. "הסרט היה ניסיון לגלות את אמא שלי מחדש: להבין שהיא הייתה אייקון, שהיא עשתה דברים אחרת לפני שאחרים עשו אותם, ושהיא הייתה חסרת פחד", אמרה הרגיטאי כשראיינתי אותה למחרת הבכורה. "היום אני יכולה להסתכל על חייה והקריירה של אמא ולומר: 'וואו! וואו! וואו!'. אמא נאלצה לנווט ולפצח את שיטת האולפנים ולהתמודד עם העובדה שהכניסו אותה לקופסה".
בסרט המרתק והמרגש תוצרת HBO, שזמין משבת הקרובה ב-yes דוקו, סלקום tv ו-HOT, הרגיטאי מתמודדת במיוחד עם ההשלכות של הטרגדיה שפקדה את משפחתה: ביוני 1967, מנספילד בת ה-34 נסעה יחד עם בן הזוג שלה, נהג ושלושה מתוך חמשת ילדיה, וביניהן מרישקה, להופעה במועדון לילה בבילוקסי, מיסיסיפי. בדרך ליעד, בשעה שתיים לפנות בוקר, המכונית הדוהרת התנגשה במשאית סמי-טריילר. מנספילד ושני הגברים נהרגו, בעוד הילדים נפצעו קלות. התאונה הפכה לאחד הסיפורים העצובים במיתולוגיה ההוליוודית, ועד היום אפשר לצפות במכונית המרוסקת בסיורים בבירת הסרטים.
7 צפייה בגלריה
מסתכלת על החיים והקריירה של אמא, ואומרת "וואו!". מרישקה הרגיטאי
(צילום: Gareth Cattermole/Getty Image)
הרגיטאי הייתה בסך הכול בת שלוש וחצי כשהתייתמה. צלקת נותרה בראשה בעקבות התאונה. בפגישתנו תהיתי איך האובדן והיתמות עיצבו את חייה ואישיותה ואיך התמודדה עם הצלקות הנפשיות. "גדלתי עם התחושה כאילו יש לי חור בלב - כאילו משהו חסר", התוודתה הרגיטאי, אישה מרשימה, חמה, פתוחה וכנה. "ילדים חושבים שאמא שלהם היא הכול - אתה מחובר מאוד לאמא, ואם אין לך את המראה הזו, שמשקפת אותך לעצמך, אתה לא עובר את שלבי ההתבגרות הנורמטיביים, בהם הילדים לומדים מההורים.
"היתמות הייתה קשה והרגשתי בודדה, עם הרבה חרדות נטישה, וזה מאוד קלאסי כשמדובר בכזה אובדן. שום דבר לא הצליח להחליף את אמא. הפכתי קרובה לאבא שלי שגידל אותי - שהיה מדהים ומאוד התמסר אליי. הוא היה כל כך חזק, באמת דוגמא ומופת עבורי".
האב עליו היא מדברת הוא מיקי הרגיטאי – ספורטאי ושחקן, בעלה השני של מנספילד. השניים נישאו ב-1958 ונולדו להם שלושה ילדים. הזוג התגרש ב-1963. "אבא היה מהגר צעיר מהונגריה שהגיע לארה"ב והתחיל לעסוק בהרמת משקולות. אמרו לו: 'אתה זקן מדי לזה', והוא אמר בתגובה למי שהדף אותו: 'לא, אתה זקן מדי!'. אחר כך הוא הפך למר עולם. אבא היה המודל שלי ולמדתי ממנו: 'לעולם אל תתני לאף אחד אחר להגיד לך מי את. ואם את מתכוונת לעשות משהו: תעשי אותו עד הסוף'".
ולמרות הקריירה המפוארת, הרגיטאי תמיד חשה את אותו חור בלב, ובער בה הרצון להכיר טוב יותר את אמא שלה ולהתמודד עם האובדן. "הטראומה הזו הייתה בתת-מודע, וככל שהתבגרתי היא צפה אל פני השטח - ואז כבר הייתי צריכה להתמודד איתה. וכשהתמודדתי איתה, חשבתי שיש לי את התשתית להרים את עצמי ולעשות סרט".
7 צפייה בגלריה
חור בלב. מרישקה בצעירותה, לצד אמה ג'יין מנספילד. מתוך "אמא שלי, ג'יין מנספילד"
(צילום: באדיבות yes)
"אמא שלי, ג'יין מנספילד", היווה הזדמנות לעסוק בסוד המשמעותי, לו היא התוודעה באיחור: אביה לא היה למעשה אביה הביולוגי. היא נולדה מרומן חשאי של אמא שלה עם בחור ממוצא איטלקי בשם נלסון סרדלי.
"כשהייתי ילדה, אבי, מיקי הרגיטאי, הצטלם למערבוני ספגטי באיטליה והצטרפתי אליו. כולם שאלו עליי: 'אה, היא איטלקייה?'. לאחי ולאחותי יש שיער בלונדיני ולחלקם עיניים כחולות, ואני נולדתי עם שיער שחור ועיניים כהות. כילדה תמיד חשבתי שזה פשוט מוזר. אבא נישא מחדש והייתה לי אמא חורגת מקסימה ויפיפייה, אבל תמיד רציתי להידמות לאמא שלי. ואז ניסיתי לחפש איפה אני דומה פיזית לאבא שלי - ולא מצאתי. אבל היינו דומים בנפש, כי אנחנו היינו החזקים במשפחה, הקשוחים. הביצועיסטים".
ואז, בגיל 25, הרגיטאי נתקלה בתמונה שטלטלה את חייה – מדובר היה בתמונה של נלסון אביה הביולוגי, והיא הבינה שכל השנים הסתירו ממנה מי אביה האמיתי. "הרגשתי כאילו הרצפה נשמטה מתחתיי", היא מגלה. "מתוך כבוד אליי, נלסון ובנותיו בחרו לשמור על הסוד".
עד כמה גילוי הסוד שינה את חייך?
"זה היה מייסר. ממש כואב. הרגשתי שאיבדתי את הדבר היחיד שיכולתי להזדהות אתו. לא הצלחתי למצוא נקודת אחיזה".
ואיך אבא מיקי הגיב?
"כשסיפרתי לאבא שנחשפתי לסוד, הוא לא היה מוכן ומסוגל לקבל ולעבד את זה, והכחיש: 'לא, זה לא נכון, את נראית בול כמו אבא שלי. אני אוהב אותך, את הבת שלי'. אבא לקח את הגילוי הזה קשה כמעט ברמה המולקולרית. וזה, לתחושתי, היה הרגע שבו הפכתי לאדם מבוגר. הכאב של אבא היה חשוב לי יותר מהכאב שלי וידעתי שאני חזקה, אז אמרתי לו: 'אני מצטערת', ומעולם לא דיברנו על העניין הזה שוב".
ומתי פגשת למעשה את אביך הביולוגי?
"כשמלאו לי 30 נסעתי לאטלנטיק סיטי לפגוש אותו ואמרתי לו: 'אני מרישקה הרגיטאי ואני מבינה שהכרת את אמא שלי'. הקרבה המשפחתית הייתה ברורה ממבט ראשון. אמרתי לנלסון: 'תקשיב, בוא נבהיר משהו אחד: יש לי משפחה, יש לי אבא - ואני לא רוצה ממך כלום. פשוט רציתי לדעת ולוודא את העובדות'. הדבר הראשון שהוא שאל אותי היה: 'מה שלום אבא שלך?', וזה היה מקסים מצידו. דיברנו עד חמש לפנות בוקר, והוא היה מאוד מכבד ונחמד ואמר: 'חיכיתי לרגע הזה 30 שנה'. הוא רצה אותי, אבל ממש לא רצה לפלוש למשפחה שלי.
"תמיד חשבתי שלא היה לו אכפת ממני או שהוא לא אהב אותי, ו'למה לא באת ואמרת שאני שלך?', אבל בדיעבד אני כל כך אסירת-תודה שהוא לא עשה את זה. כי מיקי הוא אבא שלי והוא היה האבא הכי טוב שיש - לא הייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת".
הרגיטאי גילתה גם שיש לה עוד אחיות מהצד של סרדלי. "כשפגשתי אותן הרגשתי כאילו אני מכירה אותן כל חיי, כאילו הפרידו אותנו בלידה! היה לנו כל כך הרבה במשותף. למשל חוש הומור זהה. החיבור היה קל. ממש שיעור בגנטיקה. הן שמחו להשתתף בסרט והיו נרגשות סוף סוף לצאת מן המחבוא ולחשוף את הסוד. המשפחה שלי, מנגד, היססה מאוד בהתחלה – האחים שלי היו בגישת: 'אל תעיר דובים מרבצם'. אבל הם היו מוכנים להשתתף בסרט, כי הם בוטחים בי. מבחינתי זה היה מסע אישי מדהים, שעיקרו למצוא את עצמי ואת אמא שלי, להרגיש בנוח בעור של עצמי - תהליך שמשיב לי את עצמי.
"מאחר ואני בן אדם מאוד ישיר וכן, הרגשתי מאוד לא בנוח לא לחשוף את הסוד שלי כל השנים, וזה ממש יצר בי דיכוטומיה. שמירת הסוד גרמה לי להרגיש בן אדם כל כך לא אותנטי. פשוט לא רציתי לפגוע באף אחד ולא רציתי לספר למשפחה ההונגרית שלי שאנחנו בעצם לא קרובי משפחה. אבל מצד שני הרגשתי שזה לא הוגן שאני צריכה לחיות בשקר.
"היופי בסרט הזה הוא שפתחנו את הדלתות שכל כך פחדנו לגלות מה יש מאחוריהן. וזה היופי בלבחון את השלדים שיש לנו בארון ולא לפחד מהם. היה לנו את האומץ להסתכל פנימה ולהאיר על הסוד, וכך גילינו יופי לא ייאמן בצד השני. יש לי עכשיו שתי משפחות והן התאחדו לרגל מסיבת יום הולדתי ה-60 -וזה היה מטורף! משהו שלא יכולתי לדמיין בחלומותיי הפרועים ביותר".
"בגלל שהפכתי לאמא בשלב מאוחר, לכל דבר בחיים יש יותר משמעות"
במהלך לימודיה בתיכון, הרגיטאי החלה לפתח סקרנות למשחק. "למדתי בתיכון קתולי לבנות, והאירוניה היא שנזירה - לה קראו האחות מרגרט, והיא הייתה המורה לאנגלית - אמרה: 'מרישקה, כדאי שתנסי לגשת לאודישן להצגה'. אז עשיתי אודישן, התקבלתי והתחלתי להתאהב במשחק. יכולתי להזדהות עם הדמויות. הייתי טובה כי ידעתי מה זה כאב אמיתי ויכולתי להשתמש בו. במובן מסוים, הטראומה של אובדן אמא סייעה לי לדמיין את מה שהדמויות עוברות".
אחרי שסיימה את האוניברסיטה, הרגיטאי השתתפה בתחרות יופי אחדות, ואף זכתה בתואר "מיס בוורלי הילס". במהלך שנות ה-80 וה-90 התארחה בסדרות טלוויזיה (אפילו ב"משמר המפרץ" וב"סיינפלד") ובסרטים ("לעזוב את לאס וגאס"). היה לה גם תפקידים קבועים - באופרת הסבון "פלקון קרסט" וב"אי.אר".
הפריצה הגדולה הגיעה סוף סוף ב-1999, עת החלה להופיע בתפקיד חייה, שאותו היא עדיין מגלמת: אוליביה בנסון, בסדרה מבית דיק וולף ו-NBC "חוק וסדר: מדור מיוחד". בנסון היא בלשית ביחידה "המדור המיוחד" במשטרת מנהטן שחוקרת עבירות מין ופשעים שקשורים לבני נוער. עם השנים, בנסון התקדמה בסולם הדרגות, ובעונה ה-21 קודמה לקפטן היחידה. הרגיטאי, שעוטרה באמי ובגלובוס הזהב, היא השחקנית היחידה שמשחקת בסדרה מתחילתה ועד היום, והדמות שלה היא הדמות הטלוויזיונית שמחזיקה בשיא ההופעות הכי ארוך בטלוויזיה.
7 צפייה בגלריה
אין על אוליביה בנסון. מרישקה הרגיטאי, מתוך "חוק וסדר: מדור מיוחד"
(צילום: Ralph Bavaro/NBC באדיבות yes)
"26 עונות נתנו לנו הזדמנות מאוד מיוחדת לעשות משהו חסר-תקדים. מדובר בסדרה הארוכה ביותר בהיסטוריה, וזה לא במקרה שההתפתחות של בנסון לאורכה משקפת בדיוק את האבולוציה של נשים בחברה ככלל. במובן הזה היא הדמות הפמיניסטית הגדולה מכולן. היא מתקדמת בדרגות, הופכת למנהיגה, וכעת היא המפקדת - וכל זה תוך כדי שהיא אמא. כשהתחלתי עם 'חוק וסדר' לא ידעתי כמה עמוק הסדרה תחלחל לתוכי. האמת היא שבגלל אוליביה גדלתי לעיניה של המדינה כולה".
הרגיטאי מעידה שהיא מאוד אוהבת את הסדרה ולא מיצתה אותה. "אני אוהבת ללכת לעבודה בכל יום. אני אוהבת את הקהילה שאני חלק ממנה. אנחנו באמת צוות מגובש ומאוד נשענים אחד על השנייה. אנחנו יחידה של ממש. וזה משהו קדוש מבחינתי".
אם צריך הוכחה לאייקוניות של אוליביה בנסון, אז נזכיר שטיילור סוויפט קראה לחתולה שלה על שמה. "בגלל שאוליביה היא הדמות האהובה עלי ב'חוק וסדר'", סיפרה פעם בריאיון. "קראתי לחתולה 'הבלשית אוליביה בנסון', אבל מאז אוליביה קודמה וזה מאוד מבלבל עבור החתולה, וכמובן גם עבורי".
המחווה של סוויפט מאוד שימחה את הרגיטאי, וכשהיא התארחה באולפנו של ג'ימי פאלון לכבוד 25 שנה ל"חוק וסדר" היא התייחסה לכך ואמרה: "זה באמת כבוד גדול וממש חמוד ומגניב".
בהתנהלות הקריירה שלך הושפעת מדברים שלמדת מהסיפור של אמא שלך?
"לא הייתי אומנם מרדנית, אבל עשיתי את הדרך שלי אחרת לגמרי, וזה כמובן נעשה בתגובה למה שאמא עברה בהוליווד. הגישה שלי תמיד הייתה: 'אף אחד בחיים לא יכניס אותי לקופסה קטנטונת כפי שעשו לאמא. אמרו לה: 'את הולכת להיות הבלונדינית המטומטמת ותלבשי שמלה צמודה, תשימי פאה בלונדינית ותצייצי'. ואני אמרתי: 'אתם לא תגידו לי מה להיות'. אני המון דברים ביחד - ואני אחליט, לא אתם. אז זו הפמיניסטית שבי. וכך יש לי את הפריווילגיה לנווט את החיים והקריירה, בהישען על ידע שצברתי דרך חלק מהטעויות של אמא. קריירה כמו שלי דורשת המון - החיים שלי הם ללא ספק מרתון טלוויזיוני".
7 צפייה בגלריה
אפילו טיילור סוויפט מעריצה. מתוך "חוק וסדר: מדור מיוחד"
(צילום: Ralph Bavaro/NBC באדיבות yes)
ותוך כדי המרתון הזה, הרגיטאי מוצאת זמן לטפח את חיי המשפחה שלה. היא נשואה לשחקן פיטר הרמן, שאותו הכירה על הסט של "חוק וסדר". "בדייט הראשון שלנו, פיטר ואני הלכנו יחד לכנסייה וזה היה ממש כאילו הכה בי ברק. התחלתי לבכות", סיפרה ל"פיפל מגזין". "פיטר חשב שאני בוכה בגלל שהתפילה כל כך ריגשה אותי, אבל בכיתי כי הרגשתי מוצפת בהבנה שהוא האחד". השניים התחתנו ב-2004, ונולד להם בן אחד, והם אימצו יחד בן ובת נוספים. "בגלל שהפכתי לאמא בשלב מאוחר בחיים, לכל דבר בחיים יש יותר משמעות. כל יום עמוק יותר, עשיר יותר ועם המון נשמה".
לפני שנה וחצי, חשפה הרגיטאי במאמר שפרסמה ב"פיפל מגזין" שהיא נאנסה ב-1999 על-ידי מישהו שהיא הכירה. "זה היה אקט של שליטה והכנעה. ניסיתי לצאת מזה בכל הדרכים שהכרתי. ניסיתי להתבדח איתו, להציב גבולות, לדבר אליו בהיגיון, להגיד לו 'לא'. הוא תפס בזרועותיי והשכיב אותי. הייתי מבועתת. לא רציתי שזה ייגרר לאלימות. היום אני כבר יודעת שזו היתה אלימות מינית, אבל חששתי שהוא גם ינקוט באלימות פיזית. קפאתי במקום, זו תגובה טראומטית נפוצה כשאין אפשרות לברוח".
אז לא מפתיע שהרגיטאי פעילה מאוד בנושא תקיפות מיניות, מסייעת לקורבנות, ובכלל מעורבת במאבקים פמיניסטיים. "אלה נושאים שיקרים לליבי. חשוב לגלות את הכוח הטמון בנו", אומרת הרגיטאי בפגישתנו. "את הכוח המצוי דווקא בפגיעות, את העוצמה שבה. חשוב לי להזכיר שכולנו סוחבים כל כך הרבה היסטוריה על הכתפיים שלנו. לכולנו יש טראומה דורית.
"אני נפגשת עם שורדי ושורדות תקיפה מינית ואלימות במשפחה ומבקשת מהם לספר מה קרה להם. במסגרת המאמץ הזה, גם אני נחשפתי בשנה שעברה ב'פיפל מגזין'. עשיתי זאת כדי להעביר את האשמה! האשמה לא נחה על הקורבן, אלא על הפושע. וזו תחושה מאוד מעצימה. הרגשתי שאם אני מבקשת משורדים לבוא ולספר את הסיפור שלהם, אני רוצה להיות אמיצה כמוהם ולספר גם את הסיפור שלי. כי זו האמת אודות מי שאני - ורציתי להיות אני על מלא. כולנו אנשים מורכבים עם כל כך הרבה חלקים שונים, ורציתי לתת לעצמי את האישור להיות כל החלקים כולם".
עכשיו, הרגיטאי מגישה שסגרה מעגל והיא יכולה ללכת הלאה. "במקום להיות תקועה ב'אוי, אף אחד לא אוהב אותי, אני ממזרה'. היום, אחרי שעשיתי את הסרט על אמא, אני אומרת: 'הכל הסתדר בסוף, לא?'. והכאב, הנטישה, החור בלב, הפחד, משבר הזהות, כל אלה הם חלק ממרישקה שיכולתי לעבד ולטפל בו והצלחתי להתגבר עליו. וזה התהליך של החיים, נכון?".
