קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה היה סרט של סטיבן ספילברג שעורר סקרנות ותשומת לב כזו לפני צאתו. "התגלית" (Disclosure Day) נדמה כמעט כתופעה שהשמועות עליה רצות ברשת כבר חודשים, מרגע שנודע שזהו הפרויקט החדש, והמסתורי, של ספילברג (וקשה להיזכר מתי בעשורים האחרונים נעטף סרט חדש שלו באצטלה של חשאיות), כאשר הוא היה ידוע רק בשם הזמני The Dish. בימים האחרונים מופצים ברשתות החברתיות סרטונים של ספילברג מתקבל ככוכב-על במקומות שונים בעולם - כולל בפאב לונדוני שאליו הגיח והפתיע את יושביו בחידון על יצירתו. בהינתן העובדה שמי שנחשב פעם לילד הנצחי של הקולנוע עומד לחגוג בדצמבר הקרוב את יום הולדתו ה-80 - ההערצה הזו בהחלט אומרת משהו.
"התגלית" - טריילר
(באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
בדרכי הביתה מההקרנה המוקדמת של הסרט, ביום שלישי בלילה, קראו חברי קונגרס אמריקאים לחשוף את מה שידוע על מפגשים עם UAP (תופעה אנומלית בלתי מזוהה) - המושג שהפך שגור בממשל האמריקאי ובקהילה המדעית לאירועים או אובייקטים שאי אפשר להסבירם. הקריאה חוצת המפלגות הזו תובעת שקיפות ("העם האמריקאי צריך לדעת את האמת") וכן הגנה על whistleblowers - כלומר, מי שברשותם מידע והם מבקשים לחשוף אותו. מחוקקים כאנה פולינה לונה הרפובליקנית וג'ארד מוסקוביץ' הדמוקרטי וכן קצין המודיעין לשעבר דיוויד גרש שנחשף למידע במסגרת עבודתו, הובילו קריאות לבית הלבן להעניק חסינות רחבה ולבטל הסכמי סודיות כדי שאלה שיודעים יוכלו להעיד בגלוי על טכנולוגיות עב"מים סודיות. כאשר מוסיפים לזה את הסרטונים - מאכזבים ככל שהיו - ששחרר ממשל טראמפ ממש לפני כחודש שבהם נצפים UAP, נדמה שכל מה שמתרחש במציאות אינו אלא הקדמה/מסע יחסי ציבור לסרטו החדש של ספילברג.
ובאמת, "התגלית" נדמה כמו סרטו הפוליטי ביותר של ספילברג מזה שנים. יותר מ"העיתון" ואולי אף יותר מ"מינכן". זהו סרט עב"מים, בהחלט, אבל עוד לפני כן זהו מותחן קונספירטיבי שמתנהל ברוח סרטי הפראנויה של שנות ה-70. חלקו החותם, מבלי לחשוף, אף מותיר אותנו, אותי, תוהים אם אכן ספילברג מראה לנו חומרים אותנטיים הקשורים ל-UAP, ואם אינם כאלה, אז אולי הם מבוססים על חומרים אותנטיים שממתינים איפשהו ליום הגילוי. בעיניי, לא פחות משהוא סגירת מעגל עם "מפגשים מהסוג השלישי" (1977), הסרט הזה מתכתב עם "הפייבלמנים" - סרטו האוטוביוגרפי של ספילברג מ-2022, במובן זה שהוא מספק הבנה של מכלול יצירתו (בסרט ההוא מדובר היה בטראומה משפחתית שתהפוך להיות המצע האמנותי של נער יהודי בודד שרוצה להחזיר את אמא ואבא להיות ביחד).
"התגלית" נפתח בסצנה שבה סוכנים ממשלתיים חשאיים מאלצים עובד שסרח, דניאל קלנר (ג'וש או'קונור) להשיב לרשותם תיק ובו חומרים סודיים הקשורים לנושא שלשמו התכנסנו כמו גם מכשיר שהוא תוצר של טכנולוגיה חייזרית שעל האפשרויות הגלומות, והמסוכנות, בו לא נרחיב. אבל קלנר מצליח להימלט ומאותו רגע הוא וחברתו (איב הוסון), שהיא נזירה שאיבדה את ייעודה, מוצאים עצמם בורחים מפני אנשי הסוכנות הזו הקרויה "וורדקס" שבראשה עומדת דמות מניפולטיבית בשם סקנלון (קולין פירת' במראה אורסון וולס).
הסוכנות, מסתבר, מופקדת על ראיות סודיות הנוגעות להיתקלויות בישויות לא מזוהות, שחלקן מתוארכות לתקופת הנשיא ניקסון (ע"ע קונספירציה). מעברה אחר של הסקלה, זה של "הטובים", נמצאת דמות מסתורית בשם הוגו (קולמן דומינגו) שיחד עם כמה עובדים אחרים של הסוכנות מסתתר בהאנגר ענק, שם הולך ונבנה דגם של בית פרברים טיפוסי - מהסוג הזכור לנו מ"מפגשים" ומ"אי.טי." - מסיבות שיובהרו במערכה האחרונה של הסרט.
למה חייזרים בוחרים דווקא בלבנים-מערבים כשליחיהם עלי אדמות?מתוך "התגלית"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הגיבורה השנייה של הסרט היא מרגרט פיירצ'יילד (אמילי בלאנט), חזאית טלוויזיה מקנזס סיטי, שמפגש כלל לא אקראי עם ציפור מסוג קרדינל אדום מחולל אצלה שינויים לשוניים ותודעתיים. היא מתחילה לדבר שוטף רוסית וקוריאנית, ולקרוא את מחשבותיהם של זרים - הנה דרך מצוינת להימנע מדו"ח תנועה: קראי את מחשבותיו של השוטר ופתרי את מה שמציק לו באמת, וזו לא המהירות שבה נסעת. תקרית משונה באמת שקורית בעיצומה של הגשת תחזית מזג האוויר מבהירה לנו שהמפגש עם הציפור אדומת החזה היה משמעותי מעבר לכל דמיון, ושיחת טלפון מהוגו שולחת גם אותה, יחד עם בן זוגה המפקפק (וויאט ראסל, בנם של קורט ראסל וגולדי הון) לדרכים ולמנוסה מפני סוכני "וורדקס".
האם דניאל ומרגרט - למה חייזרים בוחרים דווקא בלבנים-מערבים כשליחיהם עלי אדמות? - הם התגלמות המשיח? קשה שלא לחשוב כך, במיוחד משום ההקשר הדתי של הסרט (החברה-נזירה לשעבר) ונוכחותה של אם מנזר (אליזבת' מארוול) שבפיה ניתנת אחת השורות המכריעות בו: "לא יעלה על הדעת שכל היקום הזה נברא רק בשבילנו". והנה סוגייה: אם ישויות-על אכן קיימות, מה עושים עם אלוהים? איך זה ישפיע על כל הדתות בעולם? סטנלי קובריק כבר תהה על כך ב-"2001 אודיסיאה בחלל" שעסק כולו למעשה בקיום האלוהי. אבל השאלה הזו צוברת עתה, 60 שנה אחרי, רלוונטיות מחודשת. גילוי כזה עלול לטלטל את יסודות הדת לא פחות מתורת האבולוציה, אבל ספילברג (שמביים לפי תסריט של דייויד קפ, שנכתב על פי סיפור של ספילברג) מנסה לפשר בין הדת והנוכחות החוצנית.
מנסה לפשר בין הדת והנוכחות החוצנית. מתוך "התגלית"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
כבר ב"מפגשים מהסוג השלישי" הוא השווה את המפגש עם החייזרים, ב"מגדל השטן", למעמד הר סיני. אורות עזים וקולות רועמים מלווים את הרגע שבו נוצר הקשר הראשוני. זוהי אחת הסצנות הכבירות בתולדות הקולנוע - וסרטו הטוב ביותר של ספילברג - משום שהיא מייצרת אנלוגיה לכוחו של הקולנוע ונותנת דרור לעוצמתה של הפנטזיה. "התגלית" מגיע אל שיאו בסצנה שמזכירה אף היא את מעמד מתן תורה, הפעם עם מרגרט בתפקיד משה רבנו. הפסוק המקראי "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ', ט"ו) מקבל כאן משמעות עכשווית ומצמררת: לא עוד חוויה קולקטיבית המרוכזת מול הר בודד במדבר, אלא התגלות המתרחשת בו-זמנית דרך אינסוף מסכי טלוויזיה וטלפונים ניידים ברחבי העולם. כמו במעמד הר סיני, גם כאן האנושות כולה עדה לרגע שמערער את גבולות הידוע והמובן - אלא שההתגלות אינה מתווכת עוד באמצעות קול אלוהי, אלא באמצעות רשת גלובלית של דימויים, שידורים ומסכים.
כל זה קורה ברגע היסטורי כאוטי. העולם, כמו שאומרים, כמרקחה, בעיקר בגלל הצפון-קוריאנים, ונדמה כאילו אנחנו מתקרבים לעימות כולל. אבל אצל ספילברג העיניים כבר לא נשואות למעלה. כבר מצאנו את מה שחיפשנו, ועכשיו הגיעה העת לספר לכולם. מה שמצאנו אמור להביא לאיחוד בין בני האדם, כמעט ואמרנו שלום עולמי, "הקשיבו", הוא פונה אלינו באמצעות שליחיו, ליתר דיוק החזאית שמופיעה בפרונט וחושף השחיתויות שמצויד בראיות החשובות. משה רבנו? ישו? זה לא ממש משנה. גם אי.טי. בדיעבד היה כוח אלוהי שבא להציל משפחה במצוקה. עכשיו זה להציל את העולם כולו - לא רק את טוראי ריאן.
מתוך "התגלית"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
ועדיין "התגלית", כמו "הפייבלמנים", הוא סרט שבמרכזו הכמיהה אל הבית ואל רגע מכונן הקשור בו. החזרה הזו אל רגעי התום, במה שמעוצב פה כמו סרט של דיסני, עם שועל, אייל וציפור - היא גם החזרה של ספילברג אל התמימות של "מפגשים" (שגם בו היו נציגי הממסד הפוליטי שביקשו להסתיר מאיתנו את "האמת"); אבל ב"תגלית" כבר נעלמה התמימות. זהו רגע של התפכחות, בדיוק כמו שבית הילדות מסתבר פה כפיקציה: עכשיו לא מדובר בפנטזיה קולקטיבית אלא בדבר האמיתי. אנחנו רוצים לדעת.
באופן משונה, דווקא קטעי הפעולה בסרט הם חלקיו הטריוויאליים, שלא לומר מאכזבים. מכונית מעוכה שממנה מזנקים שני הגיבורים אל רכבת דוהרת, או מרדף מכוניות החוצה דרך בית. כבר ראינו טובים מאלה, כולל אצל ספילברג עצמו. אבל כסרט המייצג את הרגע הנוכחי, את הדקה הנוכחית, "התגלית" בהחלט עושה את העבודה, והמערכה האחרונה שלו היא מרשימה מאוד. יש גם משהו מרגש בצלילים של ג'ון וויליאמס בן ה-94 שבוקעים ומזכירים לנו את אחד משיתופי הפעולה האמנותיים הכבירים של חמשת העשורים האחרונים (זוהי הפעם ה-30 שספילברג ו-וויליאמס עובדים יחד - והמוזיקה של וויליאמס נשמעת פה לעיתים כפרידה). ספילברג שב אל מכורתו, ועכשיו הוא כבר לא הילד הקטן שנשא אז את עיניו אל השמיים.
"התגלית" יזכה מן הסתם להצלחה כלכלית, משהו שסרטיו האחרונים של ספילברג לא נהנו ממנו (ליתר דיוק, "סיפור הפרברים" ו"הפייבלמנים" היו כישלונות מסחריים). אני מניח שיהיו מי שיראו בו מחזור חומרים, סרט שמתקשה לשחזר את הקסם שהיה ל"מפגשים" ול"אי.טי" (בעיקר בסצנה בודדת שבה אכן מופיעים ילדים); אבל כסרט המתכתב עם מכלול יצירתו של ספילברג, עם מה שקרוי בצרפתית ה- oeuvre שלו, זוהי עבודה רבת משמעות. ובעיקר הוא מותיר אותנו תוהים: איזו בשורה יש לחייזרים להגיד לנו? האם אנחנו באמת לא לבד?
