כמעט רבע מאה חלפה מאז שלהקה נשית כבשה את פסגת מצעד Billboard Hot 100. הפעם האחרונה הייתה בקיץ 2001, כשדסטיניז צ'יילד (כלומר, ביונסה ושתי האחרות) הגיעו למקום הראשון עם Bootylicious. מאז ניסו, ולא הצליחו, שמות גדולים כמו בלאקפינק, פיפת' הרמוני, ליטל מיקס ועכשיו גם קאטסיי, להתברג לפסגה הנחשקת. את מה שאף אחת מהלהקות המובילות לא קטפה, השיגו שלוש בנות שלא באמת קיימות.
"ציידות השדים של הקיי פופ" – טריילר
(צילום:באדיבות נטפליקס)
הכירו את רומי, זואי ומירה, שמהוות את Huntr/x - הרכב קיי-פופ נשי וחובב פחמימות, שגם רודף שדים זוללי נשמות ונלחם בהם באמצעות המוזיקה. חברות הלהקה הפיקטיבית הן הכוכבות של סרט האנימציה של נטפליקס "ציידות השדים של הקיי-פופ" (KPop Demon Hunters). מאז צאתו, הלהקה שוברת שיאים עם הלהיט Golden, שהעפיל בשבוע שעבר למקום הראשון במצעד האמריקני של "בילבורד" הוט 100 (שמשקלל השמעות ברדיו, סטרימינג ומכירות דיגיטליות), ותפס גם את המקום השלישי ב-200 הלהיטים של "בילבורד (מצעד האלבומים הנמכרים ביותר). במקביל, "ציידות השדים" עצמו הפך לסרט האנימציה המקורי הנצפה ביותר בתולדות נטפליקס, ואחד מחמשת הסרטים המקוריים המובילים של החברה.
מדובר בסנסציה של ממש, והעולם, או לפחות עולמו הצר של ז'אנר הקיי-פופ, מגיב בהתאם. נכון, סרטי אנימציה כבר שיגרו להיטים למצעדים בעבר, כמו "מלך האריות", "לשבור את הקרח" או "אנקאנטו", אבל האופן שבו הקהל מתמסר בעליצות לבנות Huntr/x ומתייחס אליהן כאל נשים בשר ודם הוא עוד הוכחה לטשטוש הגובר בין פייק למציאות. Huntr/x אומנם שוברת שיאים, והכישרונות המוזיקליים מאחורי הדמויות אמיתיים לחלוטין - אבל בסופו של יום - זו להקה שלא תצא לסיבובי הופעות, לא תתראיין לתקשורת ולא תגיע למפגשי מעריצים.
אסטרטגיה מנוהלת היטב
קיי-פופ הוא הרבה יותר מז'אנר של מוזיקת פופ קוריאנית. הוא מוצר תרבות מהונדס, שמתפשט במהירות כמו וירוס על סטרואידים. הוא כולל שפה חזותית, כוריאוגרפיות מתוזמנות בחרדת קודש, קונספטים דרמטיים וקהילת מעריצים שעובדת במשרה מלאה על הפצת המסר. מעריצי קיי-פופ לא רק רוכשים אלבומים, הם מתרגמים ראיונות, מנהלים קמפיינים כדי להעלות את קרנם של האמנים ברשתות, יוצרים קליפים, מדריכי ריקוד וממים. זאת מכונת שיווק אורגנית שיכולה לגרום גם לפסקול של סרט אנימציה להפוך ללהיט בינלאומי, אם הוא ממוקד מספיק וממוסחר בצורה חכמה.
יוצרי הפסקול של "ציידות השדים של הקיי-פופ" עשו הכול נכון. הפסקול לא נבנה כתוצר לוואי של הסרט, אלא כמוצר בפני עצמו. היוצרים קיבצו צוות ממיטב בני ובנותיי הקיי-פופ, שבמשך שלוש שנים עמלו על רצועות האלבום. הובילו אותו מפיקי-על כמו טדי פארק (שעבד בין היתר עם בלאקפינק) ו-Lindgren, ששיתפו פעולה עם יוצרים מערביים כמו סטיבן קירק וג'נה אנדרוז (שעבדו גם עם BTS ו-TWICE), ויחד כל אלה יצרו בן כלאיים מהוקצע ומלוטש שיקסום לקהל ברחבי העולם. קצת שמאניזם ומיתולוגיה קוריאנית, קצת פמיניזם א-לה טיילור סוויפט, סטייליזציה של אנימה ומסר חוצה גבולות ופורמטים על "להיות נאמן לעצמך". המטרה הייתה לכתוב שירים שיעבדו לא רק בתוך הסיפור, אלא גם מחוצה לו - חומרים שאפשר להשמיע ברדיו, להכניס לפלייליסטים ולשחרר כסינגלים. זה לא היה רק פסקול, זאת הייתה אסטרטגיית חדירה מנוהלת היטב.
העובדה שתרבות הקיי-פופ מפזזת ממילא על הגבול הדק שבין מציאות לפנטזיה, עם להקות שהורכבו במעבדות מוזיקליות, דמויות מתוסרטות, תדמיות מדוקדקות ואינטרקציה, שלא לומר מערכת יחסים אינטנסיבית ועמוקה עם הקהל, שמתנהלת כמעט כולה דרך מסכים - התאימה לאסטרטגיה הזאת היטב. במובן הזה, להקת בנות שכולה אנימציה היא רעיון כמעט מתבקש. המעריצים מתאהבים בקונספט, הם מכירים את חוקי המשחק בעולם שבו האסתטיקה, המיתוס והסיפור חשובים לא פחות ואולי יותר מהקיום הפיזי. בקיי-פופ, פיקטיביות היא לא חיסרון, היא פיצ'ר.
ההשקה של הפרויקט לוותה בקמפיין דיגיטלי, שנראה כאילו נולד בטיקטוק: האשטגים, ריקודי-מחווה, ערכות GIF רשמיות, ופרופילים פיקטיביים של חברות הלהקה, שגרמו למעריצים להרגיש כאילו הם והשלוש אכלו ראמן מאותו המסטינג. המעריצים והמעריצות מתחלקים לאוהדי קיי-פופ ותיקים וצעירים שראו את הסרט, הרימו את הכפפה, שיתפו והפיצו, ולא הזיק גם שיתוף הפעולה מצד איידולי קיי-פופ אמיתיים, שהגיבו לסרט ושחזרו קטעים ממנו. התוצאה: השירים זינקו במצעדים של אפליקציות הזרמות המוזיקה, כולל מקום ראשון בספוטיפיי ארה״ב לשיר של להקת הבנים הפיקטיבית והמרושעת בסרט, Saja Boys, ומקום ראשון, כאמור, ל-Golden של Huntr/x, בביצוע של EJAE; שגם כתבה את הלהיט, אודרי נונה ו-REI AMI, הקולות האמיתיים מאחורי הלהקה.
לצד ההשמעות, שנספרות במאות מיליונים, יש גם מי שממהר להצמיד את התופעה אל נבואות הזעם מעולם הבינה המלאכותית, למרות שאף אחד משלבי יצירת האלבום אינו קשור ב-AI. "כולכם מבינים שאנחנו נמצאים צעד אחד לפני השתלטות מוחלטת של AI על תעשיית המוזיקה?"', כתב אמש (שלישי) גולש ברשת החברתית X (טוויטר לשעבר). REI AMI, ששרה את התפקידים של הדמות זואי, כבר הספיקה להתרומם על הרגליים האחוריות: "EJAE, אודרי נונה ואני לא תוצר של בינה מלאכותית! אתן סתומות?". היא בטח לא טועה, אבל אין ספק שהסיטואציה הזו שולחת את הגולשים המבולבלים, שמחפשים איידולים חדשים לעקוב אחריהם, לזירה חדשה לגמרי.
אז איך מנהלים קריירה כשאין אפילו להקה אמיתית? תסמכו על יוצרי הסרט, מגי קאנג (שזאת הופעת הבכורה שלה כבמאית) וכריס אפלהנס ("דרקון המשאלות"), שהם יפיקו את המקסימום מהמצב, יחד עם השותפה שלהם שלא בוחלת בהצלחה פיננסית כשהיא רואה אחת, נטפליקס. אז נכון, אי אפשר למכור כרטיסים ללהקה שלא קיימת, אבל ההצלחה ממילא נשענת על התוכן לבדו, והוא ימלוך בה. המוזיקה, הסיפור הסוחף והאנימציה, אלה מאפשרים לקהל להתחבר לרעיון של הלהקה מבלי לדרוש את ליטרת האינטרקציה המסורתית עם אמנים בשר ודם. ויש אפילו יתרון: רומי, זואי ומירה ישארו לנצח בנות 19, מושלמות, עם קול יציב וגרדרובה מפעימה, תמיד יתייצבו לקרב מול השד הנכון בזמן הנכון ותמיד יהיו זמינות לזמרר את הלהיט המוכר בכל ווליום שתבקשו.
