לפעמים כל מה שצריך לדעת על הופעה נמצא בתור לדוכנים שמוכרים אלכוהול. ובמקרה של אוליביה רודריגו בפסטיבל בריטיש סאמר טיים בהייד פארק, הדרך לבר פנויה כמו השמיים של טהרן כשמטוסי חיל האוויר באים לבקר: עם קהל שמורכב ברובו מילדות בגילי חמש עד 15 וההורים שלהן, אין חשש שחביות הבירה יתרוקנו. מה שכן, זה עומד להיות שבוע מוצלח לרופאי הגב בלונדון. ערב אחד שבו גברים ונשים הפעילו כל שריר בגוף כדי שהילדות יוכלו לראות, יכול לספק להם עבודה לשנתיים.
אוליביה רודריגו - vampire
(צילום: עינב שיף)
אבל העובדה שרודריגו היא אייקון של תלמידות בבית הספר היסודי בואכה חטיבת הביניים, לא סותרת את היותה של ההופעה חוויית רוק במהות שלה. להיפך, זה בדיוק סוד הקסם של התופעה, והסיבה שהמופע של רודריגו שופך אור על אחת המגמות החיוביות של העשור הנוכחי במוזיקה הפופולרית: הפמיניזציה של הרוק והמקום שהוא תופס בקרב דור שלא מאזין לביטלס או לרולינג סטונס אבל עוד יגיע לשם בזכות הגיבורות שלו. גם העובדה שמופעי החימום הן להקות מגה מדוברות בסצנת הארט-רוק כמו The Last Dinner Party הנפלאות (שתוך שלוש שנים הגיעו מהבמה הכי שולית של הפסטיבל למעמד של חימום מרכזי והן לא יעצרו שם) או להקת אינדי מעניינת כמו Florence Road האיריות היא מרכיב בחינוך המוזיקלי של קהל היעד.
במקרה של רודריגו, האסתטיקה של הרוק אומנם חזקה יותר מהחיבור למהות שלו, אבל לא באופן שמעורר תחושת זיוף חריגה, ודי בטוח (לפחות לפי מדד הצרחות) שהקהל יותר מאשר מאמין לה. מבחינתו היא נותנת בראש בכל הכוח מהשנייה הראשונה של bad idea right? ועד הסיום של get him back! כל מה שקורה בדרך נובע קודם כל מכוח האישיות הבימתית המשכנעת והמגה-כריזמטית של רודריגו והאנרגיות המעולות שהיא מקבלת מהלהקה שמלווה אותה (המורכבת מנשים בלבד), מבלי להזדקק למרכיבים המוכרים של מופעי פופ עכשוויים (רקדנים, ריבוי תלבושות, וידאו-ארט מושקע, ריחופים) ואולי אפילו תוך כדי התרסה כלפיהם. הפרופס של רודריגו בהופעה הם הפסנתר שעליו היא מבצעת את drivers license, הלהיט הראשון שלה ואחד משירי המדורות הכי אפקטיביים של המאה ה-21, והגיטרה החשמלית והאקוסטית.
אוליה רודריגו - drivers license
(צילום: עינב שיף)
נדמה שלא במקרה היא מזמינה לבמה את האורח המפתיע של הערב, אד שירן, תוך שהיא מציינת את מעמדו בתור "אחד מכותבי השירים הכי טובים במוזיקה הבריטית". הם לא מבצעים את Shape of You (למשל) אלא דווקא את The A-Team, סינגל הבכורה המוצלח של שירן על אישה בזנות שמכורה לקוק: גם זה מעיד שרודריגו שואפת לזהות את עצמה קודם כל כסינגר-סונגרייטרית ורק אחר כך כל היתר. למזלה, היא לא פעלה בדור של אבריל לאבין, למשל (או נינט טייב בארץ): היום אפשר לעשות את זה בלי לחטוף דליים של התנשאות.
רודריגו גם עוברת היטב - אך לא בהצטיינות אבסולוטית, כצפוי - את המבחן הווקאלי של ההופעה החיה. המדד האולטימטיבי הוא כמובן vampire, מהשירים הבודדים ברזומה המתהווה שלה שבו תחושות העלבון והתסכול מתכנסים לפזמון הדורש מאמץ של מיתרי הגרון: את אותן שיניים בשרניות שבעזרתן מושא השיר רוקן אותה לחלוטין היא נועצת בחזרה במילות המפתח, אך נדמה שהיא לא ממש סובלת מהסיוע האגרסיבי של הקהל. אגב, מי שלא ראה אנשים בגילי 40 מביטים זה על זה בחוסר אונים כשהילדות שלהן בכיתה ו' צועקות !Fame Fucker לא ידע מבוכה מהי.
ובעוד שההופעה של רודריגו לא מותירה ספק באשר למקומה העכשווי בתרבות הרוק אצל ילידי שנות ה-2010 (כן, הם כבר כאן), אין בביצועים הכיפיים של good 4 you או all-american bitch איזושהי תשובה לגבי העתיד שלה. היא צומחת מהר וחזק, אבל מסקרן לראות אם המעריצות שמלוות אותה יישארו שם גם כשיסיימו תיכון או לחלופין, האם יגיע דור חדש שיחליף אותו. מצד שני, נוטים לשכוח שרודריגו עצמה רק בת 22, גיל שבו החיים רק מתחילים להיות מעניינים. כבר עכשיו היא הרבה יותר מוערכת ממה שטיילור סוויפט, לדוגמה, הייתה בגילה. אולי עד גיל 30 היא כבר תוכתר רשמית בתור היורשת של דבי הארי, כריסי היינד ואחרות, והדרך לבר בהופעות שלה כבר לא תהיה כל כך קלה.
