מיד אחרי 7 באוקטובר, עם כל הייאוש והדיכאון, שלומי קוריאט קיווה שהדיבורים על קרע, פילוג ומלחמת אחים ייעלמו מהשיח הציבורי אחת ולתמיד. גם עכשיו הוא עדיין משתדל לקוות, אבל כמי שמתמודד גם עם חרדות - הוא הרבה פחות אופטימי. "אחרי תחילת המלחמה ראית איך ברגע האמת כולם מאוחדים ומגויסים לעזור וזה ריגש אותי", הוא אומר. "כמו שזה נראה כרגע, הקרע הזה לא ייגמר לעולם. הפוליטיקאים משני הצדדים הם אלו שמפלגים ומייצרים את הקרע. אנחנו צריכים להיות אלו שיאחדו את העם. פוליטיקאים תמיד יהיו פוליטיקאים, מכל הצדדים, אין מה לעשות.
"דבר אחד ברור, החטופים צריכים לחזור כמה שיותר מהר הביתה. אני גם אבא לילדים ואני מנסה לחשוב מה היה קורה אם הילד שלי היה נחטף. לא הייתי עומד בזה. אני לא חושב שיש מישהו שהוא אבא או אדם שפוי בנפשו, שלא רוצה שיחזירו את החטופים. יש כאלה שאומרים - תלוי באיזה מחיר לשחרר אותם. אני לא יודע מה זה המחיר הזה. אני חושב שצריך להחזיר את החטופים ולנקוט ביד קשה מול הצד השני ולמוטט אותו, אחרת נחזור לאותו מצב".
השתתפת בהפגנות מאז תחילת המלחמה?
"לא. לא מתפקידי לתפוס צד בוויכוח הזה. תפקידי כאמן הוא לבדר. אני שומר את הדעות הפוליטיות שלי לעצמי. בסופו של דבר אני מנסה להיות בסדר עם כל בני האדם. אני לא בן אדם פוליטי. מי שעושה לי טוב, מבחינתי שינהל את המדינה. לא מעניין אותי אם זה ימין או שמאל. מעניין אותי שיהיה לנו טוב, ושהעם שלנו יהיה מאוחד ובטוב".
בחודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר קוריאט הופיע בפני המפונים, הפצועים והחיילים. "זה היה קשה שאלוהים ישמור, אבל כשראיתי את הפצועים צוחקים ומחייכים, זה נתן לי כוח", הוא אומר. "כשהופעתי באחד המלונות בתל אביב שאלתי 'מתי אתם חוזרים הביתה?', ואחד הילדים אמר לי, 'אני לא יודע אם יהיה לנו בית לחזור אליו'".
"אני נפגע יותר מטוקבקים שבהם היד קלה על המקלדת"
בשאר הזמן קוריאט (48), שמשחק כבר שנים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, המשיך להצטלם לסדרות ולסרטים חדשים. בחמישי האחרון עלה לבתי הקולנוע "תמונות יפואיות", סרטם של אריק לובצקי ומתי הררי, שמבוסס על הסדרה שאותה יצרו לפני 30 שנה בעקבות הטורים והסיפורים של מנחם תלמי, וקוריאט הוא אחד מכוכביו.
"תמונות יפואיות" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
יפו וטיפוסיה הססגוניים, שהם חלק בלתי נפרד מהסיפור, זורקים את קוריאט ליבנה של ילדותו. "הייתה לי ילדות תמימה מאוד. יבנה של פעם הייתה עיירת פיתוח. גדלתי בשכונה במצב סוציו-אקונומי לא מזהיר. היו שם את העבדיית, מה שקוראים להם הג'מעה, הגנגסטרים של השכונה. כילד מה שעניין אותי זה כדורגל, או מכות, או שניהם. אבא שלי זכרונו לברכה היה נגר, ואימא שלי עבדה בלשכת הרווחה של יבנה. השפה ביבנה הייתה פחות ציורית ממה שמנחם תלמי כתב, אבל היא מזכירה את הדיבור בשכונה. כל מיני צירופי מילים מוזרים", הוא צוחק. "כבר עברו 30 שנה מאז שעזבתי את יבנה. אימא שלי והאחים עוד שם, אבל יבנה של היום לא דומה ליבנה שהכרתי. כשאני מגיע ליבנה החדשה אני משתמש בווייז".
למה הוחלט לעשות סרט על פי הסדרה ההיא? היא לא בדיוק הצליחה אז.
"בשנים האחרונות יש פתאום פריחה מחודשת של הסדרה ברשתות החברתיות. מלא חבר'ה צעירים שלא הכירו אותה ונחשפו אליה דרך הרשת מתעניינים בה ושואלים למה לא מרימים את הכפפה ועושים לה עוד עונה. בפרמיירה הבנתי שהטירוף, הרעב והצימאון לסדרה הזאת הם ענקיים. בתור מי שגדל על הסדרה, מבחינתי הסרט הוא סוג של סגירת מעגל מהממת. היה בהקרנה ילד בן 13-12 שראה את הסדרה כולה. הוא ישב וצחק וציטט משפטים שלמים. זה זורק אותי ל'הבורר', כשאחרי ההקרנה אנשים היו מצטטים משפטים ממנה. עד היום מצטטים לי משפטים מהסדרה וזה כל פעם מפתיע אותי.
7 צפייה בגלריה
"בשנים האחרונות יש פתאום פריחה מחודשת של הסדרה ברשתות". מתוך "תמונות יפואיות"
(צילום: טל שרעבי, "באדיבות סרטי יונייטד קינג")
"עכשיו צריך לעשות סרט על פי הסדרה 'המסעדה הגדולה', שבה כיכבו בסאם זועמט וז'ק כהן. אני מסתכל על הטלוויזיה של אז וזו של היום, וזו של אז הרבה יותר מעניינת. פעם עשו טלוויזיה נורא תמימה אבל גם נורא כיפית. היום לכל מה שעושים בטלוויזיה יש היבט כזה או כזה, פוליטי או כלכלי. האנשים יצאו מההקרנה ואמרו, 'בוא הנה, זה היה שעה וחצי של אסקפיזם מוחלט'. העולם יכול להישרף והקהל יושב בפנים ונקרע מצחוק. זאת גם הסיבה ש'שנות ה-80' הצליחה, כי האנשים יכלו להתרפק בזכותה על העבר שלהם".
"גדלתי בשכונה במצב סוציו-אקונומי לא מזהיר. היו שם את העבדיית, מה שקוראים להם הג'מעה, הגנגסטרים של השכונה. כילד מה שעניין אותי זה כדורגל, או מכות, או שניהם"
מאז הסרט הראשון של "תמונות יפואיות", קוריאט הספיק להצטלם לסרט המשך. "הסרט הראשון צולם בסוף הקורונה, ואילו החלק השני צולם במלחמה, בין האזעקות", הוא אומר. "יש בו שחקנים חדשים, אבל הג'מעה אותה ג'מעה. השיחות בצילומים היו גם אחרות. אתה עסוק במה שקורה בארץ. זה לא רק המלחמה, זה גם החטופים. אם אתה בא ליום צילום ושומע שמחזירים חטופים, אז יש וייב אחר. אתה שומע שיש הרוגים אז הווייב אחר כמובן, עם הרבה דמעות".
"שנות ה-80" ו"שנות ה-90" שבהן אתה משתתף חטפו לא מעט ביקורת. נפגעת?
"אני לא יכול להגיד לך שזה לא צובט לי שמישהו באקדמיה או בתקשורת בא ומחליט מה טוב או לא, אבל עם הזמן למדנו לא להתייחס כל כך לביקורת. זאת דעתו של אדם אחד. היה דיסוננס בין מה שמבקר טלוויזיה כזה או אחר אומר על הסדרה לבין טוקבקים ומה שהקהל חווה.
"אותנו כשחקנים זה פחות הרגיז. אותנו יותר הרגיז שלא נותנים לה הכרה במוסדות האקדמיה, שלא אומרים, תשמע זה קומדיה, וכקומדיה מגיע לה לפחות להתמודד, גם אם לא לזכות. היא אף פעם לא הוגשה לקבלת פרסי האקדמיה. אבל עם הזמן אתה אומר, יכול להיות שזה לא הקאפ אוף טי של חברי האקדמיה, וזה בסדר גם אם אני לא חושב כמוהם".
אחת הטענות היא שהסדרה והסרט "הילולה" שבא בעקבות הסדרות, ואוטוטו יצא סרט ההמשך שלו, משטיחים את הדמויות ומדגישים את הסטריאוטיפים.
"אם זה היה באיטלקית היו קוראים לזה סרטי ספגטי, ואם זה היה באנגלית, היו נותנים לזה הגדרה אחרת. זה ז'אנר שעובד. ככה הדמויות האלה נראות פחות או יותר גם בחיים. אני לא ידוע אם אותו מבקר קולנוע גדל באותה שכונה וראה את הדמויות האלה. עובדה שכל הקהל שרואה את זה מתחבר לדמויות ואומר, 'זה אנשים שאני מכיר'. מה זה השטחה? הן טיפה יותר צבעוניות, טיפה יותר קריקטוריסטיות, אבל זה בסדר, זאת קומדיה".
באמת לא נפגעת מהביקורות?
"אני כבר שנים לא נפגע מביקורות. אף פעם גם לא נפגעתי ברמה אישית. אני נפגע יותר מטוקבקים כשבהם היד קלה על המקלדת. הם לא מדברים נקודתית. הם יכולים לדבר עליך ברמה האישית ולהעליב אותך. הם יכולים להגיד, 'איך בכלל נתנו למכוער הזה תפקיד', או להתייחס אליך עדתית. בגלל זה, עם השנים אני כבר גם פחות קורא טוקבקים. יכול להיות שזה כבר עניין של גיל, אני עוד שנייה בן 50. עם הזמן הבנתי שיהיה מי שיאהב ומי שלא יאהב. אני לא יכול לקלוע ב-100 אחוז לטעם של כולם וזה בסדר. כל עוד אני מבסוט, ואני שלם עם עצמי ואוהב את מה שאני עושה, הכול סבבה".
את שלום אסייג, שאיתו קוריאט עובד כבר שנים, הוא אוהב במיוחד. "מי שעובד עם שלום יודע כמה הוא מוכשר", הוא אומר. "לקח המון זמן עד שהתעשייה נתנה לו את ההכרה שמגיעה לו, את הגושפנקה. לא שהוא צריך אותה. אתה לא חושב ש'שנות ה-80' צריכה להיות מועמדת לאיזה פרס כקומדיה, ששלום לא יכול לקבל את פרס השחקן הקומי של השנה? הוא ועוד איך יכול ומגיע לו. יש כל כך הרבה ורסיות של שלום עוד לפני 'מנאייכ', שהיא סדרה מעולה, שההכרה הייתה צריכה להגיע לו קודם. הוא שחקן טוב מאז ומתמיד ואיש חכם. גם האישיות שלו כובשת. אחלה שלום שבעולם.
"אם יש משהו שאפשר להגיד על שלום, הוא שהוא נורא נאמן לאנשים שהוא עובד איתם. אם עשית איתו משהו וזה צלח, ויש כימיה, הוא ייקח אותך לפרויקטים אחרים שלו. הוא עסוק בלדאוג לך. את זה אני לא יכול להגיד על כל אחד. אנחנו גם מדברים באותה שפה מבחינה אמנותית. הוא סומך עליך כשחקן, כקומיקאי. הוא ידע לדייק אותך פה ושם כשצריך, אבל נותן לך חופש פעולה. עכשיו צילמנו את הסרט השני של 'ההילולה'. הוא צולם בגיאורגיה, אז קודם כל גם האווירה הגיאורגית, שקצת מזכירה את קוסטוריצה, עם האנשים בלי השיניים, נהדרת. הוא מתמקד במשפחה הגרוזינית אז הקומיות יותר גדולה שם".
"הרגשתי כאילו אני עובר אירוע לבבי"
לאורך השנים קוריאט דיבר בפתיחות על מצבו הנפשי, ולא פעם שיתף שהוא משתמש בנוגדי חרדה. "אני לוקח כבר שבע שנים ציפרלקס", הוא מספר. "זה לא יעלים לך את הבעיות, אבל זה יחליק לך את החרדה. למה להתמודד לבד? למה לסבול? עברתי סוג של התמוטטות במהלך טור של סטנדאפ שעשיתי בארצות הברית. הסיבוב היה במקביל לכמה פרויקטים שצילמתי בארץ ובמקביל להצגות בתיאטרון. היה לי עומס פסיכי, ופשוט לא יכולתי יותר. הרגשתי שאני עובר סוג של התמוטטות, שאני לא מסוגל לחשוב ולא מסוגל לנשום מרוב לחץ, חרדה ועומס. אתה מרגיש כאילו יושב עליך פיל במשקל של שלושה טון על החזה. הגעתי לשלב שבו מצאתי את עצמי יושב וממרר בבכי ולא מבין את הסיבה".
"חוויתי התקף חרדה קיצוני בהצגה 'השוטר אזולאי' בתיאטרון הבימה לפני יותר מעשר שנים. הרגשתי כאילו אני עובר אירוע לבבי, כאילו אני שוכח את כל הטקסט והולך להתעלף"
ומה עשית?
"הלכתי לטיפול אצל פסיכולוגית, והיא אמרה לי, 'אני ממליצה לך לקחת ציפרלקס במינונים מאוד קטנים, מה שיעזור לך להתמודד עם הסטרס'. לא מזמן, בעקבות הפודקאסט שלי עם בן בן ברוך, כתב לי מישהו באינסטגרם שגם הוא התחיל לקחת ציפרלקס, אבל הוא פחד לחשוף את זה שמא יגידו שהוא משתמש בתרופות פסיכיאטריות. 'אחרי ששמעתי אותך בפודקאסט', הוא אמר לי, 'נתת לי כוח לחשוף את זה. זה פתאום מרגיש לי די טבעי'. יותר מ-50 אחוז ממדינת ישראל צורכים ציפרלקס או כל תרופה אחרת שעוזרת לך לארגן את החרדות. זו מדינה מטורפת".
מתי חווית את התקף החרדה הראשון?
"חוויתי התקף חרדה קיצוני בהצגה 'השוטר אזולאי' בתיאטרון הבימה לפני יותר מעשר שנים. הרגשתי כאילו אני עובר אירוע לבבי, כאילו אני שוכח את כל הטקסט והולך להתעלף. זאת הייתה סצנה מול מוני מושונוב. לי ולמוני הייתה נטייה לאלתר הרבה בסצנות מסוימות כדי להצחיק אחד את השני, והוא קלט שמשהו עובר עליי, ובזכות האלתורים ובזכות הצחוקים חזרתי לעצמי".
מה כולל התקף כזה?
"אתה מרגיש דופק מואץ, אתה מתחיל להזיע, כל הסימפטומים של אירוע לבבי בלי אירוע לבבי חס ושלום. למחרת הלכתי לעשות אק"ג. היום אני כבר פחות היפוכונדר בקטע הזה, אבל בהתחלה, כשאתה לא יודע מה זה – וואי וואי - זה די מלחיץ".
עברו כבר כמעט 20 שנה מאז שקוריאט השתתף בסדרה "הבורר", אבל עד היום לא מעט אנשים עדיין קוראים לו אבי הטחול. "מבחינת משחק, מבחינה דרמטית, הסדרה בנתה אותי", הוא אומר. "עשיתי דברים לפני כן, אבל משהו ב'הבורר' התקבע באנשים ושם הכול נפתח. אצלי זה עד 'הבורר' ומ'הבורר'".
בשנה האחרונה קוריאט הצטלם לסדרה "צללים", שכתב יואב נתניהו, אחיינו של ראש הממשלה, וביים רותם שמיר. הוא מגלם שם את סגן ראש המוסד, כשלצידו משחקים ליאור אשכנזי, ליהי קורונובסקי, רועי ניק, ונבו קמחי. "אין לה עדיין תאריך שידור או זכיין ישראלי, וכרגע היא מיועדת לחו"ל", הוא אומר. "עלילת הסדרה מתמקדת בסוכן סמוי שחושף קונספירציה אפלה לאחר כישלון מקצועי".
מוזר שדווקא בתקופה האחרונה צולמו שתי סדרות שעוסקות במוסד.
"'הראש' עם יהודה לוי צולם עוד הרבה לפנינו. שים לב לסדרות שצולמו פה בשנים האחרונות, הן הרבה פעמים ביטחוניות. זה לא מפתיע, אנחנו הישראלים מאוד אוהבים סדרות כאלה, צבאיות, משטרתיות, עם שב"כ והמוסד. אני לא אופתע אם בזמן שאנחנו מדברים מצלמים עוד שתי סדרות שעוסקות באותו נושא. אני לא הייתי שורד דקה בתפקיד ראש המוסד. את הסדרה עם יהודה לוי עדיין לא יצא לי לראות, אבל הוא שחקן מעולה. אני אוהב לראות את הסדרות האלה במרוכז, אחרי שזה נגמר.
"'הראש' ישב על המדף תקופה ארוכה. מאז 7 באוקטובר יש הרבה סדרות שיושבות ומחכות על מדפי הזכיינים בגלל רגישויות כאלה ואחרות. 'תמונות יפואיות' זה קצת אחרת. הוא לא מתעסק בדברים האלה, זה מה שנקרא לשבת להתפנן שעה וחצי בלי לחשוב מה זה אומר ולמי זה שייך. לא הייתי רוצה לשחק בסדרה שעוסקת בטבח. אני לא חושב שזה הזמן לגעת בשום צורה בכל מה שקשור ב-7 באוקטובר, בטח לא במובן התרבותי. זה לא הזמן לעשות על זה הצגות, סרטים, זה לא הזמן לחפור בפצע הפעור לרווחה. יש אנשים שאבלים על הילדים שלהם ועל המשפחות שלהם, ויש שבויים. כדאי להניח לזה".
"איחוד של פרוזאק תמיד מרחף באוויר"
קוריאט, שמתגורר בפתח תקווה, נשוי 21 שנה לאורית ואבא לליהי (20), יונתן (16), שחקן כדורגל במכבי פתח תקווה, ושירה בת ה-14. "למזלנו, אורית לא קשורה למקצוע שלי", הוא אומר. "פגשתי אותה בחוף הילטון", הוא מספר. "יש לנו ויכוח מי עשה למי עיניים. היא אומרת שאני התחלתי איתה ואני אומר שהיא התחילה איתי, ולא נסכים על זה לעולם. שחקנים זה לא מקצוע, זה מה שנקרא סאדיזם. אנשים חושבים שמשחק זה כסף ופרסום ותהילה, אבל בפועל זה מקצוע אפור. זו עבודה של שעות על גבי שעות, וזה לא תמיד מתגמל, אבל בסוף זה בדמך. זה לא אני שבחרתי במקצוע, זה הוא שבחר בי. החלום שלי היה להיות כדורגלן, ובסוף המשחק משך אותי כדרך אגב".
"עד גיל 43 לא היה לי קעקוע אחד בגוף. הייתי אנטי של הדבר הזה. בגיל 43 חטפתי סיבוב, ואמרתי שאני חייב לעשות משהו שלא עשיתי ולא היה לי. הלכתי לעשות קעקוע אחד, ולמחרת חזרתי למקעקע ועשיתי עוד שלושה"
עם סיום לימודי המשחק בבית צבי, קוריאט הופיע יחד עם אופיר לובל (היום במאי מצליח, שביים בין היתר את הסדרה "הראש") ויובל סמו בשלישיית פרוזאק. "סמו הוא קומיקאי בחסד", הוא אומר. "תמיד ידענו שהוא מצחיק ושהוא יהיה כוכב. כשפרוזאק התפרקה זה היה מתוך הבנה שכל אחד מאיתנו רוצה עוד דברים. אני רציתי ללכת לפן הדרמטי יותר, אופיר רצה ללכת לבימוי, ויובל רצה ללכת ל'ארץ נהדרת'".
7 צפייה בגלריה
"להיות שחקן זה לא תמיד מתגמל". מתוך "תמונות יפואיות"
(צילום: טל שרעבי, "באדיבות סרטי יונייטד קינג")
עוד שואלים אתכם מתי תתאחדו?
"גם עכשיו שואלים אותנו. לא מזמן היה דיבור על איחוד, זה תמיד מרחף. אולי יעשו איחוד, אולי נעשה סיבוב של כמה הופעות גדולות, אבל זה אף -פעם לא קורה. בפנטזיה זה נחמד שיש איזה סיבוב כזה, סגיר לקריירה שלנו".
אתה מתקרב לחגיגות ה-50. אתה כבר מרגיש את המשבר?
"הספיק לי משבר גיל ה-40. עד גיל 43 לא היה לי קעקוע אחד בגוף. הייתי אנטי של הדבר הזה. בגיל 43 חטפתי סיבוב, ואמרתי שאני חייב לעשות משהו שלא עשיתי ולא היה לי. הלכתי לעשות קעקוע אחד, ולמחרת חזרתי למקעקע ועשיתי עוד שלושה, בעיקר בידיים וברגליים. תוך שנה מצאתי את עצמי עם 13 קעקועים. היום, במרחק של כמה שנים, אני אומר, כמה חבל שעשיתי את השטות הזאת. אם הייתי יכול למחוק אותם ולהעלים אותם הייתי עושה את זה בשמחה. זה לא תורם לכלום, לפעמים זה מגביל אותך בצילומים, ואז צריך איפור כבד או ללכת בלבוש ארוך".
על מה אתה כן חולם?
"להגיד לך את האמת, אין לי חלומות. הראש שלי הוא להמשיך את מה שאני עושה, ושיהיה לי יותר זמן עם המשפחה. לא אכפת לי כמה רע יהיה פה, לי טוב. אני מת על המדינה שלי. לא רואה את עצמי בשום מקום אחר. אני כבר מזמן לא חי בשביל הדאווין הזה של לשחק בחו"ל. זה לא מעניין אותי כהוא זה, והייתי קרוב לקריירה בחו"ל. זה לא שאם תבוא הצעה מפתה מחו"ל, אני אסרב לה. זה נחמד, אבל אני רגוע עם זה".
