עיבודים עלילתיים לסרטים תיעודיים צפויים לאכזב. אם הסרט התיעודי היה עשוי היטב, ועורר עניין בדמויות ובסיפור, כיצד שחקן ותסריט שנכתב מראש יכולים להתחרות בזה? אומנם לקולנוע עלילתי יש פוטנציאל להגיע לקהל רחב יותר, אבל ברוב המקרים הדבר מושג תוך עמעום האפקט של המקור. כך, למשל, האם והבת למשפחה בובייה ביל, שתי הכוכבות האקסצנטריות של "גנים אפורים" (1975) של האחים מייזלס, גולמו בעיבוד של HBO שנקרא "זיכרונות מאחוזת הגנים האפורים" (2009) על ידי ג'סיקה לאנג ודרו ברימור. טובות ככול שהיו השחקניות, המקור התיעודי נותר כקלאסיקה - והעיבוד נשכח זמן לא רב לאחר עשייתו.
"לכודים" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
העיבוד העלילתי של סרט תיעודי מוצדק כאשר הוא מוצא דרך ללכוד רגעים שלא הושגו או שלא ניתנים להשגה בתיעוד. במיוחד הדברים אמורים בסיטואציות שבהן כרוכה סכנה פיזית בפעולת התיעוד, ושהכנסתן לעיבוד העלילתי מעניקה אלמנט משלים ובעל ערך. גם כאן מדובר בדבר שברוב המקרים לא יושג.
בסרט התיעודי-זוכה האוסקר "איש על חבל" (2008) הבמאי ג'יימס מארש השתמש רק בחומרים שצולמו מרחוק כשהלוליין פיליפ פטי הלך ב-1974 על חבל שנמתח בין מגדלי התאומים. ב"על חבל דק" (2015) רוברט זמקיס השתמש בצילום איימקס בתלת-ממד כדי לנסות לקחת את הצופים לחוויה הפיזית של פטי. חרף השיכלול הטכנולוגי מעטים יטענו שסרטו של זמקיס עבד טוב יותר מהתיעוד "המרוחק". דוגמא אחרת היא ההשראה ששאב כריסטופר נולאן מהסדרה התיעודית "דנקירק" (2008) של ה-BBC. במקרה זה הבדיה יצרה ערך-מוסף לתיעוד לא רק ביכולתה לקרב אותנו לעוצמת הסיטואציה המלחמתית, אלא גם לעצב אותה במערכת זמנים מורכבת.
ממד ההשלמה של העלילתי את התיעודי מגיע לכדי מימוש מעניין ונדיר במיוחד כאשר אותו במאי חוזר בסרט עלילתי לנושא שאותו כבר תיעד. וורנר הרצוג ביים ב-1997 את הסרט התיעודי "דיטר הקטן מוכרח לעוף" שעסק בטייס גרמני-אמריקאי שנפל בשבי במלחמת וייטנאם. ב-2006 הוא גם ביים את "לשרוד עד החופש" שבו כריסטיאן בייל גילם את דיטר, וכך התאפשרה כניסה אינטנסיבית יותר לחוויית השבי. כך גם במקרה של "לכודים" (Last Breath) שעוסק בתאונת צלילה וניסיון הצלה הרואי, והוא עיבוד לסרט תיעודי בשם (לועזי) זהה שהופק לפני שש שנים. את שני הסרטים ביים אלכס פרקינסון (את התיעודי יחד עם ריצ'ארד דה קוסטה).
למי שלא מכיר את הפרשה ואת אחריתה – לא אקלקל. גיבורי הסרט הם צוללנים של "צלילת רוויה" שנמצאים לפרקי זמן ממושכים מתחת למים ובעומק רב. הם עובדים בתיקון צינורות תת-מימיים, עיסוק חשוב לכלכלה ולאקולוגיה העולמית, אך מטבע הדברים זוהי גם מלאכה מסוכנת במיוחד. כאן הדברים אמורים באירוע שהתרחש בשנת 2012 במהלך ניסיון לתקן צינור נפט בים הצפוני, ליד חופי סקוטלנד.
הדמות הראשונה שאנו פוגשים היא של צוללן סקוטי צעיר בשם כריס למונס (פין קול) שבתחילת הסרט נפרד לתקופה של כמה שבועות מארוסתו מוראג (בובי ריינסבורי). הוא מצוות לצולל ותיק וחבר קרוב שלו בשם דאנקן אלוק (וודי הרלסון), שבחברה שמעסיקה אותם החליטו כי זו עומדת להיות משימתו אחרונה. אחרון בצוות שלהם הוא צוללן ששמו הולך לפניו בשם דייב יואסה (סימו ליו), מקצוען בעל עניין מועט בהתרועעות. האירועים שיתרחשו כוללים לא רק את מה שקורה מתחת למים, אלא גם את פעולותיהם של אנשי הצוות על סיפון ה"ביבי טופז", האונייה שנושאת את תאי הלחץ הענקיים שבהם הצוללנים מכינים את גופם לקראת הצלילה הממושכת. כאן בולטים במיוחד קרייג (מארק בונאר) האחראי על צוותי הצלילה, קפטן הספינה אנדרה ג'נסון (קליף קרטיס), והקצינה האנה (מייאנה בורינג) שמהווה את יד ימינו.
3 צפייה בגלריה
ברור שכל השיט פוגע במאוורר דווקא במשימתו האחרונה. וודי הרלסון, מתוך "לכודים"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
ניכר שהבמאי פרקינסון מכיר היטב לא רק את הפרשה אלא גם את אופי העבודה לפרטי פרטיה. יש בסרט הצגה מפורטת של אלמנטים טכניים ופעולות שנדרשות בביצוע המשימה. למה שמוצג יש רמת אמינות גבוהה במידה ניכרת מזו של הפקה הוליוודית ממוצעת. בנוסף, התסריט שאותו כתב פרקינסון יחד עם דיוויד ברוקס ומיטשל לה-פורטון מהודק (הסרט באורך של שעה וחצי) ונוטה להימנע מסצנות שבהן הדמויות מדבררות באריכות את משנתן. המטרה היא להישאר צמוד לאירועים.
היתרון בהיצמדות הסרט לעובדות הוא שלא ניתן לדעת מה עומד לקרות. בלא-מעט סרטים עלילתיים יש שבלונות שמאפשרות לנו לדעת זמן רב מראש מי עומד למות ומי להינצל. ב"לכודים" יש אפשרות שכמה מהדמויות ימותו, והשאלה מי מהם ישרוד כפופה למציאות שלא בהכרח מצייתת לקלישאות. לסרט יש מה לומר על עבודת צוות, ועל הנכונות של אנשים לקחת סיכון גם בשביל הסיכוי הקלוש שיהיה ניתן להציל אדם. הביסוס על התיעודי מקנה כאן יתרון בכך שאין דמויות שהן שבלונות של "רוע", אלא לכל היותר בעלי מקצוע שיש ביניהם אי-הסכמות. היכולת לחוש את המציאות בבדיה מעניקה למוצג תחושה של אמת ואי-דאות שעובדת לטובת הסרט.
ברמה הטכנית של הצגת הפעולות מתחת למים, הסרט ללא דופי. התקציב הבינוני נוצל היטב כדי לייצר את תחושת הלחץ והאימה של מעמקים אפלים. גם כאן הרקע המעוגן בעובדות עובד לטובת הסרט. ב"המצולות" (1989) של ג'יימס קמרון הייתה הצגה מפורטת של טכניקות וטכנולוגיית צלילה, מיוצר שמעטים מכירים כמותו את העולם שמתחת למים. אך בסרטו של קמרון סכנת המוות הוודאית שבה מצוי הגיבור מסתיימת במפגש עם ישויות חייזריות שמצילות אותו. אם יש צורך לציין זאת, שום חייזר לא מחכה ב"לכודים" כדי להציל את בני האדם. זהו מותחן מהודק, אמין, וכזה שנשכר באופן ניכר מהקשר שאותו הוא ממשיך לקיים עם עובדות הפרשה.
