עידית פארן, ממשפחת האצולה של הפקות הטלוויזיה הישראלית, לא שוכחת את הנסיעה חזרה הביתה מטקס פרסי "מסך הזהב" בשנת 2005. אחרי רצף של טלנובלות מצליחות כמו "לחיי האהבה" ו"משחק החיים", שהצליחו לגזול צופים אפילו ממהדורות החדשות של ערוץ 2 דאז, הטלנובלה הנוכחית שלהם, "מיכאלה", הפסידה בהצבעת הקהל ל"השיר שלנו", טלנובלה חצופה ועדכנית, מלאת קריצות לברנז'ה התל אביבית ולרוח התקופה, ששודרה אצל המתחרים. "זאת הייתה השפלת חיי", היא נזכרת בראיון ל-ynet. "אני זוכרת שנינט הגיעה לטקס, היא הייתה רזה ואנחנו היינו אפורים. 'מיכאלה' לא הלכה לכיוונים שרצינו".
למזלם של שבט פארן ו-HOT, "מיכאלה" אולי לא קנתה עבורם את דעת הקהל אבל העמידה סוג של צאצאית שבהחלט עשתה את העבודה. שלושת המנועים של "מיכאלה", גל זייד, סיגל אבין ודרור נובלמן, הבינו תוך כדי שקידה על הסדרה שמה שקורה כשהמצלמות כבויות עשוי לעבוד לא רע גם כשהן דולקות. הצטלבות נכונה של אנשים, זמנים ונכונות של גוף שידור להיכנס להרפתקאה לא מוכרת, העניקה לעולם את "טלנובלה בע"מ" – טלנובלה שהיא גם דרמה, סאטירה וקומדיה, שהתחרתה ללא הרף עם המציאות בשאלה האהובה, מי הזויה יותר.
"משחק החיים" הגיעה לעולם כטלנובלה קלאסית, מבית מדרשן של הטלנובלות הארגנטינאיות, פורמט שמשפחת פארן העתיקה בהצלחה לארץ. סיגל אבין, תסריטאית ופעם ראשונה בטלנובלה, וגל זייד על תקן יועץ, מזגו לפורמט הזה את אחורי הקלעים של עולם התיאטרון, במטרה להפוך אותה ליותר עדכנית ובשאיפה גם קשורה יותר להווי ישראלי. כבר לפני תחילת הצילומים החלו חומרי הגלם של "טלנובלה בע"מ" העתידית להתרקם מול עיניהם: הבחירה של בית ההפקה בשחקנית שתוביל את "משחק החיים" היתה בדוגמנית בקי גריפין. "כל מה שרצו בתקופה ההיא בטלנובלה היה שמות ודוגמניות, פרצופים יפים", משחזרת אבין. "באתי לדני פארן והוא בעצם אמר לי 'יש לך 48 שעות למצוא שחקנית אחרת', וככה הגיעה לירון וייסמן".
גם ליהוק אחר שאבין חפצה בו, השחקנית יעל שרוני, היה זקוק לדחיפה מצידה. "היינו בשוק במהלך הצפייה באודישנים", היא נזכרת, "היה חדר גדול עם רוגלעך על השולחן, כל אחד היה עסוק בעניינים שלו, אנשים מדברים אחד עם השני ועל יעל שרוני פשוט חלפו. אמרתי להם שהיא שחקנית מעולה, תסתכלו עליה שוב, ואני זוכרת בפעם שביקשתי ממנה להתאפר כמו שצריך". צופי "טלנובלה בע"מ" יזהו גם את הסצנה הזאת.
"משחק החיים" הכילה במינון מסוים את המודעות העצמית של סדרת טלוויזיה לתחלואות של התחום שבו היא מתרחשת, אבל קסם הסאטירה הפרועה והסגנון משולח הרסן של "טלנובלה בע"מ" הזדקק לשני קוסמים נוספים: התסריטאי דרור נובלמן ושי קפון, הבמאי. את נובלמן פגשו אבין וזייד בבר תל אביבי בלילה אחד, במהלך העבודה על "מיכאלה". "ממש התלהבתי מהשנינות שלו והוא חצי התחיל איתי", מחייכת אבין, "הוא ידע מי אני וניסה להרשים אני חושבת. הבאנו אותו והוא למד תוך כדי תנועה".
נובלמן לא אהב טלנובלות. "אני זוכר שהייתה לי חברה שאהבה את 'לחיי האהבה'", הוא מספר, "והיא אילצה אותי לראות איתה, ולא הבנתי, אם כבר יש שעה שעושים בה סדרה ישראלית, למה עושים אותה על יקב? והיא שאלה על מה אני הייתי עושה ואמרתי 'על כדורגל'". זאת הייתה המחשבה הראשונה שהקדשתי אי פעם לנושא". החזון היפה הזה נאלץ להמתין עוד כמה שנים, עד בואה של הטלנובלה הבאה של HOT, "האלופה", אבל בינתיים נובלמן הצטרף ל"מיכאלה" ככותב דיאלוגים והתחיל להטמיע את חומרי הגלם העתידיים של "טלנובלה בע"מ".
אחרי ההפסד ל"השיר שלנו" הבינו בהוט שהם צריכים לתת פייט רענן, וביקשו מפארן להעלות רעיונות. "לאף אחד לא היה כלום", משחזר נובלמן, "לגל היה משהו על דתייה שמתאהבת בערבי, והייתה הישיבה המיתולוגית שבה HOT אמרו שערבי זה קצת מוגזם והציעו שבמקומו נכניס תימני". שלושתם יצאו מהפגישה הזאת המומים אבל השוק לווה בנפילת אסימון רעשנית, ובידיעה שזו צריכה להיות התמה של הטלנובלה הבאה שלהם. טלנובלה על טלנובלות.
ב-HOT הגיבו ברגשות מעורבים. מצד אחד בחשש שמדובר ברעיון איזוטרי שלא יסחוף אליו את קהל הטלנובלות הרגיל, ומצד שני בכמיהה לרעיון שימצב גם אותם בישורת הסקסית והרעננה של דור הטלנובלות החדש. "זה היה רעיון סקסי והקאסט היה סקסי", מסביר נובלמן, "אבל אני לא חושב שבאמת הבינו למה נכנסים. אהבו בעיקר את הליהוקים, לא כל כך ידעו מה הולך להיות הטון. אני בעצמי לא ידעתי מה הולך לצאת, הכול קרה תוך כדי ריצה. בדיוק היו חילופים ב-HOT וכולם עזבו, ואני הייתי כבר בתוך המערכת, אז מכרו אותי בתור אחד שיודע מה הוא עושה למרות שלא היה לי מושג".
אלמנט נוסף במשוואה היה עזיבתה המתוכננת של אבין לטובת כתיבה לתיאטרון, אחרי שהייתה מעורבת בפיתוח היקום של "טלנובלה בע"מ" וכתבה עם נובלמן את הפרקים הראשונים. בהמשך הסתגר נובלמן בחדר נעוריו בבית של ההורים שלו, עם מחשב ובלי אינטרנט, והתחיל להקליד. "בזמן אמת זה היה לשרוד את המפלצת", הוא מודה, " קיבלתי את הכדור והתחלתי לרוץ איתו. ישבתי בחדר קטן, אמא שלי צועקת עליי לסדר את החדר ואת כל הפרקים אני מעביר על דיסקים. כתבתי את עצמי ואת החברים שלי, זה כן, אבל בכזאת כמות כתיבה אין יותר מדי מקום לרעיונות. זה כמו צ'אנלינג, מה שיוצא יוצא ואם זה בסדר ואנשים אוכלים את זה, אפשר להמשיך לפרק הבא".
לשי קפון לא היה מושג מה זה טלנובלה, הוא מעולם לא ראה אחת. הדבר היחיד שהוא ביים עד אז היה סרט דרמה קטן בשם "רינה ואריק לנצח", סרט קונספטואלי עם שחקן אחד שאותו הוא מגדיר כהיפוך המוחלט של טלנובלה. אבל היו לו גם שלושה ילדים ולא היה לו שקל על התחת. בגיל 38 הוא כבר לא היה ילד אבל הרגיש כמו אחד, ומבחינתו בימוי טלנובלה היה פתרון לא רע. דני פארן, ראש השבט, זכר שקפון ביים פרומו לסדרה שלהם כקופירייטר ב-ICP, וככה יום אחד צלצל הטלפון של קפון ובצד השני היה יוני פארן, הבן.
"הוא שאל אם אני יודע לביים שלוש מצלמות", מתאר קפון, "אמרתי 'בטח'. לא היה לי מושג. רעדו לי הביצים ומתתי מפחד. הוא צייר לי על דף כמה מצלמות והסביר לי איך זה אמור לקרות. למזלי שיחקתי בסדרות עם שלוש מצלמות אז ידעתי איך האולפן מתנהג, אבל עדיין הייתי צריך לעצב אולפן של אלף מטר והייתי בטוח שאני הולך להתרסק. כל הזמן שאלתי אותם 'כמו מה זה צריך להיות?' ואף אחד לא נתן לי תשובה אמיתית. אמרו לי רק 'שאנשים לא יזוזו מהתאורה'. הם רצו שאנשים יעמדו במקום ויגידו את הטקסט שלהם, זאת היתה הטראומה שלהם מהסדרות הקודמות".
קפון מצא את עצמו במגרש משחקים אינסופי, בסיטואציה שבה, כמו שהוא מסביר, בורות היא ברכה, והחליט שבמקום להתרסק הוא בא ליהנות. "הסתכלתי במוניטורים וניסיתי להבין איך אני מצחיק את עצמי", הוא נזכר בחיוך, "וזה היה הבית ספר של החיים שלי". העובדה שנובלמן, ש"הרגע בקע מאוניברסיטת תל אביב", תיאר בצורה דומה את העבודה על הטלנובלה, היא רק עוד המחשה למקבץ האנושי הלא שגרתי שהפך את "טלנובלה בע"מ" למה שהיא.
המודל המקורי של טלנובלה עם מעל למאה פרקים שהגיע מארגנטינה, הכיל בסופו של דבר בעיקר ראשים מדברים שעומדים במקום, בלי דמויות יותר מדי מורכבות, אבל היוצרים וקפון החליטו שהם מנסים לקחת אותה רחוק יותר. "משנה לשנה למדנו המון דברים על הז'אנר ורצינו ליישם דברים שחידדנו", מסביר זייד, "אז חלק מהמאבק היה בין מה זה טלנובלה - 120 פרקים באולפן - לבין מה שניסינו לעשות. הבנו שאפשר גם להעמיק את הדמויות ולבנות סיפורים למרות שזאת טלנובלה".
"התייחסנו לזה בפנאטיות", מחדד נובלמן. "כל תסריט עבר המון שכתובים, ועבודה על דמויות ושפה וטון והומור, זה משהו שנורא קשה לעשות בקצב ובכמות כזאת. הייתי מגיע הרבה לסט בנווה אילן ובשלב מסוים הם ניסו לכלוא אותי במלון שם, חשבו שככה אפשר יהיה לשלוט יותר בקלות בתסריט. הם לא אהבו את זה שלפעמים אני הולך לסופר או אוכל כשאני בבית. אם הייתי נשאר שם זה היה נגמר כמו 'הניצוץ'".
"בעצם כבר ב'משחק החיים' לא באתי לעשות טלנובלה", מבהירה אבין, "היינו אמורים להתייחס לזה כמו אל הטלנובלות הקלאסיות של ערוץ 'ויוה', אבל אני באתי לעשות דרמה, משהו שיעבוד, שלא יחרטט. אני זוכרת שכששאלו אותי מי אני רוצה שיערוך את התסריט אמרתי שגל זייד, הוא היה המורה שלי ב'יורם לוינשטיין'. ואז הביאו אותו ושאלו אותו מה הוא יודע על טלנובלות, הוא אמר שהוא לא מבין בזה, אבל הוא מבין בשייקספיר ובדרמה".
זייד: "משום מה זה לא הרגיע אותם".
אבין: "והקונפליקט בין הרצון לעשות משהו ובין מה שאתה מקבל ממול, מהזכיין, מהמפיקים... זה מייצר את ההומור. אני חושבת שבסוף זה תמיד ההבדל בין משהו שמצליח ומשהו שלא. רמת הכנות. לנו היה ממש צורך לספר את הטירוף הזה. זה נולד מתסכול בעצם".
נשמע שהייתה לך חוויה תרפויטית.
"זה היה חייב לצאת. וב'טלנובלה בע"מ' זה הגיע לשיא".
"ואז הופיעה כותרת 'שי קפון דוחף לנו סמים וסקס'. עשיתי את זה בתמימות. זה היה בתסריט"
הסיפור של "טלנובלה בע"מ" היה די פשוט. הציר המרכזי היה סיפורה של רננה, שהיא בת דמותה של סיגל אבין, שנשכרת כתסריטאית של הטלנובלה "פירות אסורים", המבוססת על סיפור חייה. ההפקה לוחצת ללהק שחקנית יפהפייה (דנה בלום, שאותה גילמה יעל בר זוהר) אבל רננה מעוניינת דווקא בשחקנית אחרת (ששיחקה תמר קינן). דנה בלום מחליטה לנקום ברננה באמצעות כפיר, בנו של מפיק הסדרה, שיגרום לרננה להתאהב בה וישבור את ליבה. אלא שהשניים דווקא מתאהבים על אמת, והמשולש הזה מסתיים במותה של אחת הצלעות, לא משנה איזו, ובמשפט אלמותי שייזכר לנצח.
שון (רון שחר), שחקן "פירות אסורים", מנסה להתכחש לנטיותיו ההומוסקסואליות אבל גם שם סיפור האהבה מנצח. לתוך המלודרמה הזאת הוצנחו שלל דמויות נהדרות אחרות, חלקן מתעשיית הבידור (טים בני קייזרמן!) וחלקן מפשוטי העם. "בהתחלה רננה היתה מבוססת עליי", מאשרת אבין, "אבל הכנסנו לה צד דתי וחיפשנו רפרנס, ואז אמרנו שהיא כמו רננה רז וככה נשאר השם רננה".
עבור טלי שרון, שגילמה את רננה, זה היה התפקיד השני שלה אי פעם – הראשון היה ב"מיכאלה" – והפעם הראשונה שהיא התבקשה להוביל סדרה. במהלך לימודי משחק ב"יורם לוינשטיין" היא קיבלה מאבין הזמנה לאודישן, "ובטיפשותי או תמימותי אמרתי לה שאני לא יכולה", היא נזכרת, "כי אני צריכה לסיים בית ספר למשחק. שלא יהיו לי עוד הזדמנויות להעלות מחזות כמו שאנחנו מעלים פה, בשנה ג'. הייתי קצת לא מחוברת למציאות".
אבין לא הרפתה. היא התעקשה והזמינה את שרון אליה הביתה, לקרוא תסריטים, "ובסוף נעתרתי לה", היא צוחקת. "ב-20 הפרקים הראשונים הדמות שלי כל הזמן עישנה, עישנתי באולפן סגור במשך 20 טייקים וסבלתי מאוד. כשהסדרה עלתה קלטו שאנשים בבית לא מגיבים לזה טוב, ובצדק. היתה בקשה להפסיק עם זה והדמות שלי נכנסה לגמילה".
את הטאץ' על הסט סיפק קפון, שהבימוי הניסיוני שלו השלים את הפול האוס. בניגוד לקודמיו, שניסו להיצמד לשיטות הבימוי הדרום אמריקאיות, קפון לא הפסיק ללחוץ על כפתורים ולבדוק מה הם עושים. "ההנחיות שאני קיבלתי היו לשים שני אנשים בתאורה, לשים עליהם מצלמות ושיגידו את הטקסט", הוא מספר, "אבל מה שאני ניסיתי זה לשסות אותם אחד בשני, ושאני אנסה לצוד את הסיטואציה. ופתאום קרה משהו אחר. וככה הבנתי שהקטע האמוציונאלי, להוציא את הטירוף והצחוק, יכול להעביר את הזמן יותר בכיף וגם להביא תוצאות הרבה יותר מגניבות".
איך זה התקבל למעלה?
"היו פעמים ששמו לי ברקס כי נבהלו ממה שאני עושה. למשל סצנות סקס, הסתבר לי שעד אז הן היו שני אנשים נכנסים למיטה ומתכסים עד הראש בשמיכה. אני קראתי בתסריט שצריך לעשות סצנת סקס, אז אמרתי 'יאללה!'. או עישונים. אמרו תביים הווי של שחקנים, אז התחלתי להכניס ג'וינטים. ואז הופיעה כותרת ב'פנאי פלוס' נדמה לי, 'שי קפון דוחף לנו סמים וסקס', וב-HOT נגנבו. באמת עשיתי את זה בתמימות. זה מה שהיה כתוב בתסריט!".
לא היה מבוגר אחראי על הסט.
"נכון, וזה היה הקסם בסדרה הזאת. מה יקרה אם אני אעשה את זה ככה? מצאתי את עצמי במגרש משחקים ענק. התחלתי לשים מוזיקה על הסט כדי להכניס אנשים לטירוף. פול ווליום 'לד זפלין', כולם נכנסו לשגעון. אין זמן להקפיד על ניואנסים אבל כשיש שחקנים מוכשרים ואתם מוצאים יחד את גבולות הגזרה של הדמויות, אתה יכול לשחרר אותם ולשסות אותם אחד בשני.
ואיך אתה מצלם שזה לא יראה רגיל?
"התחלתי לנסות. לפרק מצלמות, להוריד מצלמות מהפדסטלים. לא היו אז אפילו חצובות. היינו מצלמים על סולמות, מאלתרים. לשבור 180 מעלות, חלק מהדברים עבדו".
אהבת לתת לשחקנים לפעול תוך כדי דיבור.
"כי יש כמויות אדירות של טקסטים, ולראות אנשים עומדים ומדברים ייבש לי את השכל. אבל אם אתה נותן לבנאדם מוטיבציה נוספת, לגלגל סיגריה או לקחת כוס מים או לקיים יחסי מין, תמיד יש מוטיבציה חיצונית ומכשול, פתאום השחקן רוצה עוד משהו והסצנה נדלקת כי הוא לא מקבל אותו. מה לעשות, אנשים בתוך ארבע קוליסות עם טקסט זה מייבש תחת".
בעצם יצרת סאבטקסט.
"כן, למרות שהכותבים כן הרימו לוולה. הכתיבה הייתה עם סאבטקסט, רק היה צריך לשכלל אותו החוצה. גם הם עבדו בלחץ. יש תרגיל כזה בציור, שאתה צריך לרשום משהו במהירות הבזק. והדימוי הזה היה לי בראש כל הזמן. דני פארן וגל זייד היו אומרים שטלנובלה זה אמנות הפשרה, אבל בתכלס אני לא הרגשתי ככה. התפשרתי על איכות ההפקה, אובייסלי, אבל לא על המהות. לא על הכיף ועל הכבוד שאתה נותן לדמויות".
"כל עלבון וכל בלבול מוח הכנסתי לסדרה - כולם למדו להיזהר עם איך שהם מדברים"
אם במקור התבססה "טלנובלה בע"מ" על החוויות של נובלמן, זייד ואבין מהעבודה על "משחק החיים", הסתבר לשלושתם במהלך העבודה על הסדרה שהחומרים לא מפסיקים להגיע, וגם הטלנובלה הנוכחית שלהם מתעקשת להמשיך את ההתכתבות הפוריה עם הסאטירה ועם החיים עצמם. זה התחיל מאינסידנט טוביה צפיר, שגילם את נפתלי, המפיק של "פירות אסורים". בעקבות התפרצות זעם של צפיר על הסט ותלונה שהוגשה נגדו הוא הוחלף בשרון אלכסנדר, אחד הליהוקים הקבועים בסדרות של פארן. בסצנה ששובצה בפרק 11 וצולמה בסגנון סיטקום, ירד אלכסנדר במדרגות ביתו של נפתלי לבוש בחלוק בית והשתחווה לצופים. כשניצה, אשתו (אודיה קורן הנהדרת), סיפרה לו שבחדשות דיווחו על שחקן שלהם שנכנס למעצר בית, הוא מפטיר "נביא שחקן אחר. אף אחד לא ישים לב". נובלמן נלחץ בעיקר כי כל דבר שהוסיף לו עבודה הלחיץ אותו.
"ב'לגעת באושר' כבר החלפנו שחקן באמצע, מסיבה אחרת", מזכירה עידית פארן, אז כבר ידענו מה המשמעות של זה. פה דרור מיד נתן תשובה והתמודדנו עם זה באותה זרימה של כל הסדרה".
13 צפייה בגלריה
"נביא שחקן אחר, לא ישימו לב". שרון אלכסנדר יורד במדרגות, מתוך "טלנובלה בע"מ
(צילום מסך)
המציאות לא עצרה שם: במהלך הסדרה הפך הרומן התסריטאי בין רננה לכפיר, בגילומו של עפר שכטר, לרומן אמיתי בין טלי שרון לשכטר, "רומן מאחורי הקלעים כזה", אומרת שרון, "והיינו לגמרי בתוך הדבר. בילינו המון שעות ביחד ולא היינו במקום של להסתכל על זה מהצד ולשפוט את זה. חצי שנה צילומים כל יום, ממש חיינו בנווה אילן שם במרתפים, הכול התערבב". העניינים הרחיקו עד כדי כך שבמהלך העונה השחקנית תמר קינן ביטלה טיסה שתוכננה לה, אחרי שהדמות שלה, אפרת, מתה בתקרית אלק בולדווין בסדרה, מחשש שהמציאות תדביק את הפער.
אין ספק שהעובדה שנובלמן עבד מאחורי הקלעים של טלנובלה, גם אם היה ספון בחדרו, הקלה עליו לכתוב פרקים המתארים את אחורי הקלעים של טלנובלה. כשהיה בעיצומה של כתיבת פרק מתקדם הגיעה הערה מ-HOT לפיה פרק 18 קצר מדי בכמה דקות. נובלמן חזר אחורה וניסה לראות איך הוא יכול להוסיף סצנה שלמה, אבל לא מצא שום פרצה. בסופו של דבר הוא הוסיף סצנה שבה המפיק מתקשר לתסריטאים ומודיע להם שאחד הפרקים קצר מדי, והם מתבקשים להוסיף סצנה כדי למשוך את הזמן. המציאות אפילו כתבה עבורו את הדיאלוגים – הוא השתמש באותן מילים מההתרחשות האמיתית.
"כל שיחת טלפון ששחקנים היו מתקשרים אליי לבלבל לי במוח, הייתי מכניס לסדרה כאילו עשו את זה לרננה", הוא מודה, "וכל עלבון שב-HOT או בהפקה העליבו אותי, הכנסתי את זה פנימה, וכולם היו צריכים ללמוד להיזהר עם איך שמדברים כי הכול ייכנס. גם אמא שלי בהתחלה לא אהבה את ניצה, שהיא אחת לאחת אמא שלי. היא נבהלה ואמרה 'מה אתה מסגיר סודות מהבית?'. אבל אחר כך היא התאהבה בה והתחילה להגיד משפטים מאוד מופרכים, כי היא רצתה שאני אכניס אותם לסדרה. 'למה אתה שותה בירה יחף' וכאלה, כל המשפטים האיקונים של ניצה זה הכול של אמא שלי. לא המצאתי כלום".
נהנית מהחיבור הפארודי לתחום?
"נהניתי לכתוב את 'פירות אסורים', הטלנובלה הפנימית. אני חושב שרננה היא תסריטאית איומה ונוראה והטלנובלה שהיא כתבה היא גרועה פח. הייתי לטובת בני קייזרמן (מנהל הערוץ שגילם גיא לואל. ס"ש) ומאוד שמחתי שגיירו את עבדול והפכו אותו להראל, והוא קיבל את מבוקשו. בכלל, אהבתי את הדמויות הקיצוניות. היטתי אוזן לדברים שאמרו אנשים, זה השיעור הכי טוב שלמדתי בתסריטאות. לך לבית קפה ותצותת לאנשים, כי הם לא מדברים כמו שאתה חושב".
איזה הערות קיבלתם מ-HOT על התסריט?
"לא יודע, לא הייתי בשיח הזה. עשיתי בלוק לכל מה שכתבו לי ומי שהיה רוצה לתפוס אותי היה צריך לצלצל אליי. הייתי פתוח לשינויים כי לא היה לי כוח לריב עם אף אחד על כלום, אבל טלנובלה עשויה ככה שעד שאתה משכתב, אין לך את השחקנים זמינים או שאתה מגלה שעבדת שש שעות על שכתוב של קו עלילה שלם שמסתבר שצולם לפני שבועיים, זה טלאי על טלאי וכל יום הייתה איזו טרגדיה אחרת".
"זאת הייתה טלנובלה כאוטית בהרבה מובנים", מאשר זייד. "בכלל לא היה ברור שזה יקרה. קצת אילתרנו, קצת נקלענו לבעיות שהיינו צריכים לפתור תוך כדי תנועה וכל זה יצר בלגן. מצד שני הפחד הכי גדול שלנו היה לשעמם, והקפדנו מאוד לא לחזור על עצמנו, למרות שזה אלף-בית בטלנובלה".
אבל לא היו אלתורים בטקסט.
נובלמן: "היחיד שאלתר היה אורי גבריאל, כי הוא לא היה זוכר טקסטים אז לא היה טעם לכתוב לו כלום. הוא היה מביא טקסטים הרבה יותר טובים משלי ואלה הרגעים היחידים שהייתי מסתכל על הסדרה בעניין כי הכל היה חדש לי".
"השיר שלנו", שהעונה השנייה שלה שודרה במקביל, אומנם שודרה בפלטפורמה אחרת לגמרי, אבל קהלי צופים לויאלים לכל אחת מהסדרות יצרו מחנות יריבים, שהתנצחו זה עם זה ואפילו התסריטאים חטאו בעקיצות הדדיות בפרקים ("השיר שלנו" זכתה לכינוי "זמר לך" בתסריטי הטלנובלה, ואורי גרוס נתן לאחת הדמויות שלו לצפות ב"טלנובלה בע"מ" ולטעון ש"מדובר בפורמט מאוד מקורי"). אבל מאחורי הקלעים הודו בפארן שלתחרות היה חלק לא מבוטל בדרייב של כל הנוגעים בדבר, לפחות בהתחלה. "זה הכניס אותנו למתח חיובי", אומר יוני פארן. "היינו חייבים להיות יותר חדים. חד משמעית, בלי 'השיר שלנו' לא הייתה 'טלנובלה בע"מ'. גם אם היינו כותבים את זה, לא היו נותנים לנו.
"יש הרבה סדרות מצליחות בעולם, שהיוצרים מספרים שעשר שנים הם ניסו למכור אותה ואף אחד לא רצה, וזה בגלל התודעה שמנהלי הערוצים נמצאים בה. הרי כשאתה מוכר סדרה היא לא קיימת בשום צורה. ואם אתה לא מצליח להיכנס לתודעה של המנהלים ולהראות להם איך זה יכול לעבוד, גם אם תהיה לך הסדרה הכי טובה בעולם, אתה לא עובר את המשוכה הזאת".
"זה היה בלתי מתקבל על הדעת שדמות מובילה תמות באמצע הסדרה"
בשלב מסוים נובלמן הרגיש כל כך במשפחה ב"טלנובלה בע"מ", שהוא החל ללהק את החברים שלו לעסק. "כתבתי את הדמות של בטי הסטוקרית של עפר שכטר", הוא חושף, "ויעדתי את זה למיכל גבריאלוב, שהייתה חברה טובה שלי וידעתי שהיא יודעת לעשות את הדמות. לא מצאנו אף אחת אחרת שתעשה אותה ומיכל היתה אנונימית לגמרי, אבל עשתה אודישן מעולה וכולם שמחו וגם אני שמחתי שהצלחתי לסדר גיג לחברה טובה. ואז הגיעה רותם אבוהב ונתנה אודישן של החיים, ואין מה לעשות, זאת רותם אבוהב, אז אמרתי 'טוב, נעשה לה חברה'. זה התחיל בתוך סטטיסטית קטנה ולאט לאט הגדלתי את זה, כי נהיה פינג פונג מדהים בין שתיהן".
אבל גם מקומה המכובד של "טלנובלה בע"מ" ביציע הטלנובלות לא היה מובטח לה מהרגע הראשון. החששות של HOT מהשיגוע של הז'אנר התבררו כנכונים, לפחות בהתחלה. "בהתחלה מאוד חששו מהטלנובלה", נזכר יוני פארן, "ובדיעבד, עד פרק 60, הם גם צדקו. אנחנו היינו בטוחים שאנחנו סיימנו עם הטלוויזיה. שאחרי הכישלון הזה אף אחד לא יעבוד איתנו. היו נתוני צפייה מאוד לא טובים ולקבל אותם תוך כדי שאת כותבת ומצלמת ומשדרת, זה קשה מאוד".
השינוי, כך מסכימים כל הנוגעים בדבר, התרחש עם מותה של אפרת, נסיכת "פירות אסורים", בגילומה של תמר קינן. זייד, כך מסתבר, היה זה שהתעקש להרוג אותה "למרות שזה היה בלתי מתקבל על הדעת אז, שדמות די מובילה בטלנובלה תמות באמצע הסדרה. ואני זוכרת שהיו המון ויכוחים על זה", נזכרת אבין.
זייד: "הבנו שכדי להזיז את זה חייבים מנועים דרמטיים. אתה לא יכול לגלגל את זה רק על הבדיחה".
המוות המצער של אפרת, שהתווסף לרשימת המקרים בהם חזתה הטלנובלה את המציאות עצמה, הכניס ל"טלנובלה בע"מ" את הסחרור הדרמטי שכפי הנראה היה חסר בה עד אותו השלב, ונתוני הצפייה החלו לעלות. הסדרה התייצבה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, לבליל של ז'אנרים – קומדיה, סאטירה, טלנובלה, דרמה ומודעות עצמית, והצליחה להכיל את כולם. "הייתה לנו חדוות הדבר", מתאר נובלמן, "נגמרה הפאזה של שחקנים שעושים טובה שהם באים לטלנובלה. פתאום באו ליהנות".
הנטייה של השחקנים לדהור עם הדמויות שלהם קיבלה מענה גם בסגנון הבימוי האקספרימנטלי של קפון, שדמיין את מערכת הקשרים שלו עם השחקנים כג'אם סשן בלתי נגמר. "מבחינתי ג'ימג'מתי עם כמות אדירה של אנשים", הוא מסביר, "ובתור בנאדם עם הפרעות קשב וריכוז פתאום הבנתי שככה אני עובד. שם בפעם הראשונה הבנתי שההפרעות האלה הן כלי עבודה מטורף. יכולתי בו זמנית לראות את השחקנים והתאורה והארט, כל האינפורמציה הזאת ביחד. אם נותנים לי מידע אחד אני נחנק, אם הכול מגיע בבת אחת כל הערוצים נדלקים וזה מגניב".
אהבת את הסאטירה על הברנז'ה?
"ברור. להוציא את העוקץ מהפאתוס שאנחנו חיים בתוכו, במקצוע הקשה והאלים הזה. הם הכירו את העולם הזה יותר ממני. אני הכרתי במאים ושחקנים אבל לא את הז'אנר. את הדברים שהם צחקו עליהם וקיבלתי בתסריט לא הכרתי. בהתחלה צחקתי בלי לדעת, אבל תוך כדי התחלתי להבין אותם ואז גם לשכלל אותם.
"אגב, גם יוני ועידית בהפקה היו חלק מהג'אמינג. עידית ישבה בחדר עם מוניטורים מהמצלמות וכל הזמן היא הרימה אליי טלפון או כדי לצרוח 'זאת סצנה משעממת! תעשה משהו', או כדי להגיד 'איזה יופי'. אני זוכר שבפעם הראשונה היה כתוב בתסריט 'סצנת אונס', וזה מה שביימתי. אז יוני ירד לאולפן ואמר לי 'תקשיב, זה אחלה, ואנחנו נעשה את זה, אבל בסדרות אחרות, לא בזאת'. והבנתי שמצד אחד זה מוצא חן בעיניו אבל מצד שני הוא מרגיש שזה טו מאץ', וככה הבנתי את הגבול. מצד שני הם אפשרו המון. הייתה אינטרקציה בלתי פוסקת עם כולם, ואני חושב שעד היום אני משמר משהו מזה בעבודה שלי, עבודה באקסטזה".
המתאבק והשמלה
כתיבתם וצילומים של 120 הפרקים של "טלנובלה בע"מ" עמדו להסתיים. התכיפות בה הדמויות תחבו את ידם לקופסאות דגני בוקר ולעסו תוך כדי סצנה הלכה וגבהה, בשל התחייבויות של המפיקים לתוכן שיווקי בסדרה. המתח בין השלישייה – דנה בלום, כפיר ורננה – הלך והתעצם עד שהתנקז לפרק האחרון בהחלט. את הפרק הזה חתם המשפט האלמותי שהגה נובלמן, "השמלה שלך מכוערת", מילותיה האחרונות של אחת הדמויות ומי שמעוניין בפרקים מוזמן לצפות בו שוב באחד מאינספור השידורים החוזרים של הטלנובלה. "אני זוכר שדורין אטיאס, שהייתה המלבישה של הסדרה, התקשרה אלי ואמרה שזה משפט בעייתי, בהתחשב בחברת האופנה שנותנת חסות לסדרה", חושף נובלמן, "אבל אמרתי שזה איקוני ויזכרו את זה, וזה נשאר".
ליהוק מבריק אחרון שנרשם בפרק הסיום היה של המתאבק האמריקאי, קווין ואן אריק, אביר ילדותו של נובלמן. כמו רוב ההתפתחויות בסדרה גם זו נולדה במקרה, כשאחראי הבאזז מטעם HOT, גל רז, התקשר אליו כדי לברר איזה תפקיד אורח סלבריטאי הוא מתכנן לפרק האחרון בעונה. המטרה של תפקידי אורח הייתה אייטמים במדורי הרכילות כדי לייצר עוד יחסי ציבור. נובלמן, תשוש, ישב בשירותים כשענה לטלפון ובהה במדבקות ישנות של מתאבקים שהיו על הדלת. "קווין ואן אריק", הוא ענה לשאלה בפיזור נפש. "הדבר הבא שקרה היה שהעמוד האחרון של 'ידיעות' או 'מעריב' או יתד נאמן', לא יודע, עלה עם אייטם רציני על קווין ואן אריק שמגיע לפרק האחרון", נזכר נובלמן. "בישיבה שהיתה ב-HOT שאלו אותי איפה זה עומד מול קווין. התכוונתי להגיד שזה חרטא אבל דני פארן שם עליי יד ואמר 'מצוין, הכול קורה לפי התוכנית'".
כשהסתיימה הישיבה פארן שאל את נובלמן איפה באמת עומד העניין. "עניתי לו שאין לו מושג אם הוא אפילו חי, 20 שנה לא שמעתי עליו". ואז החל המירוץ לאיתור ואן אריק אי שם בטקסס. הוא אותר בדרכים עקלקלות והתברר שהוא אפילו אוהב ישראל שביקר בארץ בעבר, אבל בהפקה לא הצליחו להסביר לו מי הם ולמה לכל הרוחות הם מעוניינים בביקור נוסף. "בואי נגיד שעד שהוא נחת פה, לא היינו בטוחים שהוא מגיע", מסכם נובלמן. כדי לנצל את הביקור עד תומו מבחינה יחצנית הופגש המתאבק עם אושיות נוספות כמו יאיר לפיד ושמעון פרס, והחברות בינו לבין נובלמן נמשכת עד עצם היום הזה.
בהיעדר רשתות חברתיות מפותחות וטלפונים ניידים, התנקזה סצנת המעריצים של "טלנובלה בע"מ" בעיקר לפורום היעודי לסדרה תפוז, זכותו תגן עלינו. "אבל ברחוב היו מבקשים ממני חתימות וקוראים לי רננה", נזכרת שרון, "ואני עדיין מקבלת את התגובות כי HOT לא מפסיקים לשדר את זה בלופים כבר 20 שנה".
הייתה הקלה שזה נגמר?
נובלמן: "כשזה נגמר הרגשתי שכל הדמויות האלו חיות לי בתוך המוח ואני לא יודע איך לשחרר אותן. ממשיכות לנהל אצלי דיאלוגים, כמו דרדרסים קטנים או הברביות של קייזרמן. הם היו כל כך אמיתיים שלא הצלחתי לשחרר את זה, עשיתי לעצמי פיצול אישיות".
זייד: "אני חושב שבכל שנה אמרנו שלא נעשה את זה יותר ובכל שנה עשינו את זה שוב. והאמת, מכל הדרמה בארץ זה היה הביזנס הכי אמיתי שהייתי בו. גוף שידור מאוד זקוק לזה והעבודה מאד אינטנסיבית, היום אין דבר כזה. עושים לך טובה שנותנים לך לעשות דרמה".
אבין: "בדיעבד זה משהו שהלוואי שהיה לתסריטאים ושחקנים היום. זה אפשר להם לפרוץ, אפשר היה להביא אנשים טריים כדי שיתנסו. מה שמעניין הוא שעם התחלופה של הדור, היחס לז'אנר השתנה. כשאנחנו יצאנו התייחסו לטלנובלות כאל דבר נחות, אפילו לא התייחסו לאיכות שהבאנו בתוך הטלנובלה כדבר.
"עכשיו סוף סוף הגעתי לגיל שכשאני מגיעה למפגשים של קולנוענים איכותיים ואומרים לי 'אבל את!', והם לא מדברים על 'אליס' או דברים אחרים שעשיתי, אלא על הטלנובלות. זה דור שגדל על זה ומעריך את זה, שלא בז לזה בכלל, וזה נעים. הטרחנים והמבוגרים של אז ירדו על זה אבל הצעירים רואים כמה זה מגניב".
