איך נראית מלכודת צפייה לילדים ולהורים לא זהירים? אולי כמו סרט אנימציה שבו דמויות כלבים מצוירות בקווי מתאר "ילדותיים" עבים, עם מחוות פיזיות מוגזמות ובדיחות סלפסטיק. ניתן לזהות את הדפוסים הסגנוניים האופייניים לסדרות אנימציה לילדים של האנימטור גנאדי טרטקובסקי ("המעבדה של דקסטר" ו"סמוראי ג'ק"). הסרט הזה גם מוקרן בפלטפורמת נטפליקס ולכן גם מאוד נגיש לצפייה לאחר צהרים של חופשת הקיץ. בפועל מדובר במשהו שמעט מאוד הורים היו שמחים שילדיהם יראו, לפחות לא לפני שיהיו בעומק גיל ההתבגרות. השם הלועזי Fixed רומז על הנושא, והשם העברי "חרדת סירוס" עושה זאת באופן גלוי יותר. זוהי קומדיה שבמרכזה מסע לילי פרוע של חבורת כלבים לפני שאחד מהם עומד לאבד את אשכיו.
"חרדת סירוס" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
הסרט היה אמור להיות מופץ ע"י האחים וורנר וניו ליין סינמה, אבל כשהם ויתרו, הזכויות חזרו לחטיבת האנימציה של סוני, ומשם הוא הוצע למכירה לכל המעוניין. בסוף נטפליקס קנו אותו. רמז לא רק למידת הגסות של ההומור המופגן בו, אלא גם לחשד שהוא לא היה מביא צופים רבים לאולם הקולנוע. גם אם "מסיבת נקניקיות" (2016) הצליח כקומדיית אנימציה בדירוג R, הרי שבתשע השנים שחלפו מאז יציאתו לא הייתה, למיטב ידיעתי, קומדיית אנימציה פרועה נוספת (בטלוויזיה יש, למשל, את "פה גדול" שמתמקד במיניות של מתבגרים).
הסרט מתחיל באימוץ של גור הכלבים החמוד והתמים בול, ומשם מזנק שנתיים קדימה כשהוא כבר הפך לכלב מתבגר וחרמן (בקולו של אדם דה-ויין), שמפתח מערכת יחסים אינטימית מאוד עם רגליה של הסבתא במשפחה. האופי ה"ילדותי" של האנימציה מנטרל במידה מסוימת את הבוטות בהצגת חורי התחת הכלביים והאשכים המטלטלים. האובססיה המינית של בול יוצרת מהומה והרס, והמשפחה מחליטה לסרס אותו. כפי שהיה מקובל בסרטי האנימציה הקלאסיים של טום וג'רי, אנו נמצאים בעולם של חיות ובגובה העיניים שלהם – בני האדם הם לא יותר מרגליים או חלקי גוף, אבל לא דמויות נוכחות ומשתתפות ישירות בעלילה.
בול חרמן אש, אבל גם בתול בכל הנוגע לבנות מינו. את הכלבה האפגנית הגזעית האני (קתרין האן) הוא מכיר מאז שהיה גור, ויש ביניהם כימיה שלא התממשה. ומה לו, כלב מעורב גזעית פרוע וחרמן, וכלבה מטופחות שבעליה מייעדים אותה למדליה בתחרות כלבים ולזיווג עם סטארלינג (בק בנט) כלב גזעי ושחצן מאותו זן. כעת, כשברור שהוא מתקרב לרגע בו אפשרות המימוש תילקח ממנו לעד, הוא נתקף בחרדה מייאשת.
בצר לו חבריו הכלבים מוציאים אותו למסע לילי פרוע שבו אולי יזכה לפורקן. המנהיג בחבורה הוא הבוקסר רוקו (אידריס אלבה) שבעצמו כבר איבד את "תכשיטי המשפחה". יש לו מבנה גוף חסון אבל גם רגישות פסיכולוגית שמקורה בהנקה לא מספקת כשהיה גור. כלב התחש פאץ' (פרד ארמיסן) שבעליו מלבישים אותו בשלל תלבושות אנושיות כדי לגרוף לייקים, והכלב המעורב לאקי (בובי מינהאן) שמתחיל את הסרט בהתענגות על אכילת קקי של חתולים ומשם נטיותיו המיוחדות רק הולכות ומתפתחות.
לטעמי, כחובב כלבים וקומדיות אנימציה פרועות, הסרט מתחיל באופן לא מאוד משכנע ומשתפר בהדרגה. תחילת המסע הלילי היא עזיבת הגבולות הבטוחים של הבית והגינה, לעבר מחוזות קיצוניים יותר. בין אם זה יריד שבו ניתן לחטוף מאכלים אנושים, עישון פאסיבי של וויד שמוביל להזיות על צמד האשכים "אולד ספייס" ו"נפוליאון", ותחרות כלבים שאליה פורצים הכלבים הפרועים. גולת הכותרת היא ביקור במועדון מין כלבי ושכולל אפילו כלב.ה דוברמן אינטרסקסואל.ית בשם פרנקי (בדיבוב של השחקנ.ית ריבר גאלו). בסרט שלא החליט אם הוא על כלבים דרך בני אדם, או על בני אדם דרך הדימוי של כלבים, זה החלק שבהחלט נוטה לצד השני.
לקונספט של סרטי חבורה וסרטי התהוללות לילית יש מסורת לא קצרה. אפשר לקחת את זה עד סרטו היפה של האל אשבי The Last Detail (1973) שבעברית תורגם באופן משובש ל"הפרט האחרון". בסרט ההוא שני חיילים נשלחים ללוות מלח צעיר שנידון לשמונה שעות מאסר על עבירה זניחה. המסע הופך עבורם להזדמנות לתת לו טעימה אחרונה של חופש (ואולי גם הזדמנות לאובדן בתולים). בין הסרט היפה הזה ניתן למתוח קו לקומדיות שעלילתם עוסקת בחיפוש אחר פורקן מיני מ"מסיבת רווקים" (1984) ועד "סופרבאד: חרמן על הזמן" (2007).
הציר השני הוא של סרטים שמשתמשים בגרסאות אנתרופומורפיות של בעלי חיים כדי ליצור גרסה מוקצנת וסאטירית של התנהגות אנושית. לא צריך להרחיק לאלגוריה דיסטופית כמו "חוות החיות", אבל בהחלט ניתן להזכיר את פריץ החתול של איש הקומיקס רוברט קראמב, והעיבוד של הדמות לסרט אנימציה של ראלף באקשי (1972). כאן, בשונה מ"חרדת סירוס", זה כבר לא דירוג R אלא X מוצדק ביותר - מבחינת המיניות המוצגת, והפרובוקטיביות החתרנית מבחינה גזעית (שהיום תהיה נפיצה אף יותר מכפי שהייתה לפני למעלה מחצי מאה). בהשוואה ל"פריץ", "חרדת סירוס" הוא מוצר מבוית למדי ולכן גם זניח.
הסרט הדומה ביותר ל"חרדת סירוס" הוא הקומדיה "דוגי סטייל" מלפני שנתיים, סרט מסע שבו חבורת כלבים מלווה אחד מהם שמנסה לחזור לבעלים העלוב והנוטש שלו. גם כאן היו שלל בדיחות על תפיסת המציאות המוגבלת של כלבים, הרבה השתנות והפרשות וגם קצת חרמנות כלבית לאובייקטים דוממים בהם גמדי גינה וכו'. ההבדל המהותי הוא שב"דוגי סטייל" הגיבורים היו כלבים אמיתיים, עם תגבור של "דיבור" באמצעות אנימציית מחשב. ב"חרדת סירוס" אלו כלבים מצוירים ולכן ניתן למתוח את הסלפסטיק הקומי למחוזות ה"לוני טונס" (רק שעם כל הכבוד לטרטקובסקי, הוא לא בליגה של ענקים כמו צ'אק ג'ונס ופריץ פרילינג).
"חרדת סירוס" הוא סרט אנימציה שבהחלט אינו מיועד לילדים. כאנימציה פרועה למבוגרים הוא לא אחיד ברמתו, ורחוק מלהיות בגדר חובה לחובבי אנימציה פרועה. כנראה שהבית הוא זירת ההקרנה הרלוונטית עבורו בהתחשב ביכולתם של הצופים להיות במצב התודעתי שאולי יהפוך את הבדיחות ליותר מצחיקות.
