צלם הקולנוע המועמד לאוסקר, אדם גרינברג האמריקאי-ישראלי, הלך לעולמו היום (שישי) לפנות בוקר בלוס אנג'לס בגיל 89, כך מסרה ל-ynet בתו נטע. "אבא שלי השאיר אחריו חותם וריק גדולים לא רק בקולנוע - אלא גם במשפחה", אמרה, "הוא נפרד מאיתנו אבל לא יישכח".
הבמאי בועז דוידזון, שאיתו עבד גרינברג ב"אסקימו לימון", ספד לו: "מורי ורבי עזב את הסט והלב נקרע".
צלם הקולנוע אבי קרפיק נפרד גם הוא בפוסט שפרסם ברשתות: "לווייתנים לא מתים. הם שוקעים לתהום, להחזיר לטבע על השפע שנתן - האוקיינוסים האינסופיים שהעניקו להם חופש. וכך, בלי דרמה, הם יורדים לאט אל תוך החשיכה, מעבר להישג ידו של האור, בעוד שיר הרדיפה שלהם מהדהד הלאה. אדם לא דיבר כדי להרשים - הוא דיבר כדי להתחבר. הוא לא הוביל לפי כיוון - הוא הוביל על ידי דוגמה. הוא מעולם לא ציווה - הוא שחה לצידנו, מעוגן בבהירות, חכמה ורוגע. נטול אגו, רחוק מהבל, הוא נשאר מעל רעש, רכילות והסחת דעת. עכשיו נשארנו עם הדים - דבריו, רוחו, דרכו. כי לווייתנים אף פעם לא באמת נעלמים. הם הופכים להיות חלק ממשהו עמוק יותר".
גרינברג, יליד קרקוב שבפולין, שגדל בתל אביב ובנעוריו שימש כעוזר באולפני גבע, הוא האגדה והמיתוס והצלולואיד שעליהם צולמו גם הקולנוע הישראלי וגם כמה מחשבונות הבנק הגדולים בהוליווד. לפילמוגרפיה שלו אין שום מתחרה ישראלי. בארץ הוא צילם בין היתר את "שני קונילמל", "לול", "חסמבה ונערי ההפקר", "מציצים", "אבו אל בנאת", "אסקימו לימון", "ישראלים מצחיקים", "מיכאל שלי" ו"מבצע יונתן".
בהוליווד, חוץ משני הסרטים בסדרה "שליחות קטלנית", הוא אחראי גם ל"שלושה גברים ותינוקת", "טרנר והוטש", "רוח רפאים" ו"הנזירות בלוז", "דייב" ו"ג'וניור", "אירייזר" ו"אינספקטור גאדג'ט".
"אחרי 30 שנה של לישון שלוש שעות בלילה, וגם בהן לחלום על הסרט, מגיע הרגע שאי-אפשר יותר",אמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" כשהחליט לנוח מצילום לפני כ-12 שנה. "במקביל גם התחלתי לקבל הצעות פחות טובות, באופן טבעי. אני לא נהיה צעיר יותר".
ב-1980 הוזמן גרינברג לצלם את סרטו של הבמאי סמואל פולר "האדומה הגדולה ה-1". עבודתו של גרינברג בסרט זה, שהיה סרט מלחמה רב תקציב, פתחה בפניו את הדלת לאולפנים הגדולים בהוליווד. גרינברג היה הצלם הראשי בכמה מהלהיטים הגדולים של הקולנוע המסחרי בהוליווד החל משנות ה-80, בהם סדרת "שליחות קטלנית" של ג'יימס קמרון בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, ולהיטים כמו "רוח רפאים" עם פטריק סווייזי.
גרינברג בנה לעצמו בהוליווד מוניטין של מקצוען, וורקוהוליק שפרויקטים שבהם הוא היה מעורב בדרך כלל מסתיימים במכה גדולה בקופות. קמרון היה הראשון שזיהה את היכולת שלו לגרום לסרטים דלי תקציב להיראות יקרים ויוקרתיים יותר בעזרת אלתורים וקומבינות ודמיון שופע. למשל, שימוש בכיסא גלגלים במקום מסוע למצלמה. או מה שעשה ב"שליחות קטלנית" בסצנה שבה מגיע שוורצנגר לתחנת משטרה ויורה לכל עבר.
"שליחות קטלנית", שבו הושקעו 6.4 מיליון דולר, החזיר 80 מיליון רק מהקרנות קולנועיות ברחבי העולם, והפך את כל העוסקים בו - מקמרון, דרך ארנולד שוורצנגר ועד גרינברג - לכוכבים כל כך גדולים, שסרט ההמשך ב־1991 כבר צולם בתקציב של 100 מיליון דולר ושלח את גרינברג לטקס האוסקר. רק שכל זה עלה לו בהרבה בריאות.
"קמרון באמת גאון, אבל הוא בלתי נסבל", סיפר באותו ריאיון מ-2013 ל"ידיעות אחרונות". "היה לי מזל לצאת חי מהעבודה איתו. הוא מדבר ומתייחס לאנשים כל כך מגעיל, שכמה חבר'ה מהצוות שלי עשו לו אמבוש והתכוונו לתת לו מכות. עצרתי את זה ברגע האחרון, אבל יכולתי להבין אותם. הוא איום ונורא, והסמים לא ממש עזרו".
על ארנולד שוורצנגר אמר: "ארנולד היה ערימת שרירים, אבל הוא לא איש גדול. רציתי שהוא ייראה מפלצתי, אז לבשתי שכפ"צ, נצמדתי אליו וצילמתי אותו מלמטה בזמן שהוא יורה עליי. יצא בדיוק הצילום שרציתי. אני לא בא לצלם סרט, אני בא לעשות סרט. יש לי את כל הסצנות בראש עוד לפני יום הצילומים הראשון. לבמאים אירופאים יש הבנה ויזואלית, הבמאים האמריקאים מתמקדים יותר בטקסט ובמשחק, ולכן לצלם יש יותר השפעה כאן".
את השחקנים ההוליוודיים הוא הכי פחות אהב. "רובם באמת קוץ בתחת". במקום לעשות את 'טיטאניק' הלכתי לעשות את 'ספרה' של בארי לוינסון. היו הרבה סצנות מתחת למים, אבל שרון סטון לא הבינה למה היא יוצאת חשוכה. היא אפילו לא ראתה את הסצנות בעצמה אלא שלחה את המאפרת או הסטייליסטית, ואלה חזרו ואמרו לה שהיא חשוכה. לא היה לה מושג באיזה סרט היא, ואנחנו מדברים פה על הפקה של 120 מיליון. היא צלצלה לראש הסטודיו וביקשה שיפטרו אותי, אבל בארי לא נתן שייגעו בי. אחרי כמה שבועות של צילומים שרון סוף-סוף באה לראות מה עשינו ואז גם הבינה בפעם הראשונה על מה הסרט. מאותו רגע היא הייתה החברה הכי טובה שלי.
"רוב השחקנים כאלה. את טום סלק לא מעניין שום דבר חוץ מעצמו. אפילו שחקני אופי כמו דסטין הופמן הגדול, שאת חושבת שיבינו את כל התמונה, בסופו של דבר מתעסקים רק בעצמם. אני יכול להבין את זה, הם מאוד חסרי ביטחון. מספיק שיש לך שני פלופים רצופים והקריירה שלך בסכנה. זה מצטבר ללחצים שהם לא יכולים להתמודד איתם".
גרינברג חיבב את טום הנקס. "הוא בדיוק מה שאומרים עליו. חכם, חמוד, כשהוא עושה חזרה על סצנה הוא פותר את כל ההתלבטויות שהיו לך לפני. אני גם אוהב את ארנולד. לא יודע כמה הוא אינטליגנטי, אבל הוא מלא חוכמת חיים. ב'שליחות קטלנית' השני הייתה סצנה שקמרון רצה לעשות בטייק אחד, רק שארנולד לא היה מסוגל לזכור את הטקסט, אז זה לקח 35 טייקים. ארנולד יודע שהוא לא שחקן".
כשנשאל מה הוא מעדיף, סרטי מיינסטרים או אמנות, השיב: "לא חובה להיות רעב כדי להיות אמן. הייתה לי חברת הפקה ושם עשינו דברים בשביל הכסף, אבל בעבודה הפרטית שלי בחרתי רק דברים שאהבתי. אני לא מאמין באמנות מתוך רעב, אני אוהב את החיים הטובים, בית טוב ואוכל טוב ואוטו טוב, אז אני גם רוצה ליהנות מהעבודה שלי".
גרינברג, שהתגורר בברנטווד, קליפורניה, הותיר אחריו את אשתו ורדה, שלושת ילדיהם, נכדים ושני נינים.
