"שלושת המוסקטרים" (1844), הרומן המפורסם של אלכסנדר דיומא האב, זכה לכמות בלתי נתפסת של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה. רק בתקופת הקולנוע האילם היו שלושה עיבודים צרפתיים, ובין 1953 ל-1961 נוצרו עוד שני עיבודים לקולנוע ואחד לטלוויזיה. יחלפו למעלה מ-60 שנה עד העיבוד הצרפתי הבא.
שלושת המוסקטרים: ד'ארטניאן - טריילר
(צילום: באדיבות עדן סינמה)
העיבודים לספרו של דיומא רחוקים מלהיות עניין צרפתי. בתקופת הקולנוע האילם האמריקאים עשו ארבעה עיבודים, ועוד תשעה בתקופת הקולנוע המדבר. היו גם עיבודים במקסיקו, ברזיל, רוסיה וארצות נוספות. ניתן רק לשער את כמות הזוועות שנוצרו בניסיון לקחת את היצירה הספציפית מבחינה תרבותית והיסטורית, ולעבד אותה מתוך מודעות חלקית ועניין אפסי בהקשרים אלו. למשל, ב-1933 היה עיבוד אמריקאי לסדרת קולנוע (serial) בכיכובו של ג'ון וויין כלוטננט תום וויין, לוחם בלגיון הזרים הצרפתי, שיחד עם עוד שלושה לוחמים מלאומים שונים מנסה ללכוד טרוריסט ערבי בשם "אל סייטן". או למשל גרסת הסטימפאנק התלת-ממדית מ-2011 בבימוי של פול וו.ס אנדרסון, הכוללת ספינות אוויר שמנהלות קרבות תותחים. עד כמה שסרטו של אנדרסון חטא למקור, הוא עוד היה בגדר עיבוד מכובד לעומת "מוקבאסטר" פרזיטי של אולפני אסיילום שנוצר באותה שנה וניסה לרכוב על יחסי הציבור לסרטו של אנדרסון. אלו, כמובן, רק דוגמאות בודדות כדי להבהיר מדוע הגיע הזמן שהצרפתים יצילו את הנכס התרבותי שלהם.
העיבוד של הבמאי מרטין בורבולון ("אייפל") הוא לכל הפחות ניסיון להחזיר את הכבוד למקור הספרותי. "שלושת המוסקטרים: ד'ארטניאן" (Les Trois Mousquetaires: D'Artagnan) יצא בצרפת באפריל 2023, ובדצמבר של אותה שנה יצא החלק השני "שלושת המוסקטרים: מיליידי". לשני הסרטים ניתן תקציב הפקה מכובד בפרמטרים של קולנוע אירופי (כ-72 מיליון אירו במשותף). החלק הראשון היה הצלחה כלכלית משמעותית בצרפת, ואף היה מועמד לשישה פרסי סזאר. ועל פניו נראה שיש לחובבי אקשן והרפתקאות בטעם של פעם למה לצפות. מי שהתגעגע לדמויות בוודאי יוכל למצוא לא מעט נקודות זכות בסרט בהשוואה לעיבודים אחרים, אך ישנן גם בחירות שלא בהכרח יתחבבו על אלו המצפים לעיבוד מדויק.
בשונה מהספר, הסרט לא מתמהמה ופותח הישר באקשן. ד'ארטניאן (פרנסואה סיביל), הצעיר הגאסקוני החולם להיות מוסקטר, מגיע לפריז ונקלע הישר ללב המזימה. אנשיו של הקרדינל המרושע רישלייה (אריך רוף) מנסים לחסל את האישה המשמשת כשליחה של המלכה אן (ויקי קרייפס) להעברת מסרים לאהובה האנגלי הדוכס מבאקינגהאם (ג'ייקוב פורצ'ן-לויד). הקרב מצולם במה שנראה ככוריאוגרפיה של שוט בודד בתנועה אינטנסיבית. גם בהמשך תהיה העצמה ניכרת של הקרבות המתוארים בספר, ותהיה גם תוספת של כמה מעמדים אלימים שסופר בן המאה ה-19 כנראה לא היה כותב. יחד עם זאת, יחסית לסטנדרטים המופרכים של אקשן בקולנוע האמריקאי, הסרט יקפיד לא לחרוג מגבולות הסבירות. האקשן, אגב, הוא מרכיב אחד במידה של קדרות ואינטנסיביות שמבססת את הסרט כדרמה רצינית (בהשוואה למשל לגרסה המשעשעת של ריצ'רד לסטר מ-1973). זה לא סרט לילדים. הבידור הקליל מגרסאות קודמות רבות מפנה מקום למידה של רצינות, וכמה דימויים אלימים (כולל גופה עירומה של אישה שנדקרה למוות) שלא מתאימים לצופים הצעירים.
בדומה לספר, לא חולף זמן רב עד שדרכו של ד'ארטניאן מצטלבת עם זו של שלושת המוסקטרים. כמו בספר התחלת הקשר היא בסדרת תקריות שאמורות להביא את הצעיר הלהוט לקרבות סיוף עם אלו שעתידים להיות חברי הנפש שלו. אתוס (וינסנט קאסל) עם הרקע המעמדי האפל שרק חלקו יעלה בסרט הראשון, אראמיס (רומן דוריס) ופורתוס (פי מארמאי) – שבסרט הוא לא רק הקליל בחבורה, אלא גם מי שחובב שלישיות שאינן כוללות רק את בנות המין השני. בהחלט לא פרט שהיה עובר טוב בספרות המאה ה-19. אבל – אל חשש, הסיסמה "האחד למען כולם, כולם למען אחד!" לא כוללת את ההשתובבויות של פורתוס בין הסדינים.
3 צפייה בגלריה
לבטח אחת הגרסאות היותר טובות לרומון של דיומא. מתוך "שלושת המוסקטרים: ד'ארטניאן"
(צילום: באדיבות עדן סינמה)
הקו העלילתי המרכזי ברומן, המשלב בין מזימותיו של רישלייה וסכנת החשיפה של הרומן שאותו מנהלת המלכה, קיים גם בסרט. הרקע ההיסטורי הוא של עימות בין הצרפתים הפרוטסטנטים והקתולים, והאופן בו המזימות מתרחשות מאחורי גבו של המלך הלא מרשים במיוחד לואי ה-13 (לואי גארל). אבל יש גם הבדלים ניכרים ולא כולם עובדים לטובת הסרט.
ראשית ישנו אלמנט הגיל. סיביל, שהיה בן 33 בזמן צילומי הסרט, הוא ד'ארטניאן מבוגר ביותר מעשור מזה של הרומן. פער זה בולט עוד יותר ביחס למוסקטרים האחרים שאמורים להיות מבוגרים ממנו, אבל לא לחרוג מאמצע שנות ה-20 לחייהם. כאן הם מגולמים ע"י שחקנים בטווח גילאים שנע בן 40 ל-58. בעיה מהותית עוד יותר היא התפקיד המצומצם יחסית שיש לדמויות של אראמיס ופורתוס. האלמנט של ההרפתקה המשותפת והרעות שנוצרת בין ד'ארטניאן והמוסקטרים אינה מבוססת מספיק. כך למשל, המסע לאנגליה, שאמור לכלול בהתחלה את שלוש הדמויות, כולל רק את ד'ארטניאן ומוסקטר נוסף. דמויות המשרתים של המוסקטרים נמחקו לחלוטין מהעלילה.
הרומן המתפתח בין ד'ארטניאן ואשת החצר הנאמנה קונסטנס בוסייה (לינה חודרי) תופס משך זמן ניכר (אבל זאת ללא הדמות של הבעל מהמקור הספרותי). וכך גם יש הרחבה לתפקיד של אשת המזימות המרושעת המיליידי דה וינטר (אווה גרין) שפועלת בשליחותו של רישלייה. למרבה המזל בורבולון לא חטא בהבל המכונה "ליהוק עיוור צבעים". יש סיכוי טוב שאם הסרט היה מופק בצד השני של התעלה היוצרים היו נכנעים לתכתיב הפוליטי-תרבותי.
מלבד האקשן המוצלח למדי, הסרט נשכר מקילוף שכבות של עיצוב מצועצע ובגדים צבעוניים שהיו בעיבודים הקלילים יותר. הוא צולם בלוקיישנים היסטוריים כמו ארמון הלובר וטירת פונטנבלו, וקשה שלא לחוש שהתפאורה והתלבושות (בעיקרן בצבעים כהים-קרים) שומרות על מידה רבה של נאמנות היסטורית לצרפת של המאה ה-17. הבידור הז'אנרי של הרפתקאות וסיוף (swashbuckler) נתון בתוך מעטפת של דרמה היסטורית. גם אם לא כל שינוי ביחס למקור עובד באותה מידה, הרי שזה עדיין שיפור ניכר ביחס לרוב העיבודים הקודמים.
