שלום אוסלנדר התמודד עם טראומות הילדות שלו בכל הדרכים ההרסניות שאפשר לדמיין; הרהורי התאבדות, התמכרות לרעל, שנים על שנים של שנאה עצמית. עכשיו הוא בן 54, נשוי, אבא, וסך הכול די שמח, לפחות עד כמה שהוא מרשה לעצמו לשמוח. "אני נאבק בזה כל הזמן", אומר אוסלנדר, סופר יהודי-אמריקאי חכם ומצחיק, "אם הייתי גומר את עצמי כמו שרציתי בגיל 20, לא הייתי פוגש את אשתי ולא היו לנו את הבנים היפים האלה שלנו וכל האושר שבא כתוצאה מכך. אז כן, עברתי כברת דרך, אני לא אותו אדם. אני מניח שכל מה שאפשר לבקש מהחיים זה שלא חשוב לאן נזרקת כשנולדת, השתפרת באחוז אחד עד שאתה עוזב את העולם. לא גידלתי את הילדים שלי לפחד מהעולם ושאם הם יאוננו הם יילכו לגיהנום. או לחשוב שכל ההוויה שלנו ביקום זה בסך הכול תיק בבית משפט של שופט מטורף, שאין לו דבר טוב יותר לעשות מאשר למרר לנו את החיים".
עשית כברת דרך, אבל נשמע שאתה עדיין כועס על אלוהים.
"אחד הדברים שתמיד ניסיתי לעשות בכתיבה שלי זה להבהיר שאני כועס על הדמות הזו שנקראת ׳אלוהים׳, אבל זה לא אומר שאני כועס על אלוהים, מי שהוא לא יהיה. אני לא אתאיסט, אני אגנוסטי. הדמות הזו, שהתוודעתי אליה בגיל שלוש ואנשים אחרים אמרו לי שהיא נקראת אלוהים, היא Asshole שאומר לי שאני רע וחוטא מהיום שבו נולדתי. הספר הראשון שלי היה ספר סיפורים קצרים בשם ׳היזהרו מאלוהים׳. אנשים אמרו לי ׳אתה רע ליהודים כי אתה אומר דברים רעים על אלוהים׳. עניתי ׳זה לא אני, לך תדבר עם הרב כהן שלימד אותי בכיתה ג'. לך תדבר עם כל הרבנים שהכניסו לי את החרא הזה. הטעות היחידה שלי הייתה להאמין להם. אם אתה כל כך מודאג מהדימוי הציבורי של אלוהים, לך לשוחח עם הרבנים האורתודוכסים שמלמדים ילדים שאלוהים הוא מניאק שנהנה להתעלל בהם׳".
איפה הוא היה בשואה.
"בדיוק. כשאנשים שואלים איפה היה אלוהים בשואה, התשובה היא תמיד ׳זה כי לא היינו דתיים מספיק׳. אז אתם אומרים שאלוהים הוא הסנדק ואם לא נעשה מה שהוא רוצה הוא יעניש אותנו בשואה? זה המודל שלנו? האירוניה היא שלילדים שלי יש חיבור טוב יותר לכמה מהמסורות היהודיות מאשר מה שאי פעם יהיה לי. אנחנו לא מדברים על אלוהים, אין לנו ברכות, אבל הם אוהבים את חנוכה ועשינו ליל סדר עם 20 חברים. אם יש מישהו או משהו שבאמת שולט בהכול, זו לא יכולה להיות הדמות הזו שמלמדים אותנו עליה בתנ"ך, כי בעיניי לדמות הזו מגיע שנשנא אותה. הלקח של התנ"ך הוא דווקא ׳אל תהיה כמו אלוהים׳, אבל הרבה אנשים בעולם למדו ממנו וחלק מהם נמצאים בשלטון. זה סיפור נורא שסיפרו לי ולמיליארדי אנשים במסווה של כל הדתות, וזה הופך אותנו לאנשים רעים".
"הגעתי לתחתית רגשית והפסיכיאטר אמר לי ׳למה שלא תכתוב?'"
שלום אוסלנדר, איש שיחה כן באופן ברוטאלי מרענן במיוחד כיום. הוא נולד וגדל במונסי, עיירה באפ-סטייט ניו יורק שמרבית תושביה יהודים אורתודוכסים אדוקים מאוד. מאה שערים פינת בני ברק אם תרצו. אביו היה אלכוהוליסט ואמו אישה כנועה. הרבנים הרביצו לו תורה והוא אפילו למד בישיבה בירושלים. כל הזמן הזה שאל את עצמו למה כולם אומרים לו שהוא כזה רע.
"הם נכנסים לראש של ילדים ודופקים אותו לנצח", אומר אוסלנדר, "יש סיבה שמלמדים את כל זה בגיל כל כך צעיר בבית ספר יהודי, במדרסה או בבית ספר קתולי. למה לא להגיד לילדים ׳תהיו מאושרים, תגדלו, תחשבו על דברים וכשתהיו מבוגרים מספיק נתחיל לשאול שאלות׳? כי אז יהיה מאוחר מדי.
"אשתי גדלה עם דת, אבל לא בדרך החרדית, ולמסורות שלה יש גם זכרונות נחמדים. לא הכול היה אשמה ועונש. אני, לעומת זאת, גם היום מתחיל להרגיש חרדה שבוע לפני יום כיפור. אז אנחנו מנסים להציף את החרדה הזו בשמחה, נצא לטיול רגלי, נעשה מנגל, נראה סרטים מצחיקים".
אתה חושב שכולם נולדים טובים ופשוט נדפקים מהרגע שבאו לעולם?
"כן".
בעיקר על ידי דת?
"על ידי מבוגרים. יש לאומנות, יש אלימות פיזית, יש התעללות רגשית, יש אשמה ובושה וגזענות וכל השאר. הדת פשוט אורזת את כל זה היטב".
הכתיבה הצילה את אוסלנדר. היא איפשרה לו גם להגיד סוף סוף מה הוא מרגיש, ועזרה לו להבין שהוא לא לבד. "התחלתי לכתוב כתרפיה לעצמי כדי להבין את החרא שלי", הוא אומר, "יכולתי לשבת בחדר לבד ולא הייתי צריך להתמודד עם אנשים. אבל ברגע שהתחלתי לפרסם ולהסתובב בפסטיבלים או אירועי קריאה היה לי כל כך משמח לשמוע אנשים אומרים ׳אמרת משהו שלא יכולתי להגיד אבל רציתי׳, או ׳אני מבין מה אתה אומר אפילו אם אין לי שום קשר לכל זה׳".
באיזה שלב הבנת שאתה יכול לכתוב לא רק כטיפול?
"עזבתי את הקולג׳ אחרי ארבעה שבועות. העבודה היחידה שהייתה לי אפשרות להתקבל אליה בכתיבה הייתה עבור משרד פרסום. הצלחתי, אבל שנאתי את זה. בתחילת שנות ה-20 שלי הגעתי לתחתית רגשית והפסיכיאטר אמר לי ׳למה שלא תעלה חלק מזה על הנייר?׳. זה מה שעשיתי, אבל זה רק היה לכתוב בכעס, בלי מטרה. כל הפרוייקט בטיפול היה ׳כן, יש לך הרבה כעס והרבה ממנו מוצדק, אבל צריך להבין איך להתמודד ולעבד את זה׳. התברר לי שעבורי הדרך היא הומור. קראתי כל דבר של בקט וקפקא וכמובן וולטייר, וכולם היו מצחיקים בחושך, הם לא ציפו אותי בסוכר. אני זוכר שחשבתי ׳זו הדרך שבה אני יכול לעבור את החיים האלה׳".
רגע, למה עזבת את הלימודים אחרי ארבעה שבועות?
"תמיד הייתה לי בעיה עם סמכות, ויום אחד הגעתי לשיעור אנגלית מסומם לגמרי. אמרו לי לכתוב משהו. כתבתי עמוד אחד ואחרי שבוע קראו לי למשרד הדיקן. חשבתי שעומדים לגרש אותי, אבל הוא רצה להגיד כמה הוא התלהב ממה שכתבתי. יש בי כל כך הרבה תיעוב עצמי, שחשבתי שאם ראשי הקולג׳ אוהבים את העבודה שלי, אז בית הספר הזה כנראה לא שווה כלום. הם אומרים שזו כתיבה טובה, ברור שהם טיפשים. אז עזבתי".
יש בכלל דבר כזה כמו הומור יהודי, או שזה סתם משהו שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו?
"אני סקפטי. אני חושב שבעצם אנחנו מדברים על הומור שחור, שזה ההומור של המדוכאים. לני ברוס, וודי אלן, הדור שאחרי השואה עשה את זה טוב מאוד כי זה מי שהיינו. אבל היום אנחנו כבר לא כאלה. כותבים שחורים טובים יותר בזה עכשיו, כי הם ממשיכים להיאבק".
"גברים ישראלים פשוט רוצים להילחם כל הזמן"
אוסלנדר נשוי יותר מ-30 שנה לאורלי, ציירת וגרפיקאית מלונדון איתה התחתן כשהיה בן 22 ולה הוא מודה כל יום, יחד יש להם שני בנים בני 20 ו-15. הוא ביקר בישראל פעמים רבות, כולל תקופה מבולבלת מאוד במאה שערים, שהסתיימה בבריחה מבוהלת חזרה לניו יורק. לאורלי יש משפחה בישראל וגם לו יש בן דוד אחד, שהוא היחיד ממשפחתו הגרעינית איתו הוא עוד מדבר לפעמים ("אני מתגעגע לרעיון של משפחה, אבל לא לפרטים. מה שהתחיל בעוגמת נפש הסתיים בעוגמת נפש"). הביקור האחרון שלו בארץ היה ממש לפני 7 באוקטובר.
8 צפייה בגלריה
"פעם ידעתי לדבר עברית, אבל עם השנים זה נשכח". שלום אוסלנדר לצד אישתו אורלי
(אלבום פרטי)
"פעם ידעתי לדבר עברית, אבל עם השנים זה נשכח", הוא מספר, "בביקור האחרון כבר לא ידעתי מילה. הלכתי במשך כמה ימים לאותו בית קפה לכתוב והזמנתי באנגלית, והמלצר משום מה היה כזה שמוק רק כי הזמנתי באנגלית. בפעם השלישית שזה קרה כל כך כעסתי, שהתחלתי לצעוק עליו בעברית: ׳מה זה הטמטום הזה? לא שמעת על נטול קפאין לפני כן? אתה חושב שההתנהגות הזו עושה אותך חכם?׳. והכול בעברית! לא הבנתי איך היא חזרה פתאום ברגע של כעס. קשה לי בישראל כי הכול כל כך מיליטנטי. גברים ישראלים פשוט רוצים להילחם כל הזמן. הכול זה ויכוח מזוין. באתי לקנות בורקס, אני לא רוצה להיכנס לריב שלם, רק שאלתי שאלה. את שואלת האם אני מעדיף לנסוע לישראל או לאיים הקריביים? כנראה שהייתי מעדיף את הקריביים".
למרות זאת, אוסלנדר יגיע לישראל להשתתף בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים שיתקיים בין 19 ל-22 במאי, וב-20 במאי הוא ישוחח שם עם העיתונאי אסף ליברמן על תרבות יהודית, אמונה ואיך בורחים ממה שלא ניתן לברוח ממנו. בין היתר הם ידברו על הממואר השני שלו, "פוי", אותו פירסם בשנה שעברה והוא מעין ספר המשך ל"מחבואים עם אלוהים" (Foreskin's Lament, "קינת העורלה") שיצא ב-2007.
בספר הראשון הוא בעיקר סוגר חשבונות אישיים עם ילדותו המדוכאת, כש"פוי" מתרכז יותר בהשפעה ההרסנית בעיניו של סיפורי אלוהים על האנושות - גבר אכל תפוח אסור מעץ של חוכמה אחרי שהאישה הנכלולית תיככה עם הנחש ופיתתה אותו; הבן הראשון שנולד בעולם רצח את אחיו; משה עשה חטא אחד ואלוהים משך אותו 40 שנה במדבר בלי לתת לו להגשים את חלומו. "לא היה לנו סיכוי מהשבוע הראשון", אומר אוסלנדר.
נושא נוסף שבוודאי יעלה באירוע של אוסלנדר בפסטיבל הוא הרומן הסאטירי "תקווה, טרגדיה" (Hope: A Tragedy), שפירסם ב-2012 ואחת הדמויות בו היא אנה פרנק - קשישה נרגנת שמתגוררת בעליית גג של משפחה יהודית ויש לה רק תלונות כל הזמן. אוסלנדר סיפר פעם כי מגיל 6 הכניסו לו לראש שהוא אנה פרנק הבאה, אבל כשהחל לתחקר אותה לספר, גילה שהיא הייתה שונה לגמרי, נערה חזקה ואמיצה ששנאה להיות קרבן.
השואה היא המורשת שמשפיעה על כולנו.
"השואה היא כל הקטע של נתניהו. הוא לא יכול להזמין ארוחת בוקר בלי לומר 'אושוויץ' כי הדרך לשמור על כוח היא לגרום לאנשים לפחד כל הזמן. אני זוכר שהוזמנתי פעם לדבר במוזיאון שמעולם לא שמעתי עליו במנהטן ונקרא ׳המוזיאון למורשת היהודית׳. אני נכנס פנימה ויש תמונה ענקית של אנה פרנק על קיר אחד בלובי, ואז עוד תמונה של יהודים ברכבות נכנסים למחנות המוות. אמרתי לאישה שהזמינה אותי ׳רגע, זה פאקינג מוזיאון שואה?׳ והיא אמרה, ׳כן, זה מוזיאון שואה, מה חשבת שזה יהיה?׳. עניתי, ׳אמרת שזו מורשת יהודית. איפה הקיר של מל ברוקס? איפה התערוכה של לני ברוס? איפה אגף שפינוזה? איפה להקת קיס שהסולן שלה יהודי מישראל?!׳ לא, הכול זה שואה ואסונות. סבל, פחד, ייסורים, ובדרך החוצה אל תשכחו לעצור בחנות המתנות. אני לא גר בישראל אז אני לא לגמרי מרגיש נוח לדבר על מה שקרה שם, אבל שבוע אחרי 7 באוקטובר הליגה נגד ההשמצה כבר גייסה טונות של כסף בארצות הברית והכריזה שהאנטישמיות עלתה ב-5000%. מה שהם לא אמרו זה שהם שינו את ההגדרה שלהם לאנטישמיות".
אי-אפשר לדבר נגד מדיניות ממשלת ישראל.
"ואי-אפשר להביע דאגה לפלסטינים. לא פלא שזה עלה ב-5000%. העיקר שבמייל היה כפתור תרומה גדול שאפשר ללחוץ עליו. כולם מנהלים תחרות מי סובל הכי הרבה, זה נכון לא רק ליהודים, כי אם את סובלת כל הזמן את תמיד צודקת. אנחנו צריכים להכיר בסבל, אבל לא להטמיע אותו. אין בזה שום דבר אצילי. בוודאי שחשוב לדבר על מה שעבר עלינו, אבל החלטנו שזו כל ההוויה היהודית. מהאינקוויזיציה, לגירוש, לשואה, לדבר הבא. אם אני צריך לגדל את הילדים שלי תחת הפחד הקבוע שתיכף יהרגו אותנו, אז היטלר ניצח, האינקוויזיטור הגדול ניצח. נחרדתי מהמהירות שבה יהודים אמריקאים רצו לעיתונות אחרי 7 באוקטובר כדי להכריז כמה הם פוחדים".
אבל 7 באוקטובר קרה במדינת היהודים שנבנתה על אפר השואה. אולי הוא מציג קייס אמיתי שאנחנו כן קורבנות כל הזמן.
"האם 11 בספטמבר אומר את זה על אמריקה?"
לא, אבל זה קורה לנו לא מעט.
"בעולם של היום אני עדיין מעדיף להיות יהודי מאשר מוסלמי, או אפריקאי, או אפריקאי הומו. אני לא טוען שאין אנטישמיות, כמובן שיש את הדבר המזוין הזה, השאלה היא איך את מגיבה לשנאה. גדלתי לדור שני של השואה ואני חושב שאנשי הדור הזה היו דפוקים יותר מהאנשים שעברו את השואה עצמה".
8 צפייה בגלריה
"זה מאוד מטריד שדווקא מדינת היהודים כל כך מגבילה". שלום אוסלנדר
(צילום: אורלי אוסלנדר)
זה כל כך עמוק ומחובר לדת, שחילונים בישראל מקבלים את זה שאין תחבורה בשבת או שהם לא יכולים לקנות חמץ בפסח, רק מהפחד שיגידו שהם יהודים רעים.
"אבל כשמגיעה מלחמה הם אלה שהולכים להילחם והדתיים לא. היהודים שאני אוהב הם יהודים רעים. גראוצ'ו מרקס או לני ברוס, או למען האמת גם רוב הנביאים בתורה. ואפילו אברהם. נשים בצד לרגע את זה שהוא היה מוכן לרצוח את בנו, אבל עוד כשהיה קטן הוא זיהה שהעולם שהוא חי בו דפוק מאוד. אנחנו מעריצים אותו כי הוא שאל, כי הוא הטיל ספק. אבל אם אנחנו, צאצאיו, מעזים לעשות אותו דבר, אנחנו יהודים רעים. דת שהתחילה בשאלה כבר לא מאפשרת את השאלות האלה. זה מאוד מטריד שדווקא מדינת היהודים כל כך מגבילה".
אולי לא היו צריכים להגיד לנו שאנחנו העם הנבחר.
"נכון, ואז באה הנצרות ואומרת לא, לא, עכשיו אנחנו הנבחרים. זה אף פעם לא נגמר. המציאות היא שאף אחד מאיתנו לא נבחר לשום דבר חוץ מבתקווה להיות הורים טובים ואנשים אוהבים. יש גם את כל האנשים שאת צריכה לשנוא. כל ילד לומד גם היום שאסור לסלוח לעמלק. אנחנו זה אנחנו והאחרים, הגויים, תמיד מסוכנים. אני יודע שהרבה אנשים טוענים ש׳גויים׳ זה רק כינוי לאנשי העולם, זה לא שלילי. נו באמת, אני גדלתי בעולם הזה, אני יודע מה זה אומר. גם כשאומרים על מישהו שהוא ׳שוורצע׳, זה רק שחור, אבל כולם יודעים מה באמת אומרים".
לא קל להשתחרר ממטען כזה שגדלים בו ולתוכו 24/7.
"בעיניי, השואה או סחר העבדים או הירושימה לא קרו רק לעם אחד, הם קרו לאנושות. הם דפקו את האנושות לגמרי. להניף את הדגל בגאווה ולהגיד שאנחנו בטראומה לא עוזר לך לעבור את הטראומה, כי כל יום קורה דבר רע חדש. את מתעוררת ויש משהו שנקרא טראמפ".
8 צפייה בגלריה
"ככל שטראמפ ידפוק דברים יותר מהר, כך יש יותר סיכוי שנצא מזה". שלום אוסלנדר
(צילום: אורלי אוסלנדר)
לפני הבחירות אמרת שאתה לא מאמין שדונלד טראמפ עומד לנצח שוב.
"אין לי הסבר אחד למה זה קרה. אינסטינקט הבטן שלי מלהיות שמאלני כל החיים ולהכיר הרבה אנשי שמאל, הוא שזו הייתה תגובת-נגד לכך שהשמאל הפך לזה שעושה ׳נו נו נו׳ מבייש ומאשים. אל תגיד את זה, אל תצחקי על זה, ואם את לא מסכימה, את בחוץ. לא סתם בחוץ, את האדם הכי גרוע בעולם. כשהייתי ילד זו הייתה הטריטוריה של הימין. הומואים הם רעים, אל תכניס את איבר המין שלך לישבן של גבר, אל תעשה את זה, אל תעשי את ההוא. 30 שנה אחרי, אנחנו בשמאל עושים אותו דבר. טראמפ תימרן את הרגש הזה כי הוא טוב בניצול דברים כאלה. אבל אני דווקא אופטימי. חברים שלי מסתובבים מבוהלים, ׳תראה מה הוא עושה׳, ואני אומר להם, ככל שהוא ידפוק דברים יותר מהר וחזק, כך יש יותר סיכוי שנצליח לצאת מזה".
"שברתי בשביל הבנים שלי את מעגל הדיכוי והבושה"
לצד כתיבתו הספרותית, לפני כעשור יצר אוסלנדר את סדרת הטלוויזיה Happyish, קומדיה שחורה וסאטירית שעוקבת אחר איש פרסום בגיל העמידה המתמודד עם משבר קיומי בעידן של צעירים. בסדרה כיכבו סטיב קוגן וקתרין האן והיא ירדה אחרי עשרה פרקים בלבד לאחר שזכתה לביקורות מעורבות. במקור, היה אמור לככב בה פיליפ סימור הופמן, אך היא עברה שינוי משמעותי לאחר מותו.
למרות טריותו היחסית, הקשר בין אוסלנדר לסימור הופמן היה קרוב והם התחברו על רקע תיעוב עצמי משותף ותחושת אשמה אינסופית. כשהשחקן נמצא מת בעקבות מנת יתר, אוסלנדר איבד הרבה יותר משיתוף פעולה מקצועי עם אחד מגדולי השחקנים של דורו. 11 שנה אחרי, הוא עדיין מתגעגע.
"אני חושב שפיליפ היה נבהל מהפוליטיקה של היום ונבהל ממה שקרה לעולם הקולנוע והטלוויזיה, בדיוק כמו רוב האנשים שנמצאים בעולם הזה", אומר אוסלנדר, "אבל כשאני חושב על פיליפ, אני בעיקר מנסה לדמיין מה היה קורה אם הוא רק לא היה מזריק באותה פעם אחת, כי הוא היה אז בתקופה יותר טובה. ואם הייתי שם, ואם הוא היה מתקשר אלי לפני, אז אולי הוא עוד היה כאן והיינו ממשיכים לדבר אחד עם השני על כמה אנחנו איומים ונוראים".
אתה לא איום ונורא.
"אולי. לכל הפחות שברתי בשביל הבנים שלי את המעגל הזה של דיכוי, בושה ושטיפת מוח שגרמו לי להרגיש שנולדתי איום ונורא".
