באחד הרגעים במהלך הופעתה של שרית חדד אמש (שלישי) בקיסריה, הזמרת פנתה לקהל ושיתפה בנונשלנטיות שבחודש הבא היא חוגגת 30 (!) שנות קריירה. בקהל כמובן הריעו והתלהבו, אבל הנינוחות של הזמרת לא נבעה מתוך אדישות או חוסר אכפתיות - להיפך. אחרי שלושה עשורים יציבים באור הזרקורים הבוהק, במעמד גבוה של אחת המוזיקאיות האהובות במדינה, שרית חדד יכולה להסתכל אחורה בסיפוק, בנחת. מה ששלה, שלה.
בתזמון שמאפשר לקהל - שמורכב ברובו מנשים, אבל לא רק - לשמוח ולרקוד כפי שכמעט לא היה אפשר בשנתיים האחרונות, המנה העיקרית בהופעה אתמול הייתה חגיגה בלתי-פוסקת של מחרוזות מלהיטיה של חדד לאורך השנים. אומנם אלה לא החגיגות העגולות הרשמיות, והזמרת הדגישה והבטיחה שעוד יוכרזו כאלה בהמשך, אבל זו בהחלט הייתה מסיבה שעוברת בתחנות המרימות ביותר בקריירה.
עם מחרוזות ששילבו כמה מהלהיטים הבלתי-נשכחים של חדד מעשרות אלבומיה - מ"קח את הכל" הלטיני, הגרסה העברית לשירה של נטליה אוריירו Cambio Dolor משנת 2000, דרך "כמו סינדרלה", "למה לי" ו"חגיגה", ועד ל"בחום של תל אביב" - חובה בכל שמחה - חדד ג'ינגלה בין ז'אנרים במיומנות, והביאה ביצועים קוליים מדויקים להחריד, כך שלרגעים זה נשמע כאילו מדובר בגרסת האלבום, בקטע הכי טוב שיש. המוזיקליות של חדד היא כישרון שקשה להתעלם ממנו, ובשלבים מתקדמים של הערב היא שמה את המיקרופון בצד - אבל רק כדי להוכיח יכולות נגינה במלודיקה, או לדרבק ברקע הקריאות המשולהבות של המאזינים.
הרגעים השמחים שבהם האלפים באמפי נעמדים על הרגליים משכיחים את הפתיחה החלשה יחסית - כשחדד עלתה לבמה עם ביצוע של "שלום חבר", שלקוח מאלבום הבכורה שלה "ניצוץ החיים", בזמן שבאמפי עוד התחממו לאט. לקראת סוף המופע, כשהיא ירדה מהבמה כדי לפגוש במעריצים שלה מקרוב לסשן "קריוקי" משותף (בכל זאת - קיסריה), אחת מהן ביקשה שוב לשמוע את אותו שיר. חדד צחקה וזרקה לעברה: "איפה היית כשכבר שרתי אותו?". זה היה רגע שלכד את הדינמיקה המוצלחת שקיימת בין הזמרת לקהל שלה, והאופן שבו אחרי כמעט שעתיים יחד כולם מרגישים קצת יותר קרובים אליה.
הקשר המיוחד הזה שנוצר בין חדד לקהל שלה הוא די מפתיע, בהתחשב בעובדה שעל הבמה זו שומרת על מרחק שמפריד בין חייה האישיים לאלה המקצועיים. לפני מספר חודשים נודע כי חדד ותמר יהלומי, שותפתה לחיים וליצירה, נפרדו לאחר שבע שנים יחד יחד. אבל חדד לא ניצלה את הערב כדי לדבר על עצמה או על הפרידה, והפכה את הרגעים שהיו יכולים להוות עבורה מכשול רגשי, לחיבור קולקטיבי שרבים בקהל יכולים להזדהות איתו.
כך, מאש-אפ של שניים מהשירים המשותפים של יהלומי וחדד, "לב ליבי" ו"אהבה כמו שלנו", הוקדש לסיפור אהבה אחר שזכה לסוף טוב ושסחף את המדינה - האיחוד המרגש של אבינתן אור ונועה ארגמני. "הבחור הזה ישב שנתיים מנותק מהעולם בלי לדעת מה קרה לנועה, אחרי שהפרידו ביניהם, והחיבוק הזה שלהם - האושר בעיניים - התמונה הכי חזקה של אהבה שמנצחת את הכול, גם את הנורא מכול", אמרה חדד על הבמה, כשעל המסך מאחוריה הוקרנו סרטונים מאותו מפגש סוחט-דמעות. "את התמונה הזאת אני אף פעם לא אשכח".
השתיים אף זכו לבצע אותו יחד על הבמה הזו, ממש לפני כמה שנים - אבל במהלך הביצוע שחדד העניקה אמש, היא פינתה את הבמה לטובת זוג רקדנים. השניים שילבו משחק וריקוד, והמחיזו מערכת יחסים מורכבת שיודעת רגעים קשים וטובים, בזמן שחדד ישבה בצד ושרה. זה היה רגע מרגש לא רק בגלל הסרטונים והתמונות של אור וארגמני שהוקרנו קודם לכן מאותו יום משמח שהגיע אחרי שנתיים נוראיות של חושך, אלא גם כי הייתה בו פגיעות מצד הזמרת שביקשה, בעדינות כמעט בלתי-מורגשת, להסיט ממנה את המבט אחרי ערב שלם שבו היא זורחת בטבעיות.
גם בלי אורחים מפתיעים או חשיפה אישית, הערב בקיסריה היה תזכורת מצוינת למה ששרית חדד יודעת לעשות הכי טוב - לשמח וליצור תחושת יחד. אולי לא מדובר בחגיגות הרשמיות, אבל האנרגיה באמפי הייתה של חגיגה שמחברת בין הקהל לאחת הזמרות המזוהות ביותר עם הפסקול הישראלי. ואם זו ההתחלה של חגיגות ה-30, אפשר רק לדמיין איך ייראה ההמשך.
