אחד המאפיינים הבסיסיים והפחות מדוברים של קומדיות לדורותיהן הוא שהגיבורים שם הם כמעט תמיד, ובכן, אידיוטים. בין אם זה צ'פלין או באסטר קיטון, זולנדר (בן סטילר) או הזוהאן (אדם סנדלר) או אל מ"לא רק בלונדינית" (ריס ווית'רספון) - בסוף המתח הקומי נוצר מכך שהצופים מבינים מהסצנה הראשונה שלא מדובר בעפרונות הכי מחודדים בקלמר, ולועגים להם בסתר מעבר למסך. האופי המוקצן והלא מודע לעצמו של הדמויות הקומיות, ההתנהגות הלא סבירה שלהן והטעויות הבסיסיות שהן עושות מול העולם - מניעים למעשה את העלילה שבסופה אולי נשתכנע שמדובר בעצם בגאונים נסתרים. אחרי הכל, אם דמות קומית הייתה מתנהגת באופן הגיוני או אפילו סביר, מה בעצם מצחיק בה?
"אידיוטים" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
במובן הזה, הסרט "אידיוטים" ישיר וברור מאוד, ובעצם אפשר לנחש חצי מהעלילה שלו מהכותרת והפוסטר. ואם לא, הנה היא: לפניכם שורה של לא-יוצלחים בארצות הברית העכשווית בסיפור שכולל הרבה טמטום, פליטות כדור, קללות ססגוניות, חטיפות שמשתבשות ודמויות שעושות החלטה שגויה בכל סצנה שנייה. בגדול, "אידיוטים" (בבימויו של השחקן והבמאי לפרקים מייקון בלייר, שאוהב, כך נראה, סרטי פשע אמריקניים) מתמקד בשני לוזרים בהגדרה: דייויס (אושיי ג'קסון ג'וניור מ"היישר מקומפטון") ומארק (דייב פרנקו), שמועסקים כנהגים/שומרי ראש בעסק שתפקידו לשנע נערים בני עשירים שהסתבכו בפלילים אל מרכז הגמילה שבו הם אמורים לעבור "תיקון". שני הגיבורים מפוטרים בתחילת הסרט באופן משפיל מעבודה אחרת - כאילו לא ברור לנו מספיק שמדובר באנשים בתחתית הסולם החברתי - ולאורך מרבית העלילה הם מסיעים באוטו צעיר פסיכופת שמנסה להתל בהם ולברוח מהם (מייסון ת'אמס, הילד מ"בלאק פון" שהתבגר יפה לנער קריפי). זה סרט מסע בלב ארצות הברית הווייט-טראשית, זו שמלאה בחניונים, מרכזים מסחריים חסרי חן ומוטלים שבהם נראה שבכל יום מישהו מת ממנת-יתר.
כיאה לז'אנר, שני הלוזרים מונגדים במלאכותיות כדי לייצר קונפליקט מדומה: אחד שחור, שני לבן (קלישאה מימי "48 שעות" ו"השוטר מבוורלי הילס"); אחד דתי וממלמל תפילות בכל רגע, השני ציניקן; אחד לוקח את התפקיד באובר-רצינות ומשוכנע שהוא מציל את נשמות הילדים התועים, השני סטלן שלא אכפת לו מכלום (פרנקו, כמובן, שפחות או יותר לקח איתו את כל המניירות של אחיו המקונסל ג'יימס). בקיצור, לאורך כל הדרך הם רבים, דופקים אחד את השני מדי פעם, מתרחקים, מתקרבים, הופכים לשותפים - אתם מכירים את התרגיל.
על מה שאין לו במקוריות, "אידיוטים" מנסה לפצות בקיצוניות: למעשה, כל הדמויות המופיעות בסרט עלובות ומטומטמות. לא רק הגיבורים, אלא גם הבוסית שלהם, גם הנער האסהול, שעל אף מראהו המאיים כדמות מסרט אימה מקבל בעצמו שרשרת החלטות אידיוטיות, וגם שאר דמויות המשנה. בחלקו האחרון של הסרט, החבורה מסתבכת עם קבוצת חוטפים עוד יותר פאתטית ממנה: היא כוללת את פיטר דינקלג' הבלתי-נלאה, שנראה כמי שחתם קבע במותחני פשע תזזיתיים כאלה, ואת ניקולס בראון (גרג מ"יורשים") כצעיר פאנקיסטי מקועקע לגמרי שמנופף באקדח וצורח בכל שנייה שלו על המסך. אלה רגעים די בלתי-נסבלים. אז כדי "לאזן", יש גם חשפנית רוסייה שכיאה לחוקי הז'אנר המחודשים צריכה עכשיו להיות הדמות הכי אמיצה ומעצימה (קירנן שיפקה, הבת של דון דרייפר מ"מד מן". כן, עברו אי-אלו שנים).
קיצוניות במקום מקוריות. מתוך "אידיוטים"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
העניין הוא כזה: יחסית לסרט שמתהדר בהיותו קומדיה שחורה וסרט "פרוע", "אידיוטים" כמעט ולא משעשע. יש בו הרבה התרחשויות, הרבה רגעים שבהם הדמויות נראות על סף מוות או ש"השולחנות מתהפכים" כפי שאומר הביטוי באנגלית - נחטף הופך לחוטף וכו' - אבל מעט מאוד הפתעות נטו או צחוקים. אם האחים כהן הם הגביע הקדוש של תת-הז'אנר של מותחני פשע כאלה, מרובי דמויות אידיוטיות בחצר האחורית של אמריקה, אז כאן מדובר בגביעי פלסטיק. כל הסיטואציות נראות פחות או יותר מוכרות, פחות או יותר צפויות, וכל סיקוונס "מטורף" ניתן לנבא כבר מתחילתו, ויודעים שיסתיים בכך ש"הגיבורים שלנו יצליחו להימלט מהחדר שבו הם שבויים, לזנק החוצה באופן מגוחך דרך החלון, להיכנס לאוטו, להתניע ברגע האחרון, ולברוח בזמן שהחוטפים שלהם רצים אחרי המכונית ויורים יריות באוויר. וכולם צורחים". אוקיי, סליחה על הספוילר אבל הוא לא נקודתי. זה קורה כמה פעמים בסרט.
זה לא שהבמאי בלייר (שגם כתב את התסריט עם אלכס אור) היה חייב בהכרח לעשות סרט "מצחיק". למעשה, לאור ניסיונו בעולם סרטי הפשע, אפשר להניח שהוא בעצמו הבין שהסרט הנוכחי הוא פחות קומדיה מופרעת סטייל "אנחנו המילרים" או "פיינאפל אקספרס" (למרות דמות הסטלן הכמעט-זהה של האחים פרנקו). ניכר שהוא כיוון ליצור סרט ניהיליסטי ומריר יותר, אולי בכיוון הסדרה "פארגו", שבה אחת הדמויות מחפשת גאולה דתית - זה בולט בחפירות האינסופיות של הדמות של ג'קסון על ישו ובשאלה אם הוא אדם טוב - ומגלה כמה העולם והיא עצמה בינוניים ועלובים. אבל היומרה הזו לא מגובה בתובנות חדשות או הדהוד רגשי שגורם לנו להיות אכפתיים כלפיה.
תראו, אני ממש כמו ג'יימס. דייב פרנקו, מתוך "אידיוטים"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בכל מקרה, בין אם בלייר רצה לעשות סרט רציני ואכזרי יותר או מופרע ומצחיק יותר - מה שחסר בו בעיקר זה פאן. "אידיוטים" פחות מבדר מכל נקודות ההשוואה שציינו, ובעיקר מחוויר אם חושבים על הסרט המוצלח מבחינתי בתת-הז'אנר - "מרדף חצות", שבו על צייד הראשים רוברט דה נירו להביא תוך זמן קצר פושע חלקלק (צ'ארלס גרודין) שמנסה להימלט ממנו. אין בסרט הנוכחי - בעל עלילת הבסיס הדי-דומה, בסך הכל - אף סצנה שמתקרבת אפילו לחלקיק מההנאה שהייתה באותו קראוד-פליזר מהאייטיז.
"אידיוטים" הוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון וזכה לביקורות סבירות לצד התעניינות מצד חברות הפצה שביקשו לקנות אותו כדי לשחרר אותו לקהל. אין לי מושג למה. הוא לא גרוע במיוחד, אך נשכח לחלוטין ונטול זהות ייחודית. העובדה שמוצר בינוני מינוס כזה - שבניינטיז היה מבוטל באבחה כ"חיקוי טרנטינו השלישי לשבוע הנוכחי" - קיבל טפיחה על השכם, מראה בעיקר את מצבו החלש של סוג הקולנוע הזה. "אידיוטים" לא נורא, ואפשר ללכת לראות אם ממש אוהבים סרטים בסגנון. או פשוט לחכות לדבר טוב יותר.
