מאז הקרנת הבכורה של "1948 – לזכור ולשכוח" בפסטיבל דוקאביב של שנת 2023 ועד שידורו אמש בכאן 11 פרצה המלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל. 48 חטופים, חיים ומתים, נותרו בעזה, הצבא הישראלי עושה דברים איומים ברצועה, וראש ממשלת ישראל הפך לפושע מלחמה מבוקש. על כן, כאשר חלקה הפותח של יצירתה התיעודית של נטע שושני מבקש לעסוק באתוס הגבורה וההקרבה הישראלי, ביסודות שעליהם התבססה המלחמה הראשונה בתולדות המדינה הצעירה – קשה להפריד את הצפייה בסרט כעת, ברגע הזה, ממה שקורה פה, והחוויה נטענת במשמעויות טרגיות שמן הסתם לא עלו בדעתה של היוצרת בעת שעבדה על הסדרה. כל זה, כמובן, כאשר יש להביא בחשבון את השהייתו של השידור משך למעלה משנתיים במה שאי אפשר אלא להגדירו כצנזורה עצמית של הערוץ המממן והמשדר. שלא לדבר על איומיו של שלמה קרעי, השר והבוט, לפגוע בתקציב התאגיד מתוקף חוק הנכבה השערורייתי. בקיצור, מאיפה שלא הופכים את זה – הסרט הוא מטרה נייחת.
"1948" - טיזר
(באדיבות כאן)
חלקו הראשון של "לזכור ולשכוח" מעלה סיסמאות כמו "טוהר הנשק" ו"על כל הנוער להירתם למלחמה" – סיסמאות שנדמות היום, אם אי פעם היו בכלל, בעייתיות. הוא משרטט את הנרטיב המוכר של מלחמת מעטים מול רבים ומנסה לערער עליו. להגנה, כך נחשף, היו יותר לוחמים מאשר לצבאות ערב. מוסטפא כבהא, היסטוריון פלסטיני, מצטט ספר שיצא בהוצאת מערכות של משרד הביטחון ובו נטען בדיוק כך – טענה שהסרט אינו טורח לדון בה לעומק (לצבאות ערב הייתה, מן הסתם, עדיפות באיכות הצבאית וכמות כלי הנשק). יומניהם של דוד בן גוריון, אורי אבנרי, יוסף נחמני (מנהל משרד הקרן הקיימת בטבריה), והסופרת נתיבה בן יהודה, רשימה חלקית, מספקים עדויות ממקור ראשון לשלבים הראשונים של מלחמת 1948. השאלה מדוע לחטט במה שהיה ולהעלות באוב "מקרים חריגים" שהתרחשו במהלכה עולה אף היא. במה זה עוזר לסרט הזה, תוהה מרואיינת קשישה שיודעת יותר ממה שהיא מוכנה לספר.
ובכן, תלוי איך מסתכלים על זה. חלקו הראשון של "לזכור ולשכוח" אכן אינו מחדש הרבה למי שקראו בעבר את מחקריהם פורצי-הדרך של ההיסטוריונים החדשים ואת ספרו המונומנטלי של בני מוריס "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949" שראה אור בישראל בשנת 1991. הוויכוח שהתלהט בין היסטוריונים ציוניים ופוסט-ציונים הוא אולי בסיס לסרט אחר, אבל העיסוק הקולנועי (גם) בצד הפלסטיני של המלחמה הופיע כבר בסרטו של רם לוי "מתרסים" מ-1969, שאף שידורו הטלוויזיוני שלו נדחה משך שלוש שנים. הסרט הביא את סיפור המלחמה ההיא דרך שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שהקריבו קורבנות גדולים במהלכה. גם סרטה של דליה קרפל, "היומנים של יוסף נחמני" (2005) שבהם נחמני תוהה אם למדנו מהנאצים כיצד להיות אכזריים כל כך (גם הסרט הזה שודר בערוץ הראשון) – פירק בדרכו את הנרטיב הישראלי-ציוני סביב המלחמה.
חשיבותו של "לזכור ולשכוח" טמונה, אם כבר, ביצירת הנרטיב של המלחמה ובהעלאה מחדש של המושג "נכבה" שרודף את הזיכרון ההיסטורי הציוני כמו רוח רפאים שממאנת להניח. הראייה היא "חוק הנכבה" (שבשמו הפרוזאי הוא למעשה תיקון לחוק יסודות התקציב מ-2009) המאפשר לשר האוצר לשלול תקציבים ממוסדות ציבור המציינים את הנכבה. הצנזורה הפוליטית הזו נגעה גם לסרטה של שושני. כבר לפני כשנה שלח משה חזות, ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות - שם מכובס לצנזורה הישראלית - מכתב רשמי למנהלי הסינמטקים של ירושלים, חיפה ותל אביב שבו הוא מזהיר אותם שהקרנת הסרט אסורה. זאת, על אף שהתקנות מעניקות פטור לסינמטקים ופסטיבלי סרטים קולנוע מהחובה להגיש סרטים לאישור המועצה לפני הקרנתם. רק בהמשך, אחרי דיון נוסף, הותר הסרט להצגה עם הגבלת גיל, מ-16 ומעלה.
חלקו השני של הסרט מעניין יותר. הוא עוסק בפוליטיזציה של הארכיון, ומכאן גם בפוליטיזציה של הזיכרון, וכן בדו"ח הגנוז שכתב היועץ המשפטי לממשלה דאז, יעקב שמשון שפירא, שעמד בראש ועדת החקירה הראשונה שהוקמה בישראל ושתפקידה היה לחקור פשעי מלחמה שבוצעו לכאורה במהלכה. מהפרק הזה למדתי על קיומה של "ועדת השרים לענייני רשות העיון בחומר ארכיוני מסווג" וכן על תפקיד ציבורי של "הממונה על החשיפה של חומרים מסווגים" שהוא אולי האדם היחיד שעיין בדו"ח הנ"ל ושעל פי החלטתו אין לחשוף את תוכנו לציבור מחשש בטחוני אמיתי ושמה הטוב - כן, יש דבר כזה - של מדינת ישראל. זאת, כמובן, שעה שכל בר-דעת יודע היטב מה כתוב בדו"ח אם – ולא בטוח שכאשר – ייחשף. הסיטואציה הקפקאית, ואולי מוטב לומר האורווליאנית הזו, מועברת היטב בפרק גם דרך מאבקם המשפטי של אנשי מכון "עקבות" לחשוף את המסמכים המסווגים.
כמה אירוני, בהיעדר ניסוח טוב יותר, שדווקא היום כאשר שרים וחברי כנסת קוראים בקול למחיקתה של עזה וטיהור אתני ברצועה, ונשיא אמריקאי אחד בכלל חולם להקים שם ריביירה (מינוס התושבים הפלסטינים) – החרדות מפני זיכרון הנכבה עדיין קיימות. מדברים על נכבה 2.0 אבל מסרבים להכיר בזו שכבר התרחשה. שושני עצמה נדרשה לנושא בסרט תיעודי קודם שביימה, "נולד בדיר יאסין" (2017), שעסק בין היתר בכיבוש הכפר הפלסטיני ובטבח שהתרחש בו. אבל נקודת המוצא בסרטה הנוכחי רחבה הרבה יותר: היא מבקשת לייצר את מה שנדמה כנרטיב האולטימטיבי של מלחמת 1948, מתוך הבנה שהסיפור ההיסטורי הציוני אינו צדו השני של הסיפור הפלסטיני, אלא שמדובר בנרטיב אחד, ושאי אפשר לספר את הסיפור האחד (לזכור) בלי להתייחס לסיפור האחר (לשכוח). שני הסיפורים כרוכים זה בזה, וכמו שאומר אחד המרואיינים: מדינה בריאה חייבת לדעת להתמודד עם הפינות האפלות.
כמה אירוני גם, ששוב אנו נדרשים ליועץ המשפטי לממשלה, הפעם שפירא, שדו"ח שכתב הוא אותו ספר אסור, גנוז מ"שם הוורד" של אומברטו אקו. בימי שיח פאשיסטי שבהם היועמ"שית אשמה בכל – נדמה שהמחשבה על אודות הפרקטיקה של ההשתקה הקשורה במסמך שהכין נהפכת אף היא רלוונטית. אח, אם רק לא היו לנו היועצים המשפטיים האלה (ולא משנה שהדו"ח נכתב בהוראת בן גוריון). סרטה של שושני עוסק בדרכו בפחד מפני נטילת אחריות והכרה בעבר. לא משהו שלא שמענו וקראנו אינספור פעמים, ובכל זאת – המציאות העכשווית הפכה את הסרט הזה לרלוונטי מתמיד.
"1948 – לזכור ולשכוח" אינו מציע גישה היסטוריוגרפית יוצאת-דופן לשיח על המלחמה והנכבה. הוא גם לא מספק דיון מקורי בסוגיות של יומני עדות וארכיונים. הוא בנוי במתכונת מוכרת שבה אנו שבים ושומעים קטעי יומנים, גם של פלסטינים (ובזה אולי הוא מעניק איזושהי זווית יוצאת-דופן), וצופים בקטעים ארכיוניים, חלקם בצבע – עניין נדיר כשלעצמו. לא משהו שמאתגר את העשייה הדוקומנטרית המוכרת בז'אנר, אבל בהחלט ממחיש ומעניק איזו חיוּת מצמררת לדיווחים הכתובים. הייתי רוצה שהסרט יהיה מעט יותר אקטיבי – ודאי בחלק שבו הוא עוסק במאבק לחשיפת דו"ח שפירא. אבל הוא מסתפק בסדרה של סצנות, שנראות משוחזרות, המתקיימות במשרדו של עורך דין המאזין בקשב רב לטענות הנשטחות בפניו, אך אינו עושה דבר. גם העיסוק בחלק הראשון בקציני צה"ל המחפשים נעדרים ממלחמת העצמאות נותר מעט תלוש. למה, בעצם? ומהן התוצאות של החיפוש הזה?
אבל, וזהו אבל משמעותי, קשה לחשוב על סרט רלוונטי יותר למציאות העכשווית. דחיית שידורו של הסרט הפכה אותו לטקסט בעל ערך מוסף שלא היה לו במועד שבו נוצר. ברגע ההיסטורי הנוכחי שבו האתוס הציוני קורס כמו רב-קומות בעזה – מי ידאג לכם אם תהיו שבויים שם? – סרטה המונומנטלי של שושני מדבר אלינו מן העבר הרחוק והופך אותו לנוכח בהווה שבו קיים חשש כבד לעתידה של המדינה שהוקמה אז.
