פאר טסי - "רדיו שטח 3"

אם "רדיו שטח" הפתיע ו"רדיו שטח 2" הראה שהאלבום הקודם לא היה מקרי, "רדיו שטח 3" כבר הציג את פאר טסי בתור האצבע על הדופק הישראלי, האיש שהוא גם קול פעמונים וגם קול במובן של נרטיב ותמונת מצב שמדברת מגרונם של המוני ישראלים וישראליות. לאורך כל השנים ובוודאי בשנים האחרונות, טסי לא הסתיר את ההשפעה של שלמה ארצי. אחרי "רדיו שטח 3" אפשר לומר שיש לישראל שלמה ארצי חדש. עינב שיף

דניאל רובין - "מנטרה ללב מתגעגע"

לאורך כמעט 15 שנה של עשייה מוזיקלית, דניאל רובין בנתה לעצמה שם של יוצרת רגישה שכלום לא עובר על ידה. באלבום הסולו החמישי שלה נקודת המבט שלה מתרחבת ונשארת חומלת ומעוררת מחשבה. כך היא לוכדת את השילוב הבלתי-אפשרי בין הקושי והיופי שבחיים כאן (השיר הפותח "יפה נורא // עצוב מאוד"), מתגעגעת לחברים שיורדים מהארץ ("פורטוגל") וגם לאנשים שהיא לא באמת מכירה - רגש חדש שפיתחנו אחרי 7 באוקטובר. בתום האזנה לעשרה השירים שמרכיבים אותו, גם מאזינים חדשים ירגישו קרובים יותר אליה. עומר טסל

אביתר בנאי – "שיחות שלום"

את "שיחות שלום", האלבום האחרון והנהדר של אביתר בנאי, אפשר לראות כהמשך מוזיקלי למדבקות לזכר הנופלים שנמצאות בכל פינה, שבדומה להן גם הוא מערבב בין עצב לתקווה. על העטיפה בנאי מצולם עם כפפות אגרוף. בפנים הוא מדלג לאורך 37 דקות בין ריקוד להגנה, וגם כשהוא סופג (וכמה שאנחנו סופגים) הוא מוצא כוח להמשיך, גם הודות להפקה החכמה של תמיר מוסקט. "מעונה לעונה" מציע התבוננות פנימית ואופטימית העטופה בגרוב. ב"יהונתן" בנאי מצדיע לשורת גיבורים מוזיקליים מקומיים וב"מבול" הוא מתכתב עם "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך ("מבקש את אלוהיו ובעצם מבקש את עצמו"), כשההפקה זורקת קצת לצבעי הסבנטיז החמים של המקור. אמיר שוורץ

שי המבר - "עוד יום במזרח התיכון"

במדינה שלמדה לתת מקום לכאב של לוחמים, באלבומה השלישי שי המבר פינתה מקום גם לכאב של נשות הלוחמים. את רובו היא כתבה אחרי תחילת המלחמה, כשבעלה הטרי יצא לעוד ועוד סבבי מילואים, והיא נשארה בבית לראות חדשות ולהתפלל לשלומו. בשירים היא מתגעגעת אליו, כועסת עליו, כמהה לקרבה, הולכת לישון עם מחשבות על ילדי בארי ומתעוררת לבינג׳ של "משחקי הכס" כדי להדחיק. המילים שלה חשופות, הלחנים שלה מתפתלים ומעניינים והקול מלא רגש. "עוד יום במזרח התיכון" הוא יצירה שלמה, קוהרנטית ונוגעת שמספרת סיפור חשוב על המקום הזה אחרי 7 באוקטובר. שירה נאות

הזאבות – "זה מה יש"

בדיעבד, מצחיק לחשוב על "זה מה יש" כיצירה שעברה בהצטיינות את "מבחן האלבום השני": האלבום של הזאבות כל כך חד, מלוטש, עשיר, עמוק, מגוון ומחויב לעצמו שזה פשוט לא כזה חשוב מה הלהקה עשתה לפניו ובמידה מסוימת גם לא משנה מה היא תעשה לאחר מכן – הוא יישאר עולם ומלואו. לא פלא שהוא מזכיר כמה מהאלבומים הגדולים של ראשית-אמצע הניינטיז, כשהחירות הייתה ערך ברוק העולמי והישראלי, ולכן אפשר היה לקבל את "מפלצות התהילה" ו-Dirty מלהקות ותיקות כמו משינה וסוניק יות' (בהתאמה), ואילו הסצנה הצעירה התפוצצה מכישרונות שבאו לתת בראש הן של הקהל והן של חברות התקליטים. זה גם מה שהופך את ההישג של הזאבות למשהו גדול הרבה יותר: היא לא פועלת בתוך סצנה ואינה חלק מטרנד. זה אלבום שיצא כי אסור שהיה שלא ייצא. זה מה יש – וזה כל כך הרבה. עינב שיף

טונה - "רובים ותלתלים" / "ראפ מטורף"

שני החלקים של האלבום הכפול שטונה הוציא השנה נועדו לסמן את שני הקצוות של היצירה שלו. ב"רובים ותלתלים" תמצאו שירים מלודיים ובלדות גיטרה שקטות, ו"ראפ מטורף" הוא אלבום היפ-הופ שבו טונה יורה וורסים מהירים וחדים בטון קשוח. השניים אומנם שונים מוזיקלית אבל דומים בתוכן ובנקודת המבט של טונה על החיים שלו ועל המציאות הישראלית, הציניות האופטימית-מרירה והכנות שהפכו אותו לכוכב-על. טונה של אחרי 7 באוקטובר הוא אותו רומנטיקן מיואש שממשיך להאמין שמגיע לו טוב, רק שעכשיו נוספה לו טראומה לאומית חדשה ומפגשים מרסקים עם משפחות שכולות ושורדי שבי. כמו כולנו. יש בזה נחמה גדולה. שירה נאות

נונו – "מה חוץ מזה"

אז מה חוץ מזה באמת? לא הרבה. כלומר מלחמה, חטופים, הרוגים, איראן, בידוד, עזה. בקושי אפשר להיכנס להתקלח בלי לחשוב האם הפעם האזעקה תגיע לפני שלב ההסתבנות, או שהיא תחכה כרגיל לאמצע הלילה. ומי היוצרת שהצליחה לצאת מהסיטואציה הזאת באופן הכי מקורי, מרענן וחכם, בטח יותר מכל הפאנלים בטלוויזיה ביחד? כמובן אותה אחת שלפני המלחמה שרה "קיוט בוי" ו"הלו, אתה פה?". בשיא האלבום נונו מבקשת לפרגן "כפיים לגזורים", אבל הכפיים מגיעות למי שמבינה את הגזורים כל כך טוב. עינב שיף

רם אוריון – "פאקינג הל"

היות ורם אוריון הוא כנראה המוזיקאי שהיה חבר בהכי הרכבים ברוק המקומי, אין לו בעיה לקרוא לכמה מהקולגות שלו כדי שיקפצו להתארח באלבום שהוציא לאחרונה. ב"קליע" הנהדר הוא מקבל מילים ולחן מהחבר יובל מנדלסון; ב"חתול" החומרים מגיעים מפלג לזרוביץ' וב"מלט" יש שיתוף פעולה עם רייסקינדר (שם הבמה של אסף עדן) שמעניק לשיר גוון היפ-הופי, וחתום גם על מילות השיר הפותח "קוף". ולמרות גישת העשה-זאת-בעצמך האוריונית, "פאקינג הל" הוא אלבום שנעשה בחברותא עם נגינה עשירה של בין היתר נדב הולנדר בפנדר רודס, שי ברוך בתופים וקוסטה קפלן בקלידים ב"סדק" שכתב אסף גברון, הפרטנר של אוריון לפרויקט הצד הפה והטלפיים. אמיר שוורץ

נוגה - "בחזרה לארון"

ב-20 הדקות של "בחזרה לארון", אלבום הבכורה שלה, נוגה משלבת את כל האלמנטים שהופכים אותה ליוצרת הפופ הכי מעניינת היום: השפעות מוזיקליות בינלאומיות מבוסה-נובה, רגאטון ופופ אמריקני, מלוות במילים שעוסקות במסיבות, אהבה נכזבת ובילוי בים לבין התעסקות אובססיבית בטלגרם ובחדשות כמו רבים מאיתנו. נוגה היא הכי מכאן והכי משם. בעידן שבו ישראל הופכת לשמרנית יותר ויותר, העובדה שבלב האלבום של נוגה, שלרוב מתייחסת לעצמה כלסבית, נמצא שיר האהבה שכתבה לגלעד, החבר הכי טוב שלה, ובסופו נמצא גם שיר התשובה שלו אליה, היא משב רוח קווירי מרענן ונחוץ. שירה נאות

ערן צור – "סימנים מקדימים"

ערן צור בחר לקרוא לאלבומו שיצא השנה "סימנים מקדימים", אך מהאזנות לו עולה מבט של סיכום לאחור, מפוכח וכואב על הפינות האפלות של החיים. תשעה מהשירים נכתבו במהלך חמש שנים שבהן התמודד צור עם לכתה של רעייתו. אובדן נוסף, שטופל כאן בדיעבד הוא עם מוות של אישה אחרת, שותפה מרכזית לדרכו המקצועית – קורין אלאל. הופעות האירוח של אלאל אינן סגירת המעגל היחידה באלבום, שבו משתתפים גם כמה מחברי כרמלה גרוס ואגנר ומוזיקאים נוספים שעבדו עם צור (למשל רונה קינן ב"עתידות"). ולמרות ריבוי הסגנונות כאן, המפיק יוסי מזרחי הצליח לחבר אותם ליצירה אחידה ומרשימה שהיא אחת מהפסגות של צור עד היום. אמיר שוורץ

קיקי מלינקי – "לא אותו דבר"

יסמין רביב כותבת כל כך יפה שזה כואב. לא כמליצה: לפעמים, למשל בשירים "אובססיבית" ו"בעיה", המילים שלה אפילו יותר פוצעות מהגיטרות הנהדרות. ואם פעם אפשר היה לומר שאם "זה לא אותו דבר" היה באנגלית, הוא היה מקבל ציון 8.7 במגזין פיצ'פורק והלהקה הייתה נערכת לסיבוב פסטיבלים אינטנסיבי בקיץ. אבל זה ממילא לא יקרה, ולא נותר אלא להתנחם שהשפה העברית זכתה לא רק במשוררים, סופרים והוגים, אלא גם ביוצרת שיודעת לעשות אינדי-רוק בן זונה. עינב שיף

מעיין ליניק - "כתר"

אלבום הבכורה של מעיין ליניק הוא לא רק יומן פרידה חשוף ונוגע, שעובר בין כל התחנות באובדן אדם אהוב - משלב ההכחשה וההתנגדות, ועד הקבלה הסופית, הוא גם מסמך מוזיקלי מרתק של מולטי-אינסטרומנטלית מיומנת. ב-13 השירים שמרכיבים אותו, "כתר" מדלג בין שירי כמיהה ואהבה, מוצא נחמה במשפחה ורוחניות, ומוכיח כיצד עבור ליניק, הנגינה היא שפה נוספת עבורה, וערוץ ישיר ללב המאזינים. עומר טסל

ענת פורט - The Dreamworld of Paul Motian

ההסבר המלא לסיבה שמוזיקאי ג'אז מישראל זוכים להצלחה והערכה כה רבה בחו"ל מצריך יותר מכתבה אחת. התשובה הקצרה לשאלה איך הם עושים זאת היא – כי הם פשוט טובים. זה נכון גם במקרה של הפסנתרנית ענת פורט, שמצדיעה למתופף האגדי המנוח פול מושן, באלבום המאוד מומלץ שלה שיצא ממש לא מזמן. כמו כל אלבום שהופיע תחת לייבל הג'אז הגרמני המשובח ECM, גם The Dreamworld of Paul Motian, מציע תצוגת תכלית של ארבעה נגני-על שיודעים לברוא דינמיות, תנועה, עומק, יופי ותקשורת לא מילולית במוזיקה שלהם. הקטע Yallha מזכיר לפחות בשמו מאין פורט מגיעה. הוא וכל היתר כאן – מדגימים כמה רחוק היא הגיעה. אמיר שוורץ

אודיה - "כל הלחנים נגמרו"

קצת מצחיק להתייחס לאלבום של אודיה בסיכום השנה, כי הוא לא תואם את הקצב שהיא פועלת בו. "פאפי", הסינגל האחרון שלה שיצא אחרי "כל הלחנים נגמרו", כבש את המדינה והגיע עד פורטו ריקו בטעות להעתקה מבאד באני - אבל בטיקטוק כבר אובססיביים להצצות מהשירים הבאים שלה שטרם יצאו. אודיה היא קולו של דור כי היא מצליחה להחזיק תדמית מנוגדת - חצופה, פלרטטנית, נמשכת לסכנה ולגברים רעים מצד אחד, ומאידך נאחזת באמונה, מסתכלת לעצב שלה בעיניים ומרפררת לעומר אדם ולשלמה ארצי. כמו בלהיט שכתבה לאדם השנה - היא "מלכת הדור, אבל זה דור שפעת", במשפט אחד היא מצליחה להעלות גיחוך, להתחצף ולהיות הכי מדויקת. שירה נאות