בחודש אפריל האחרון עמד לירון עמרם על הבמה של גריי תל אביב והתכונן למחרוזת משירי אביו. רגע אחרי שהקדיש אותה ל"אבי, מורי ורבי אהרן עמרם", הביט באבא שישב קרוב לבמה על כיסא גלגלים, ונחנק. "היה לו חיוך רחב שלא ראיתי אצלו שנים, ונפלה עליי ההבנה שלא יהיו עוד הרבה אירועים כאלה, נוכח מצבו שהלך והידרדר. הבנתי שהכל יכול להיעלם בשבריר שנייה. הרגשתי מחנק בגרון והדמעות הצטברו בקצות העיניים. בשבילי להוציא ממנו כזה חיוך זו הייתה זכות גדולה, כאילו קיבלתי אישור. הוא נפטר בערב חג שבועות, יום פטירתו של דוד המלך, כיאה לצדיק. אנשים אולי איבדו את גדול השירה התימנית בישראל, אבל אני איבדתי גם את אבא שלי - וכל זה בזמן שהפכתי בעצמי לאבא".
בריאיון ל"7 לילות" שיתפרסם בסוף השבוע הקרוב, מספר עמרם על אביו אהרן ז"ל, מהזמרים והיוצרים הבולטים המזוהים עם העדה התימנית שאחראי לעשרות אלבומים, והיה מנטור מוזיקלי לזמרים רבים, ובהם עפרה חזה. ב-6 בנובמבר יתקיים לכבודו באולם רקאנטי במוזיאון תל אביב לאמנות המופע "צלילי תימן", במסגרת פסטיבל תל אביב של עיריית תל אביב-יפו ו"המון ווליום", בניהולו האמנותי של שלומי שבן. "זה נכון שרגילים לדבר על אבא שלי בזווית העדה התימנית, אבל הוא חצה גבולות. אנשים שפגשו אותו ברחוב התייחסו אליו כאילו הוא אלביס או ג'ון לנון. הוא זכה למעמד של אוטוריטה בחייו וגם במותו. היה לנו קשר מאוד מיוחד, היינו מבינים אחד את השני במבט ובתנועה, אבל הוא לא היה מרבה במילים, לא תשבחות ולא ביקורות. הנימוס וההתנהגות הם אבא שלי, ואני מוצא אותם לפעמים גם אצלי מול הבת שלי".
בנוסף, מספר עמרם על ההשפעות המוזיקליות שלו. "גדלתי בישיבות של בני עקיבא, הקלאסיות של הציונות הדתית, שם לא הייתה מוזיקה מזרחית והיא גם לא הייתה מקובלת. דווקא בצבא קיבלתי דרור לאהבה למוזיקה המזרחית. הייתי לוחם בגדוד 51 של גולני, וזה מאוד השפיע על התפיסה המוזיקלית שלי. בכל ערב ישבנו ושמענו מזרחית, מכל הסוגים והגוונים. אני חושב שהכול קיים לנו מתחת לאף, אבל יש כאלה שבורחים מהשורשים".
