על הבחירה בלהיט "תמיד אוהב אותי" לשיר השנה של ynet וגלגלצ (כמו גם של כאן גימל) עוד ילמדו בעתיד באקדמיה, כשיבקשו לנתח את הלך הרוח בחברה הישראלית בזמן מלחמת "חרבות ברזל". הבחירה הזו נעשתה מול קולות קודרים שמבטאים ייאוש בתקשורת, באקדמיה ובעולם התרבות - קולות שאפשר לתמצת באמצעות שם ספרו של קובי ניב, שהוא אסופת מאמרים פרי עטו שפורסמו בעיתון הארץ: "אבדה תקוותנו".
ששון שאולוב באולפן ynet עם ההכרזה על שיר השנה
(צילום: ליאור שרון)
כמו הבחירה בשנה שעברה ב"חרבו דרבו" במצעד השנתי של גלגלצ, נדמה שגם הבחירה בשיר השנה הנוכחי מלמדת משהו על נטיית הלב של הציבור - מעבר לעובדה שמדובר בשיר קליט, פשוט וכיפי בסך הכול. באופן סמלי, הביצוע המצליח של ששון איפרם שאולוב לשיר של אלייצור יצא ביום שבו התרחשה מתקפת הביפרים נגד חיזבאללה - הפעולה שהביאה לתפנית בלבנון, וסללה את הדרך לניצחון ישראלי בחזית הצפונית, להפלת משטר אסד בסוריה ולהצלחת מבצע "עם כלביא" באיראן. האופטימיות בשיר יכולה להיתפס כניתוק מהמציאות, אבל נראה שהחוסן הנפשי, שמציב את הישראלים באופן מסורתי בצמרת מדד האושר העולמי, הוא הנשק הסודי של ישראל במאבק בטרור.
בכלל, זו הייתה שנת שיא של הפופ האמוני, שבה גם שלל זמרים מצליחים על הקשת המסורתית תיבלו את להיטיהם בקורטוב של אלוהים. שאולוב שר "השם יתברך תמיד אוהב אותי"; אושר כהן ייחל לאקסית שלו "שהשם יברך אותך"; אלייצור ובן צור ביקשו "טאטע תטהר" ושרו על אדמו"ר הצמח-צדק ועל בעל התניא בשיר שהושמע בגלגלצ וגם נכנס למצעדים, האחרון גם שר בלהיט אחר ש"כל עכבה לטובה" ו"אין ייאוש בעולם". אודיה, שעשתה מהפיוט "בן אדם מה לך נרדם" להיט מועדונים, ביקשה לצד נס וסטילה "יהודי כשר, ברוך השם", גבר עם לב טוב וכמובן "שומר כשרות"; ואלוהים הבליח אפילו בשיר המצליח ביותר מהאלבומים של טונה מהשנה הזו, כשהוא שר "גאד דאם, השם ירחם".
"ואין טבעת ונעשה שבת", שר עומר אדם ב"מלכת הדור", אחד מלהיטי השנה החולפת, שכתבו לו אודיה אזולאי ואחיו גל אדם. אם האמירה הזו הייתה אמורה לבטא את השאיפה לרוחניות ולמסורת הדתית שקיימת בדור הזה, דווקא בתוך מציאות מורכבת, נראה שהיא קלעה בול. פתגם מפורסם גורס שאין אתאיסטים בשוחות, וייתכן מאוד שמעבר לעניינים דמוגרפיים כאלה ואחרים, המלחמה דחפה ישראלים רבים לחיק המסורת.
כשהמציאות מאתגרת, אנשים מחפשים במה להיאחז - ויש מי שמוצאים מזור באמונה. כשמוות צץ מכל פינה, רבים נמשכים למחשבות על נצח ואין-סוף. אפשר לזלזל בגל האמוני או לקרוא לו נאיבי, ואפשר לנסות להבין את הצרכים האנושיים שהוא עונה עליהם.
