כל שחקן מכיר את הפער בין הדימוי הציבורי שלו, שחלק ממנו מורכב גם מהדמויות שגילם, ובין האני האמיתי שלו - האדם שמאחורי הקלעים. אבל מעטים השחקנים שאצלם הפער הזה היה גדול יותר מזה שנפער בחייו של השחקן והיוצר יוסף שילוח, שהלך לעולמו בשנת 2011. "בעל החלומות" - דוקו חדש שיצרו קובי פרג', מוריס בן מיור ובתו של שילוח, עומר שילוח, ינסה לחבר את החלקים בין יוסף שילוח, השחקן הפורה ביותר בקולנוע הישראלי, שנחרט בזיכרון בעיקר בזכות דמויות כמו פארוק מ"אלכס חולה אהבה" ורס"ר שמש בסדרת "אסקימו לימון", אבל מאחורי הקלעים היה שליח עיקש של פציפיזם ודו-קיום, שלא נבהל מהשתייכות פוליטית ובעיקר האיש שעד יומו האחרון נותר מהגר ונאבק להרגיש שייך.
בשנת העשור למותו של שילוח, קובי פרג' היה עמוק בעבודה על הסרט שלו ושל מוריס בן-מיור, "המלכה שושנה", הדוקו על שושנה דמארי. באחד הראיונות המוקדמים שלו סיפר פרג' שיוסף שילוח הוא אחד האורות הגדולים של הקולנוע הישראלי, והעיתונאי דודי פטימר מצא לנכון להתקשר אליו ולשאול מה לדעתו נותר משילוח עכשיו, אחרי עשור שלם בלעדיו. "לא היה לי ראש לזה. אמרתי לו שלא נשאר שום דבר", נזכר פרג', "תפתחו את ערוץ הקולנוע הישראלי, תראו ביום העצמאות את הסרטים שאתם רוצים לראות, זה הזיכרון שנשאר, וסגרתי את הטלפון".
מתוך "בעל החלומות"
(באדיבות HOT8, yes דוקו, ונייטד קינג ובן מיור פרג׳)
אבל במוצאי שבת של אותו השבוע משהו בכל זאת פעם בו, והוא הרים טלפון למנכ"לית HOT8 והכריז על כוונתו להפיק סרט על יוסף שילוח. הטלפון הבא שלו היה לעומר, בתו של שילוח, שהחזיקה בחומרים שכתב אביה וגם תיעדה אותו בסרטי וידאו, בשנה שקדמה למותו, כשהוא מספר על חייו. ארבע שנים מאוחר יותר, כשברקע הקורונה, 7 באוקטובר ושלל מלחמות ישראל, הסרט "בעל החלומות" (בשיתוף HOT8, yes דוקו ויונייטד קינג) עומד להיות מוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים. חתומים עליו שלושת יוצריו: שילוח, בן מיור ופרג'.
"אני שומעת את אבא מדבר בתוך הראש שלי גם היום. אני יודעת שהוא היה יוצא לכל במה אפשרית להילחם"
סיפור חייו של שילוח הוא סיפור טוטאלי ממש כמו הגיבור שלו. הוא נולד בכורדיסטן ועלה ארץ כילד. כבר מגיל תשע עזר לפרנס את משפחתו והתמודד עם אפליה עדתית אבל טיפח בתוכו את החלום על משחק, כמו גם תפיסת עולם פוליטית שדגלה בשיוויוניות ובדו-קיום עם הערבים. קריירת המשחק שלו המריאה החל משנות ה-70 והוא הפך לאחד מסמלי המיינסטרים של התרבות הישראלית, כמו גם בנוכחות בכל סלון בזכות סרטי הבורקס שהשתתף בהם, אבל מנגד בער בו הצורך להתבטא פוליטית, ולא פעם התנגשו שני הצדדים האלה באופן שהרס את חייו.
לאחר הצגת היחיד שלו, "המסע", המבוססת על שירת משוררים פלסטינים, התעורר על שילוח זעמו של הקהל, והוא ומשפחתו החליטו להגר לצרפת. בארץ הזרה, ללא שפה או מיליה חברתי, חזר שילוח להיות הפליט הנאבק, החי בדלות. אחרי שנתיים הוא חזר לארץ עם בתו עומר. אשתו ובתו השנייה, מעיין, נותרו בצרפת. בערוב ימיו הוא זכה לעדנה כשהשתתף בסרט "כיכר החלומות" שיצר בני תורתי, אחד מבני טיפוחיו של שילוח בתקופה שבה יזם סדנאות תיאטרון בשכונת התקווה. תורתי גדל והיה לקולנוען ואקטיביסט. התפקיד שהעניק לשילוח זיכה את השחקן בפרס אופיר הראשון בחייו. אחרי פטירתו צללה שילוח אל כל החומרים הכתובים שהשאיר וגילתה כתיבה פובליציסטית, שירה, מחזות ותסריטים, שיועדו כולם למגירה.
9 צפייה בגלריה
"היה לי חשוב שהוא יוכל להגיד את מה שהיה לו להגיד, ובזמנו לא רצו לשמוע". יוסף שילוח, מתוך "בעל החלומות"
(צילום: דני שיק)
"הייתה לי התלבטות אם לשתף פעולה ולשלב את הסרטונים של אבא שלי בסרט", מודה שילוח, "כי לא כל כך רציתי שיראו אותו חולה ויזכרו אותו ככה. אבל היה לי חשוב שהוא יוכל להגיד את מה שהיה לו להגיד, ובזמנו לא רצו לשמוע".
זאת תקופה לא פשוטה, מקוטבת יותר וטולרנטית פחות. היו לך חששות לגבי איך המסר שלו ייתפס הפעם?
"אמא שלי אמרה שכדאי לדחות את יציאת הסרט לאור המצב. אני הבעתי את החשש שלי מול קובי ומוריס, אם בכלל יש מקום לסרט כזה, אם יאשרו הקרנה שלו. אני מודה שקשה לי להתרגש. מצד אחד אני רוצה להתרגש שהוא יוצא אבל המצב כל כך נורא, שקשה. יש לי תקווה שגם אם הסרט הזה לא יעצור את המלחמה וישנה תפיסה פוליטית של אנשים, אולי הוא יצליח לגעת ולהחזיר קצת את האנושיות למה שקורה עכשיו. אני שומעת את אבא שלי מדבר בתוך הראש שלי גם היום. אני יודעת שהוא היה יוצא לכל במה אפשרית להילחם. לקראת סוף חייו הוא אמר יותר מפעם אחת, '30 שנה נאבקתי ותראי איפה אנחנו היום'. וזה היה ב- 2011. אם לא היה לו סרטן אז, מכל המצב הזה הוא בטח היה נהיה חולה".
9 צפייה בגלריה
"לקראת סוף חייו הוא אמר יותר מפעם אחת, '30 שנה נאבקתי ותראי איפה אנחנו היום'. וזה היה ב- 2011. אם לא היה לו סרטן אז, מכל המצב הזה הוא בטח היה נהיה חולה". יוסף שילוח ובתו עומר
(צילום: באדיבות המשפחה )
הניגודים שהכיל שילוח בתוכו הביאו למצבים אבסורדיים כמעט. הוא נאבק כל חייו למען צדק חברתי, אבל הדמויות העממיות ולעיתים הנלעגות שגילם בסרטים הפופולריים שבהם שיחק, נדמה שדווקא הנציחו את הסטריאוטיפים שאותם ניסה למגר. הוא האמין ש"יהודים ערבים" הם אלו שעשויים להביא את השלום, אבל אחיו למזרחיות לא תמיד תמכו בדעותיו ולעיתים קרובות גם תקפו אותו בעקבותיהן. "הוא כאב את העובדה שדווקא הקבוצה שעבורה נאבק חברתית היא זו שהוקיעה אותו בגלל הדעות הפוליטיות שלו", מאבחנת שילוח. "לקראת סוף העבודה על הסרט אמרתי שחשוב לי שאנשים לא יישארו עם תחושה שהוא היה נאיבי, אלא להצליח באמת לגעת באנשים ולהעביר את המסר של הפציפיזם. אני מקווה שזה יגיע לצופים שהעריצו אותו בגלל תפקידים מסוימים אבל לא הכירו את הצד הזה שלו. מה שבטוח הוא שהרבה אנשים הולכים להיות מאוד מופתעים כשהם יצפו בסרט".
בן-מיור: "זה קצת סוס טרויאני. אני מקווה שהשם יוסף שילוח יפתה אנשים לראות את הסרט הזה".
פרג': "כמו שאנחנו גילינו מה מסתתר מאחורי הזיכרון הקולקטיבי ששרד. איזה אוצר אינטלקטואלי, איזה אדם מורכב ואמיץ. היום אנחנו כל הזמן מחפשים דמויות שתשבנה באולפנים ותהיה בהם איזושהי רוח, אנשים להביט אליהם למעלה, והוא היה כזה. מהרגע שהוא מבסס את מקומו הוא לא מדבר על משחק. יותר קשה למצוא סינקים שלו על הקריירה שלו מאשר על שלום ודו-קיום ושינויים חברתיים ופוליטיים. הוא לא שחקן רגיל בהקשר הזה, שחקנים נוטים להיות – איך אמר יוסי בנאי? אתה רוצה לשבת עם עצמך? שב עם שחקן. שילוח ישב בתוכניות שוליות בערוץ בריזה ומדבר פוליטיקה. מנסים להוציא ממנו בכוח את הפארוק והוא מנסה לדפדף את האירוע כמה שיותר מהר כדי לדבר על מה שבער בו".
9 צפייה בגלריה
"לא רצו לשמוע את מה שהיה לו להגיד, רצו שהוא ישאר במשבצת שלו. בשלב מסוים הוא הפסיק להתראיין". מתוך "אלכס חולה אהבה"
(צילום מסך)
שילוח: "אבל לא רצו לשמוע את מה שהיה לו להגיד. רצו להזמין אותו לתוכניות אירוח אבל ברגע שהוא רצה לפתוח את הפה על הנושאים האלה, היו משנים נושא. רצו שהוא ישאר במשבצת שלו, ובשלב מסוים הוא הפסיק להתראיין".
בן-מיור: "הוא לא בא לאולפנים לתת את הנאמבר".
היו תקופות שחשבת שעדיף לו למתן את ההתבטאויות שלו?
שילוח: "ראיתי איך זה מזיק לו, איך זה אוכל אותו מבפנים. אבל לא חשבתי שהוא צריך למתן את זה. הוא היה בתוך זה כל הזמן. כל היום קרא עיתונים והקשיב לחדשות, הוא היה מחובר, עם כוס תה וסיגריה, אחרי סיגריה אחרי סיגריה".
ואת?
"אני הולכת בעקבותיו לצערי".
פרג': "זה שכפול. אני מכיר את הקשר הזה כי היה לי אבא כזה, שהייתי מאוד קרוב אליו. מעיין הצליחה קצת לברוח מזה, אבל עומר מאוד כאן עם כל המורכבות שהייתה. רואים את זה עליה במצפון, במוסר, באכפתיות".
שילוח: "אני לא רואה איך אפשר שלא. הרבה פעמים אני אומרת לעצמי שהלוואי שהייתי יכולה להיות מנותקת כמו הסוסים עם הרטיות על העיניים".
9 צפייה בגלריה
"אנחנו רוצים אנשים מבסוטים ומדושני עונג שיושבים באולפן ומחייכים, ולא הייתה לו את הפסאדה הזאת". יוסף שילוח
(צילום: אפי שריר)
פרג': "אני זוכר ריאיון שלו שראיתי כשהייתי ילד, ואני זוכר את עצמי חושב, 'למה הוא מר? למה הוא כל כך מר?' וזה מסוג האנשים שהסתכלתי עליהם בהערצה וניסחו לי את החלום, את מה שאני רוצה להיות. זאת השכבה התרבותית הראשונה של המקום הזה. ביוסף היו מצפון ואומץ מאוד גדולים ורצון לשנות, ואנחנו לא תמיד אוהבים לראות את זה. אנחנו רוצים אנשים מבסוטים ומדושני עונג שיושבים באולפן ומחייכים, כי הם בנו לעצמם את השם שלהם והם שחקנים, ולא הייתה לו את הפסאדה הזאת. לא ברחוב ולא באולפן. לא עניין אותו לדבר על תפקיד. אתה רוצה לראות אותו משחק - לך תראה אותי בקולנוע או בתיאטרון".
איך אפשר לחיות עם הדואליות הזאת?
פרג': "אני הרגשתי שהוא במלכוד. כי הוא מרוויח את כל הז'יטונים, מקבל את התפקידים. הוא שיחק ביותר מ-80 סרטים. יותר מ-30 מהם בינלאומיים. והזיכרון הספציפי מהדמות המופלאה הזאת של פארוק מסתובב והופך להיות נגדו. הרגשתי שמה שבנה אותו, הפך להיות מה שנלחם בו בסוף, וזה מאוד מייסר. אין רגע אחד שהוא אומר, 'הנה אני, אני שווה משהו'. יש רגע אחד כזה בתיאטרון 'האהל', כשהוא ילד מעברה ומצליח להתקבל לתיאטרון וכותבים עליו. אבל הוא לא יושב מאז ואומר לעצמו, 'שיחקתי אותה'. הכול אצלו קרבות ומאבקים ומלחמות, עד הסוף. גם כשבאמת באים ונותנים לו הוקרה בסוף".
ואתם שמים דגש על המסר שלו.
"בכוונה לא הושבנו אנשים ששיחקו לצידו. לא חסרו שמות. הלכנו לאנשים שהיו קרובים אליו - אל האדם, לא אל הקריירה. חוץ מבני תורתי, שאיתו הוא מקבל בפעם הראשונה פרס אופיר על תפקיד משנה. הילד שהוא גרם לו להתקבל ללימודי קולנוע, מביא לו את פרס אופיר בערוב ימיו".
"הוא ניסה להעיר אותנו כמה שנים לפני התהום שנקלענו אליה כרגע ולהגיד שצריך לחיות לצידם"
אם הביקורת המחמיאה והבלתי-צפויה שקיבל שילוח בעקבות ההופעה שלו בתיאטרון "האהל" שינתה את מסלולו, הצגת "המסע" הייתה קו פרשת המים בקריירה שלו ובעיקר בחייו. בעקבות איומים שקיבל על חייו החליטה אשתו, אנג'לה, שהמשפחה חייבת לעזוב את הארץ. מעבר לטלטלה שעברה המשפחה המהגרת, נאלץ שילוח להתמודד, שוב, עם תחושת חוסר השייכות שליוותה אותו כל חייו. "הוא לא הרגיש שייך לשום קבוצה", משחזרת שילוח. "הכאב היה על הפער שבין ההערצה לדמויות שהוא גילם לבין חוסר המוכנות לקבל או אפילו לשמוע את תפיסת העולם שלו. לא הבינו שהוא נאבק על שלום, על צדק.
"הוא לא רצה לעזוב. עזבנו כי לא הייתה ברירה, הוא היה צריך לשמור על המשפחה ובסוף זה מה שפירק אותה. גילויי אלימות, התנכלויות ברחוב ומצד הממסד, להיות שוב מהגר חדש, לא דובר את השפה, אנונימי, מקבל את המבטים של המהגר הנחות".
בהיעדר יכולת לעבוד במקצועו חזר שילוח לעבודות מזדמנות. "הוא ריצף מרתף בתמורה למגורים עבור ארבעתנו בדירת חדר", נזכרת שילוח, "הוא מכר משקפי שמש זולות ברחוב עד שהמשטרה הייתה באה לגרש אותו. הוא נסע אלפי קילומטרים בטנדר ישן ומקרטע, בין עיירות וכפרים, כדי למכור פוסטרים ממוסגרים בסופרמרקטים ושווקים, לבד. וכל הזמן היה מעורב במה שקורה בארץ".
אתן התאקלמתן בצרפת?
"אנחנו כילדות חווינו קצת מההשפלה שהוא חווה כילד בארץ. כשהייתי בת עשר וחצי התחלנו ללמוד בבית הספר של הכפר. היינו בכיתה הכי נמוכה כי לא דיברנו צרפתית. הייתי עם ילדים שקטנים ממני בכמעט חמש שנים והסתכלו עלינו כעל מוגבלות. אני זוכרת שבזמן מלחמת המפרץ הסתובבתי כל היום עם רדיו טרזיסטור קטן על הכתף, כי אבא היה בארץ ונורא דאגתי לו. השנים שחייתי בלעדיו גבו ממני מחיר רגשי גדול כי היינו מאוד קרובים. בגיל 16 כבר יכולתי להחליט לבד שאני חוזרת לחיות איתו בארץ".
פרג' ובן-מיור לא התכוונו לייחד את גוף העבודה שלהם לרעיון המזרחיות, אבל מפה לשם, ככה יצא. "הוסללנו לזה", צוחק בן מיור. "לא שמנו לב ופתאום מצאנו את עצמנו בתוך מן גטו מזרחי". אחרי סיפורה של משפחת פרג', בסרט "פוטו פרג'", עבדו השניים על סרטים תיעודים על יוסי בנאי ושושנה דמארי. לפני חצי שנה יצאה סדרת הדוקו שלהם, "שאגת ש"ס" על קורותיה של המפלגה.
9 צפייה בגלריה
"היה פה אדם שפספסנו. שהחמצנו. בגלל הסטריאוטיפ, בגלל אקלים פוליטי". יוסף שילוח, מתוך "ספיחס"
(צילום מסך)
"אני לא התכוונתי להיות שם", מעיד פרג', "חלמתי לעשות סרט על הסנטר, לא ביקשתי לעשות דוקטורט על המזרחיות בשום שלב, אבל זה קרה עם ההתפכחות והגיל והאהבות שלי, ויוסף שילוח היה אחת האהבות שלי. ראיתי בו לואי דה פינס הישראלי, מהיום שאני יודע להכניס VHS לווידאו. ההבדל הוא שיוסי בנאי ושושנה דמארי הם אנשים שעוד בחייהם היה להם כתר על הראש. ליוסף שילוח לא היה בחיים כתר על הראש. אני מקווה שאחרי הסרט הזה מי שיש לו ראש יבין שהיה פה אדם שפספסנו. שהחמצנו. בגלל הסטריאוטיפ, בגלל אקלים פוליטי, פספסנו אותו, חד-משמעית".
נדמה שהדיון על המזרחיות כבר שומש מכל הכיוונים.
פרג': "נכון. לא רק זה, הדיון לפעמים הרסני כי אלה שיושבים שם למעלה משתמשים בזה. אבל הפער עצמו עדיין קיים".
שילוח: "אני חצי חצי, אבל מרגישה יותר מחוברת לצד הזה מלצד השווייצרי. בחרתי לחיות פה, עם הדרכון השווייצרי אני יכולה לחיות בכל מקום בעולם".
גם בעינייך הפער קיים?
"אני עובדת סוציאלית ומטפלת רגשית. ועבדתי עשר שנים בבית ספר לחינוך מיוחד ממלכתי דתי, לבני נוער שמוגדרים עם הפרעות התנהגות ורגשיות - נוער קצה. כמעט כל הנערים שהיו שם הם ממוצא מזרחי והגיעו מהשכונות שאבא לחם בהן כל השנים. אז זה עדיין קיים. קיוויתי שאני אצליח לטעת בנערים שעבדתי איתם קצת תודעה, לא פוליטית אבל הבנה ואמונה ביכולת שלהם להצליח".
פרג', איפה אתה עומד על הסקאלה הזאת?
פרג': "אני לא עונה לאף קטגוריה. באתי מרקע מורכב. אני אוהב לחזור על משפט שגידי וייץ אמר כשישבנו מול גוף שידור וניסינו לשכנע אותם לעשות סרט על פוטו פרג'. הוא נעמד ואמר, 'אתם מבינים שב- 72' יש פנתרים שחורים במוסררה ופרג' קונה בניין בדיזינגוף?' אז נכון שהמשפחה שהגעתי ממנה הייתה סמל ל'אפשר', אבל אני מבין מאיפה יוסף שילוח מגיע, מאיפה אבא שלי הגיע".
9 צפייה בגלריה
"כולם היו בתהליך של התמערבות, אבל אנחנו דור שכבר לא רוצה להיות כזה". קובי פרג'
(צילום: דניאל שריף)
בן-מיור: "התודעה המזרחית של קובי השתנתה מאוד מאז שהכרנו. כשערכנו את 'פוטו פרג'' יחד הוא לא הבין את הדיבור הזה על מזרחים נחשלים או מקופחים, הוא בא ממשפחת אצולה".
פרג': "גם הדור שלנו מתפכח. אמא שלי הנמיכה את אום כולתום כדי שהחברות שלה לא ישמעו. כולם היו בתהליך של התמערבות, אבל אנחנו דור שכבר לא רוצה להיות כזה. אנחנו הולכים לשורשים ולכווייתים ובשבילי לחזור לשילוח זה לחזור הביתה".
בן-מיור: "לי קוראים מוריס בן-מיור, ומי שלא הכיר אותי היה משוכנע שאני מרוקאי. בצבא למשל. וזה תמיד לווה במבט שאני מניח שמסתכלים בו על מרוקאים. מבט אחר. והיה לי דחוף מאוד לציין שאני בולגרי כל הזמן. אבל זה קיים בחברה, המבט הזה על המזרחי מתקיים עדיין".
אחד הקטעים המטלטלים בסרט הוא קטע ארכיון שבו איש הוראה מסביר לילד קטן ממוצא מזרחי שהסיבה שהוא לא מצליח בלימודים טמונה בו. הבעיה היא אצלו. פרג' מודה שדיון ער בין השלושה קדם להחלטה לשלב את הקטע, מתוך סרט תיעודי על ילדי מעברה, שנוצר עבור הערוץ הראשון בשנות ה-70 על ידי אסתר דר, ב"בעל החלומות". "מאוד התלבטנו", הוא אומר.
בן-מיור: "זה הקטע היחיד בסרט שלא קשור ישירות ליוסף בשום צורה. הוא משמש אילוסטרציה תקופתית אבל גם רעיונית. זה ממחיש אווירה של תקופה. אי-אפשר היה להתעלם ממנו".
פרג': "'הבעיה בך' זה דבר שצריך לפרק אותו. כל אחד מגיב לזה אחרת. יש אנשים שמתעלים ויש כאלה שמתרסקים ומאבדים סיכוי. הרבה אנשים הרגישו את זה. לא לכולם היו את הכלים לנצח. לדוד שלי הגדול או ליוסף שילוח הייתה היכולת להסתכל בלבן של העיניים ולהגיד, 'אני אהיה שם. אני חלק מהסיפור של המקום הזה'. הסרט מתחיל במילים של שילוח, 'גם אני חלמתי להיות הצבר הישראלי יפה עיניים'. בעיניי זה בדיוק מה שהוא היום.
"בעבודה על הסרט הבנתי ששילוח הצליח לנסח לי דברים שלא ידעתי לקרוא להם בשמם. דברים שקשורים לזהות, לגלות פנימית שאנחנו חווים כל הזמן, עכשיו במיוחד. וגם כשחקן, כקומיקאי. גם אני עוסק במקצוע הזה וגם לי היו ויכוחים פנימיים על השאלה כשאתה קומיקאי, מה נשאר ממך בסוף. אצל שילוח מאוד ברור מה נשאר ממנו בסוף. במובן מסוים זה תיקון גם לקריירה המפוארת שלו. כשצופים בסרט הזה מבינים איזה שחקן ורסטילי ועמוק, איזה טייפ ייחודי בקולנוע הישראלי הוא היה. עבורי זאת דמות שאני מזדהה איתה עמוקות.
"הוא ניסה להעיר אותנו כמה שנים לפני התהום שנקלענו אליה כרגע ולהגיד שצריך לחיות לצידם. בשנים שאייבי נתן נוסע לפגוש את ערפאת וכולנו יודעים להגיד אייבי נתן. אז הנה, גם שילוח נסע. גם הוא היה חלוץ. הוא נמנה אנשים שידעו לראות עשרות שנים קודם את המצב הנורא שנקלענו אליו, וכדאי להקשיב לקולות האלה".
