אחד הדברים שבולטים באלבום "עשרים ואחת" של אגם בוחבוט הוא ששני הסינגלים המצליחים שהוציאה לאחרונה - "אם זה זה זה זה" ו"גן עדן" - לא מופיעים בו. השירים האלה, שאחד כתבה בוחבוט על בן זוגה בר ברימר, והשני נכתב במיוחד עבור החתונה של חברתה הטובה קים אור אזולאי, הם כבר חדשות ישנות. מבחינת בוחבוט האלבום הוא סיפור אחר, והוא נכתב במשך שבוע אינטנסיבי יחד עם הכותבים תמר יהלומי ויונתן קלימי.
בהודעה לעיתונות האלבום הוגדר כ"מסע חיים", ואכן, בגיל 21 בוחבוט בהחלט עברה הרבה וכבר יש מאחוריה שלושה מיני-אלבומים שהוציאה. באלבום החדש היא שומרת על המאפיינים שהפכו למזוהים איתה, אך היופי האמיתי פורץ כשהיא מאפשרת לעצמה לצאת מהתבניות שאליהן היא רגילה.
גם ב"21" בוחבוט נעה בין שדה הפופ - זה שמחובר לטרנדים שקורים גם מעבר לים, לבין השייכות למוזיקה הים-תיכונית המקומית. רוב השירים באלבום הם עוד שירים "ישראליים" שתואמים לסאונד הנוכחי, זה שמוכתב במידה רבה על ידי שמות כמו אושר כהן ופאר טסי. "הלב שלי מת", "המבט בעיניך", "אמונות טפלות" ו"הוד מעלתו" הם דוגמאות לסאונד הזה, שבו קולה המובחן של בוחבוט שמתייסר בעוצמות שונות של רגש הוא עוגן במרכז השיר.
לא סתם בוחבוט הגיעה לאן שהגיעה. עם השנים, הקול שלה הוסיף לעצמו עוד חריכה קלה והופך למעניין יותר. אך עם זאת, השירים עצמם נשמעים דומה, אולי מדי, לדברים אחרים שקורים במוזיקה הישראלית. בוחבוט חתומה ככותבת על כל השירים יחד עם יהלומי וקלימי, אך לא ברור מה התרומה המובחנת שלה לנושאים של פרידות, שיברונות לב ואכזבות, כשבחייה האישיים - היא בדיוק עברה לגור יחד עם בן זוגה, השחקן בר ברימר.
כשמוסיפים לזה את העובדה שכל 12 הקליפים שמלווים את שירי האלבום צולמו באותה דירת גג, ומציגים פשוט את בוחבוט מופיעה עם להקה, קל לראות בהם כדרכים שונות לספר את אותו הסיפור, ולא ברור עד כמה נוגע בחיים של הזמרת עצמה.
אבל דווקא ברגע שבוחבוט פוסעת החוצה, ושואבת השראה מהתזוזות הגלובליות של הפופ העולמי, היא באמת מצליחה לייחד את עצמה. ב"דיאט קוק" היא שרה על מחיר התהילה בגיל צעיר וחוויות נעורים אחרות שנעות בין אופוריה להכרה בריקנות - ״סקס סמים ודיאט קוק״. ההשראה ברורה - צ'רלי XCX היללה בשנתיים האחרונות את הקוקאין ואת חיי ההוללות, וגם אדיסון ריי הפכה השנה לכוכבת בזכות להיט בשם Diet Pepsi. עוד דוגמה לכך היא השיר "אוליביה", מחווה מובהקת לאוליביה רודריגו והלהיט שלה Drivers License מ-2021.
שני השירים מתחילים בצלילי התנעה של מכונית ובפסנתר דומיננטי שחוזר על אותו התו, שניהם גם מתפתחים לבלדת פופ-רוק עם הרבה גיטרות חשמליות ושניהם עוסקים בגעגוע לבן זוג לשעבר. במילותיה של בוחבוט, היא מספרת לעצמה איך "במציאות אני בדיוק אוליביה".
ההגשה האמוציונלית הולמת את בוחבוט, והמחווה מדגישה שאם היא תרצה היא יכולה להמשיך בדרכה של רודריגו - גם היא החלה את דרכה כילדה-כוכבת צעירה על מסך הטלוויזיה - בוחבוט ב"בית הספר למוסיקה" ורודריגו בסדרה של דיסני, אבל עם הפריצה שלה כאמנית סולו החליטה להתמסר לרוקנ'רול ולהתנער מהתדמית הנקייה והמהוגנת.
בוחבוט לא עושה את זה כמו צ'רלי, ריי או רודריגו. יש לה קול ייחודי ולצידו גם ותק בתעשיית המוזיקה המקומית, השורשים שלה נטועים כאן, אבל ההבדל בינה לבין זמרות ים-תיכוניות אחרות הוא היכולת שלה לזרוח גם בהפקות "לועזיות" יותר. גם "נאדי באדי" שלה ושל שחר טבוך מהשנה שעברה בלט בהשפעות שלו מהפופ האמריקני של תחילת שנות ה-2000. בתור בת 21 היא יכולה לפסוע בקלילות על התפר שבין זמרת מבוססת, כזאת שעומדת ומסלסלת, לבין שירים חצופים יותר שמזמינים קטעי ריקוד, הפקה ושואו יותר חו"לי. זו נקודת החוזק של בוחבוט, וכשהיא מאפשרת לעצמה להתבטא ככה היא חוצבת לעצמה נישה ייחודית משלה.
